המדינה מפקירה את מבקשי המקלט וזה עלול להתפוצץ לה בפנים

לפני מספר שבועות קיבלה סיגל קוק־אביבי, פעילת זכויות אדם המעורה היטב בקהילת הזרים בדרום תל־אביב, טלפון מדאיג ממבקש מקלט. "הוא אומר לי: 'אני גר בדירה קטנה עם משפחה וחמישה רווקים, ומרגיש לא טוב'. כשהתקשרתי למד"א הם אמרו: 'אנחנו לא מטפלים בחסרי מעמד'. בצר לי התקשרתי למנהלת מרפאת רל"א (רופאים למען זכויות אדם), ואמרתי לה: 'אם הוא באמת חולה, זו פצצה מתקתקת'. היא עשתה את הטלפונים שלה, אני לא יודעת כמה גבוה היא הגיעה במשרד הבריאות, אבל בסוף מימנו לו מונית לבית החולים, והוא הגיע למיון עם הפניה של משרד הבריאות, לפי מספר הוויזה שלו".

אבל בזאת מתברר, לא הגיעה הסאגה אל סופה. "מתקשרים אליי מהמיון", ממשיכה קוק־אביבי, "ואומרים לי: 'אנחנו לא מקבלים אותו. אנחנו לא יכולים להשאיר פה חולה קורונה'. ושוב מנהלת רל"א תל־אביב מפעילה את קשריה ובסוף דואגים שהוא יישאר בבית החולים, בבידוד, עד הבוקר. התוצאות של אותו אדם היו שליליות, אבל זה מקרי. עכשיו למשל, גם אני בבידוד, כי באתי במגע עם חולה קורונה מאומת מקהילת מבקשי המקלט".

כתבתינו ברחובות דרום תל־אביב, אתמול

איך הוא הצליח להיבדק?

"שתביני כמה הכל כל כך מסובך פה בקהילה. הוא עובד במרפאת 'טרם' בתחנה המרכזית. אנשים כמותו, כשהם עובדים, זכאים לטיפול בקופות החולים כי המעסיקים שלהם משלמים עליהם. אבל בגלל הקורונה הרבה מהם הוצאו לחל"ת או פוטרו מהעבודות, אז אין להם כרטיס קופת חולים. מה שאומר שללכת לקופה להיבדק הם לא יכולים, מד"א לא מוכן לבוא אליהם, ולמיון אסור להם להגיע — כי אם אתה חולה קורונה, אתה לא מגיע למיון. אז אותו אדם כן גילה אחריות, התקשר אליי ואני התקשרתי בשמו למשרד הבריאות כדי לשאול איפה הוא אמור להיבדק".

ומה אמרו?

"תתקשרי דרך קופת חולים. אבל מה לעשות שאין לו קופת חולים. בסוף התקשרתי לכתבת בריאות שתעזור לי. אז מה, כל עובד זר צריך להחזיק לידו פעיל זכויות אדם או עיתונאי צמוד, שיעזרו לו? איפה נשמע דבר כזה?"

מסתובבים עם מסכות

אלה רק מקרים בודדים שמצביעים על תופעה רחבה. ההזנחה של קהילת מבקשי המקלט מובילה את המדינה לגל קורונה חדש דווקא במוקדים המסוכנים ביותר מבחינה ציבורית — אנשים ללא כסף, ללא מעמד, שאינם חברי קופות חולים. ומנגד, אנשים שעובדים בבתי קפה, מסעדות או מטפלים באוכלוסיות סיכון כמו קשישים ונדבקים מהם. מתחילת משבר הקורונה היה ברור שאחד המוקדים הבעייתיים מבחינת ריחוק חברתי ומענה רפואי, הוא קהילת העובדים הזרים. רבים מהם גרים יחד בדירות צפופות, הם חסרי מעמד ואינם זוכים לביטוח בריאות — ובמצב כזה קשה לעקוב אחרי התפתחות מחלה, אם וכאשר תפרוץ.

דוח של מרכז המידע והידע הלאומי למערכה בקורונה, שהגיע בסוף השבוע לגורמים בכירים בעיריית תל־אביב, העלה חשש לעלייה בתחלואה בקרב אוכלוסיית העובדים הזרים. בדוח ציינו כי בתחילת השבוע נבדקו כ־40 עובדים זרים ומתוכם נמצאו תשעה חיוביים שמתגוררים בתל־אביב, לוד ונתניה. ימים ספורים לאחר מכן נמצאו עשרה חיוביים נוספים, רובם המכריע היו א־סימפטומטיים. חוקרי המרכז ציינו כי מתחילת התפרצות אותרו לפחות 64 חולים נוספים בקרב העובדים הזרים. גם בקופות החולים לאומית ומאוחדת דיווחו בימים האחרונים על עלייה במספר המאובחנים בדרום תל־אביב, ובכיר במשרד הבריאות אמר שאחד הצעדים הנשקלים הוא ביצוע בדיקות בהיקף נרחב בדרום תל־אביב.

שבת, שעות אחר הצהריים. בגינת לוינסקי מתגודדים עשרות מבקשי מקלט, יושבים אחד ליד השני כשפניהם מכוסות במסכות N95. סמואל, רושן וקריקוטשאס, הגיעו יחד לארץ לפני עשר שנים מאוגנדה. במשך השנים עבדו השלושה כשוטפי כלים במסעדות, אבל מאז משבר הקורונה הם מובטלים, מעבירים את הזמן בגינה הציבורית. "אנחנו מפחדים מהקורונה כמו בכל מדינה", אומר רושן. "חייבים להיזהר ולשמור על עצמנו אז אנחנו תמיד עם מסכות. 90 אחוז מאיתנו מסתובבים עם מסכות".

אתם מרגישים שיש אצלכם אכיפת יתר?

קריקוטשאס: "אני נסעתי באוטובוס שלשום ומשטרה פתאום נכנסה והורידה אנשים שלא שמו מסכות. פה יש יותר אכיפה מהבחינה הזו מאשר בשאר המקומות בתל־אביב. רק פה באמת מורידים מהאוטובוס ובודקים כמויות של נוסעים".

ומה לגבי המשפחות שלכם באוגנדה?

"הם נעולים בבתים, לא יוצאים בכלל. יש שם פחות הידבקויות מבישראל, שם יותר בטוח עכשיו מהבחינה הזו". הם צוחקים.

הקהילה עצמה, אומרת קוק־אביבי, דווקא מגלה אחריות ומנסה בכל כוחה להילחם בכניסת הנגיף לקרבה. "הם מארגנים שידורים חיים שמסבירים על שמירה והתנהלות", היא מסבירה. "אבל אם הם חולים, אין להם מענה בשום מקום. מדי פעם בית חולים איכילוב והעירייה מארגנים ימי בדיקה ואומרים להם, 'תגיעו לרחוב הגליל 9' במתחם התחנה המרכזית בתל־אביב, אבל זה לא קבוע. מסיל"ה, מוקד הסיוע לעובדים זרים של העירייה, דואג לתרגם להם את ההודעה לטיגרינית לאריתראים וערבית לסודנים וכן לאנגלית, אבל זה לא מספיק. לא מודיעים לנבדקים מה התשובה, רק למי שחיובי. הם בפאניקה, והרבה מהם חוששים לתת כתובת קבועה כי הם מפחדים שמכאן זה למתקן חולות ולגירוש, בעיקר אם הם חולים".

הם מצליחים לשמור על ריחוק אחד מהשני?

"הם מקפידים על כללי ההיגיינה, מסתובבים עם מסכות, אבל יושבים בבתים, בתנאים בלתי אנושיים, במחסנים בלי חלונות. זו אוכלוסייה של עשרות אלפי אנשים, פחות מחצי מרוכזים בתל־אביב. בירושלים, למשל, אין מתחם בדיקות עבור פליטים. גם לא בחיפה. אין להם דרך לבודד את עצמם, וכשהם עובדים במקומות עם קשישים — הקשישים מסכנים אותם, לא ההפך. היה לי מבקש מקלט שעבד בבית חולים בתקן מנקה, אבל בפועל מטפל. שמו אותו במחלקת קורונה. הוא לא יגיד להם לא כי הוא חי מזה, מפרנס משפחה. אבל לי הוא בכה, 'אחר כך יגידו הזרים מדביקים'".

דז'ן מנגשה הוא מבקש מקלט אריתראי בן 25. בימים כתיקונם עבד ב"טרם", המרפאה המשרתת את אוכלוסיית הזרים של התחנה המרכזית. "אנשים שואלים אותי איפה אפשר לעשות בדיקות", הוא מעיד. "אני אומר להם: 'כשיפרסמו נשלח לכם זמן ומקום', אבל רוב הזמן לא היו לנו מועדי בדיקות. לפעמים חיפשו חודש וחצי איפה אפשר לעשות בדיקות, וזה התאפשר פעם בשבועיים לכמה שעות, ורק בתל־אביב. איפה באר־שבע, איפה חיפה, ירושלים? בטוח שהיו מלא מקרים שאנשים רצו, אבל לא הצליחו לבוא".

השיחה עם מנגשה מתנהלת בטלפון, בעודו נמצא כבר שבוע באחד ממלונות הקורונה, לאחר שאובחן כחולה ללא תסמינים. כשהוא מנסה לשחזר ממי נדבק, אין לו תשובה. "בטח גם אני הדבקתי אחרים, אבל בכללי אף אחד לא יודע ממי הוא נדבק", הוא מספר. "היה מבקש מקלט שגר בבניין בשדרות הר ציון והדביק שמונה שכנים שלו. היו עובדים של תל השומר ומישהי שעבדה בבית אבות, אבל זה היה בתחילת הקורונה".

מאז חלה, הוא מספר שקיבל הרבה טלפונים מעודדים. הייתה לו התלבטות אם להיחשף בשמו, לא בגלל פחד ממשטרת ההגירה כמו בגלל שלא רצה להדאיג את אמו שנמצאת כרגע במחנה פליטים באתיופיה ואינה יודעת על מצבו. "אני לא אומר לאמא שאני חולה. ועד שהיא תשמע כבר אבריא ואגיד לה בעדינות. אני אומר רק דבר אחד: תודה לאל שזה לא התחיל אצלנו, אחרת היו אומרים עלינו שאנחנו מפיצי מחלות".

סגורים בדירות קטנות

בדרך מלוינסקי לרחוב העלייה אנחנו פוגשות את בולו מאריתריאה. גם אותו פיטרו בתחילת המשבר, ובכל יום שעבר בולו המשיך לחפש עבודה, התקשר, ביקש, בדק. לא מצא. "פיטרו אותי מהעבודה, הייתי מנקה בבניין ועד עכשיו לא החזירו אותי", הוא מספר כשמבעד למסכה מבצבצות עיינים עייפות ועצובות. "אין לי כסף לאוכל, אין לי כסף לבעל הדירה, אני כבר שלושה חודשים חייב לו שכר דירה. אמרתי לו, תדע שמפה אני נזרק לרחוב עם שלושה ילדים שלי והאישה שגם לא עובדת".

"פיטרו אותי מהעבודה ואין לי כסף לאוכל". בולו (מימין) מאריתריאה

התקשרת לבדוק אם תוכל לחזור למקום העבודה שלך?

"כן, כל יום התקשרתי. לפני כמה ימים הבוס אמר שלקח מישהו אחר. אני מרוויח 32 שקל לשעה, כנראה מצא מישהו שמסכים לקחת פחות אז פיטר אותי. אין לנו כסף לשלם לגן, אז הילדים כל היום נעולים בבית. לא יכולים לצאת. כל החודשיים האחרונים לא יצאנו מהבית, רק אני יצאתי להביא קצת אוכל מעמותות וישראלים שעזרו לנו וחילקו מנות ברחובות".

גם סאניי מאריתריאה הייתה תקועה בבית. "כל התקופה הזו לא יצאתי, ישבתי עם שני הילדים שלי בבית", היא אומרת בדרכה חזרה ממלון מונטפיורי שבו היא עובדת. "הילדים שלי בבית ספר ואני מאוד מפחדת כי יש שם המון ילדים והקורונה הזו לא נגמרה עדיין אבל באמת שאין לי ברירה".

"הילדים שלי בבית ספר ואני מאוד מפחדת, אבל אין לי ברירה". סאניי מאריתריאה

ד"ר נדב דוידוביץ' הוא ראש ביה"ס לבריאות הציבור באוניברסיטת בן־גוריון, חבר ועדת האתיקה של רל"א ומייעץ למל"ל בנושא הקורונה. "אני לא אוהב פאניקות", הוא אומר כבר בתחילת השיחה, "אבל בהחלט יש פה נושא שצריך להתמודד איתו. יש פה יותר מ־200 אלף מהגרים במעמד שונה. הרוב המוחלט לא חולה. הם לא הביאו את המחלה לארץ, אבל בגלל שהם עושים עבודות לא פופולריות — עם קשישים בבתי אבות או בבתי חולים — הם נדבקים מהם. הם לא המקור, אבל בגלל שהם גרים בתנאי צפיפות גדולים, הם מדביקים".

ד"ר ניהאיה דאוד, מומחית לבריאות הציבור וחוקרת בתחום אי־שוויון ובריאות, עובדת כבר מספר שנים עם ד"ר דוידוביץ' על מחקר בתחום אי־השוויון. מטבע הדברים אוכלוסיית המחקר של הצוות הייתה בין השאר מהגרים ומחוסרי מקלט. "הצענו תוכנית שמתייחסת לכלל מערכת הבריאות, לאו דווקא בהקשר של קורונה", אומרת ד"ר דאוד, "ומדברת על פרמטרים כמו מימון וכוח אדם. ככל שהמערכת מורעבת וחסרים לה תקציבים, הפערים בין האוכלוסיות הולכים וגדלים וזה קיים בהרבה מקומות בעולם. בחלק מהארצות ראינו התפרצות נוספת, דווקא אחרי ירידה בתחלואה בציבור הכללי. בארה"ב זה קרה בקרב שחורים, למרות שהמחלה החלה דווקא בשכבות הגבוהות, וגם בגרמניה ובאנגליה שם יש הרבה מהגרים".

איך את מסבירה את זה?

"המחלה התפשטה דרך טיסות ותיירות, דברים שאוכלוסיות המהגרים והעניים פחות עושים. בגל השני, מנגנון מעבר המחלה מאדם לאדם קשור במקצוע, איפה הם עובדים. מהגרי העבודה עובדים בדרך כלל אצל השכבות הגבוהות ומשם הם מקבלים אותה. הבעיה שבשכבות החלשות לא כולם מבוטחים בביטוחי בריאות, ולא יכולים להגן על עצמם היטב בגלל תנאי המחיה. התוצאה היא שהתחלואה תהיה אגרסיבית יותר וזה החשש. הם לא יותר מפיצים מאחרים. הנה, הגמנסיה רחביה זה בית ספר יוקרתי עם אוכלוסייה ממעמד גבוה".

אז מה הפתרון שלך, כמומחית לבריאות הציבור?

"לעזור להם, ללמוד איך זה הגיע, וכמובן, לנסות לבודד את החולים מהלא־חולים, כמו שנעשה באוכלוסייה הרחבה. שלא ידביקו את הבריאים, כולל ילדים ונשים בהיריון. אנחנו לא צפינו גל שני אצל העובדים הזרים, מה שכן צפינו שהם יוכלו פחות להתמודד עם זה במידה ויהיו חולים קשים. פחות יוכלו להגיע לשירותי בריאות ובדיקות. זה אינטרס חברתי ממעלה ראשונה של אזרחי המדינה לדאוג לשירותי בריאות לחסרי מעמד; אחרת הם ידביקו זה את זה במעגל שלא ייגמר".

"יש אינטרס להציג את הקהילה הזרה כחולה, כדי ליצור מצב שהיא מסוכנת למדינה ושיגרשו אותה", מוסיפה קוק־אביבי. "בהתחלה ניסו להאשים את הפליטים שהם לא שומרים ריחוק אבל מצלמות העירייה הראו בבירור שהם לא מסתובבים ברחובות. זה היה קצת כמו מה שניסו לעשות לחרדים, לצייר אותם כאשמים".

גם בעירית תל־אביב מנסים להנמיך להבות. "דיברו על 19 נדבקים מאוכלוסיית העובדים הזרים, אבל לא אמרו איפה הם גרים", אומר גורם בעירייה. "עשינו המון הסברה מתוך חשש שמדובר באוכלוסייה ענייה שחיה בצפיפות ויש חוסר ידע ובעיה לבודד את עצמם, ועובדה שזה הצליח ובאמת כלום לא קרה בגל הראשון".