שלישי 14 ביולי 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: טל שחר
    7 לילות • 01.06.2020
    מקרה קלאסי
    היא חושבת ששוק הספרים במצב מצוין. קוראת להניף דגלי ישראל במרפסות. לא מתביישת לדבר על כסף. ומתעקשת לשמור על המבטא הרוסי. איסנה גולדין, האישה שמאחורי הוצאת הבוטיק 'קדימה', היא לא בדיוק המו"לית שהתרגלנו לפגוש
    מקרה קלאסי | אלעד בר-נוי

    הרחק מבתי הקפה של תל־אביב, בווילה מעוצבת בקיסריה, בין פסנתר כנף לבן לחצר מטופחת, איסָנה גולדין היא מה שנקרא עוף מוזר בשמי המו"לות המקומית. היא עצמה מעדיפה לקרוא לזה "יוצאת דופן". איפה היא ואיפה אנשי הספרות שנאבקים על קיומם מדירת 70 המטר עמוסת כתבי היד.

     

    גם את אווירת הנכאים שאופפת בדרך כלל מו"לים עצמאיים לא תמצאו אצל גולדין. "זה מדהים כמה קוראים בישראל", היא מכריזה. "ביחס לכמות האנשים, קוראים כאן יותר מבכל ארץ אחרת. וכל מי שאומר משהו אחר לא אומר אמת. אני לא אוהבת את הבכי והנהי האלה. יחסית למדינה כל כך קטנה יש פה הרבה מאוד הוצאות ספרים, גם קטנות וגם גדולות. יוצאים פה המון ספרים והם עדיין זוכים לייצוג בחנויות הספרים. זה מדהים בעיניי".

     

    אני די בטוח שמו"לים אחרים לא שותפים להתלהבות שלך. אנחנו מדברים בשעה שרוב ההוצאות, גם הגדולות, מוציאות עובדים לחל"ת, מקפיאות הדפסת ספרים, מדווחות שהן עוד רגע קורסות. והנה את מפרסמת, בעיצומה של מגפה, שני ספרים – אחד מהם שלך - בכריכה מהודרת.

     

    "תשמע, אין ספק שלכולם יש עכשיו בעיה תזרימית, כי החנויות היו סגורות וספרים לא נמכרים. אבל יש לי לוח זמנים ויש לי אחריות, ואם אני אמרתי שהספרים האלה ייצאו בזמן הזה - אז הם ייצאו בזמן הזה. נכון שזה מצריך גב כלכלי, אין ספק".

     

    כשאת אומרת גב כלכלי את מתכוונת לתורמים?

     

    "אני מתכוונת להון פרטי. אני לא מתעסקת בתרומות. זה הכסף הפרטי שלי שאני משקיעה בהוצאה. בהתחלה כששאלו אמרתי שיש לי משקיעים, כי לא רציתי שיסתכלו עליי כעל מישהי עם כסף. לא רציתי לספר שיש לי עיסוק נוסף כמעצבת פנים. שלא ייכנסו לי לחיים. אבל אין משקיעים – הכל שלי".

     

    ארבע שנים חלפו מאז שגולדין, אז עדיין דוקטורנטית לספרות, הקימה את 'קדימה', הוצאת בוטיק שנוסדה במטרה להכיר לקהל הישראלי את מיטב הספרות הרוסית. מחקר והגות, פרוזה, קלאסיקות לילדים - עד היום עברו תחת ידיה, בין השאר, מקסים גורקי, פושקין, ניקולאי קרמזין ומיכאל קוזמין; מגובים בשורה הראשונה של מתרגמים, מאיירים, מעצבים ואנשי אקדמיה על תקן חברי מערכת. בהתאם, ספרי ההוצאה עשויים לעילא. כריכות קשיחות, הדפסה איכותית, עריכה מדעית קפדנית - כל מה שהוצאות ספרים בישראל יכולות רק לחלום עליו.

     

    ולמרות שספרי 'קדימה' הם ברובם קלאסיים, מתומחרים גבוה, ובאופן כללי נדמה שפונים לנישה מצומצמת – ביחס להוצאה עצמאית הם זוכים להצלחה. ספר הילדים 'דוקטור אַיכּוֹאֵב' של קורניי צ'וקובסקי, למשל, נכנס למצעד הספרים של משרד החינוך, זכה בפרס מוזיאון ישראל על איוריה של בתיה קולטון, יצא בחמש מהדורות ומכר כמעט עשרת אלפים עותקים מאז שיצא ב־2017 - מספר כמעט דמיוני עבור ספר ילדים בהוצאה פרטית.

     

    "נוצרה איזו תפיסה בארץ שאיכות לא רלוונטית יותר. אבל זה פשוט לא נכון. כולם רוצים יופי וגם מוכנים לשלם על זה. אנשים עדיין רוצים לקנות איכות, וההוצאה שלי היא הוכחה חיה. אבל אם אתה רוצה לקבל, אתה חייב קודם כל לתת. לצערי הרבה הוצאות כאן רוצות לקבל אבל לא רוצות לתת. זה לא עובד ככה".

     

    אם תשאלו את ד"ר גולדין, הספרות הרוסית הכי טובה נכתבת היום בישראל. "סופר שרוצה לכתוב ברוסיה של היום לא יכול לכתוב כל מה שבא לו. זה אמנם לא כמו שהיה בימי סטלין, אבל גם פוטין זה לא צעצוע. אנשים מפחדים. הם לא יכולים לכתוב שום דבר נגד השלטון, הם לא יכולים לצחוק על מה שקורה במדינה. ברגע שהמדינה היא טוטליטרית, שום דבר טוב לא יכול לקרות בספרות. ולכן הדברים הרוסיים הטובים קורים בארץ.

     

    "קח לדוגמה את דינה רובינה. היא יושבת בישראל אבל היא סופר־סטאר ברוסיה. מחכים לספרים שלה, היא זוכה בפרסים, עושים סרטים על בסיס הספרים שלה. זה בדיוק מה שהיה גם בתחילת המאה שעברה - הגיבור הסובייטי האמיתי לא התממש שם, הוא התממש בארץ".

     

    בזה בדיוק עוסק ספר המחקר החדש של גולדין, 'התרבות שקודדה מחדש', שמבוסס על עבודת הדוקטורט שלה. גולדין בוחנת בו את דמויות החלוצים בספרות העברית בתחילת ובאמצע המאה ה־20, ומראה שהספרות הישראלית היא נגזרת ישירה של הספרות הרוסית־סובייטית. "קח את דמות החלוץ העברי; זה המודל הגדול שלנו, יפה הבלורית והתואר, מלח הארץ, מי שהקים את הארץ, מי שהגן על הארץ, אין יותר טוב מזה בתרבות הישראלית. אבל כמעט כל מאפיין שלו בנוי על הדמות הטרגית ביותר שבנתה הספרות הרוסית – דמות היחפן של מקסים גורקי".

     

    הסופרים העבריים היו מודעים להשפעה הזאת?

     

    "לא בהכרח. הספרות העברית, בדיוק כמו החברה שלנו, היא פשוט סלט אחד גדול. אבל אם אני מנגנת בפסנתר וצריכה לתת אקורד קובע – זו הספרות הרוסית והסובייטית. זה נכון לגבי דור המהגרים, אבל גם בדור תש"ח ובדורות שאחריהם, הכותבים בעצמם לא יודעים עד כמה המוטיבים שבהם הם משתמשים באים מהספרות הרוסית. יום אחד לקחתי ליד את 'מנוחה נכונה' של עמוס עוז, והעלילה הפותחת היא תעתיק - תעתיק! - של 'קרקע בתולה' של מיכאיל שולוחוב. כמעט אחד לאחד".

     

    ומה עם ספרות ישראלית עכשווית? את מעורה במה שקורה כאן?

     

    "אני לא מעורבת בסצנת הספרות המקומית. יש לי את הנישה שלי, ואני יודעת מה אני צריכה לעשות. אני עובדת. האמת היא שגם לא כל כך מזמינים אותי לדברים, אבל גם אם היו מזמינים אני לא חושבת שהייתי באה. יגאל שוורץ אומר לי, 'בואי תפרסמי ספרות מקור, אני אביא לך סופרים'. ואני אומרת לו לא. בשבילי זה לא מספיק כתיבה שדוחפים בה מוטיבים על מוטיבים ויותר מדי דיבוריאדה. זה לא הופך את זה לספרות. זה נקרא ספרות מקור, אבל זה לא ספרות, זה פשוט מקור".

     

    את לא מוצאת כאן אף קול מעניין?

     

    "יש בארנה המקומית סופרים שהם קלאסיקונים - באר, יהושע, עוז, מאיר שלו וצרויה שלו. אבל אני רואה מה אנשים מפרסמים היום בפייסבוק, וזה לא ספרות. אני מחפשת את הדבר הבא. את הסופר שאני ארצה לטלפן אליו מיד כשאסיים לקרוא. רק אותו. אני לא רוצה שיביאו אליי אף אחד אחר. אין טעם אפילו לנסות".

     

    בחודש שעבר, על רקע גזרות הקורונה, התאגדו 11 הוצאות קטנות תחת הכותרת 'הקולקטיב הספרותי', במטרה להגביר את המודעות למו"לות עצמאית ולעודד סחר הוגן. הוצאת 'קדימה' לא רשומה בקולקטיב. "לא ידעתי על זה בכלל, לא פנו אליי", גולדין אומרת. "אולי בגלל שהם לא אהבו את האג'נדה שהצגתי כשנפגשנו לפני שנה בערך. פניתי אז לכל מיני הוצאות והזמנתי את כולם אליי הביתה. הגיעו נציגים של המון הוצאות – בהן בבל, לוקוס, רימונים, פרדס – אבל באותו מפגש הבנתי שזה לא יקרה. כדי שהתאגדות תהיה יותר מסתם שם, אנשים צריכים דה־פקטו לשים את הכסף שלהם עליה. אתה לא יכול ליצור משהו בלי לקחת עליו אחריות כלכלית. והאנשים האלה לא רוצים לשים כסף. לכן זה לא משנה אם יתאגדו או לא יתאגדו".

     

    לא רק העדפותיה הספרותיות והכלכליות של גולדין מבדילות אותה מתעשיית המו"לות המקומית, אלא גם עמדותיה הפוליטיות. "לפני הרבה מאוד שנים הצבעתי רק עבודה, אבל בנקודה מסוימת הבנתי שצריך לתת את המושכות למי שיכול לנהל מדינה. נקודה. ולא משנה לי אם הוא מגיע מימין או משמאל. הרי הגבולות כאן טושטשו מזמן".

     

    אני מבין שהסוציאליזם שאת כותבת עליו בספר הוא לא בדיוק המצפן הפוליטי שלך.

     

    "אם לא הסוציאליזם לא היינו פה, אבל הוא שייך לעבר. וזה לא רע. זאת מדינה צעירה והיא חייבת להתקדם, וכדי להתקדם היא חייבת להתקדם גם מהסוציאליזם. אין מה לעשות. אבל זו העמדה הפוליטית האישית שלי, להוצאה אין אג'נדה פוליטית".

     

    ביום העצמאות שעבר פירסמת בפייסבוק של 'קדימה' פוסט שבו כתבת, "הוצאת קדימה מצדיעה למפעל הציוני ולמדינת ישראל" והתקוממת שתל־אביבים לא תולים דגלים במרפסות.

     

    "נכון! גרנו במרכז תל־אביב במשך שנה וחצי, כשבנינו את הבית בקיסריה, ופשוט הייתי בהלם - אין כמעט דגלים, מה זה?! אני עבדתי בסוכנות היהודית, הייתי שליחת נוער, עבדתי בקזחסטן, אוזבקיסטן ובמוסקבה, לעודד עלייה. אני מאוד־מאוד פטריוטית. במובן הזה, עבודת הדוקטורט היא המשך ישיר למי שאני. וחוסר האכפתיות הזה משגע אותי. בתל־אביב יש הרגשה שזו באמת מדינה בתוך מדינה. אני זוכרת שהסתכלתי מהחלון כשנשמעו אזעקות וראיתי אנשים יושבים ב'לחמנינה'. הם לא קמים! יישרף העולם, הם ימשיכו לשבת בבתי הקפה ובכיכר הבימה. וכשראיתי שלקראת יום העצמאות לא תולים דגלים, זה קומם אותי. אתה ישראלי, אתה צריך להיות גאה בזה".

     

    חודש מוקדם יותר הסתבכה גולדין עם לא מעט אנשי ספרות כשפירסמה מודעת דרושים לסוכן מכירות לקראת שבוע הספר, וציינה שירות צבאי כתנאי חובה לעבודה. יערה שחורי, סופרת ועורכת בהוצאת 'כתר', הייתה אחת המגיבות: "כשמישהו מציב בגלוי דרישה שמדירה אוכלוסייה שלמה יש על מה להתקומם", כתבה. "זה לא פחות חשוב ולא פחות עניין שבלב התרבות, מלהוציא לאור את הספרים היפים שאתם מוציאים".

     

    גולדין דבקה בעמדתה והתנצחה עם המגיבים. "היו שם תגובות ממש מוגזמות, אני חשבתי שאצטרך לתבוע חלק מהם בסוף", היא אומרת עכשיו.

     

    ואת עדיין עומדת מאחורי מה שכתבת שם?

     

    "אחרי שעתיים שאתה מדבר איתי אתה עוד שואל? בוודאי!" היא צוחקת. "תראה, אני לצערי הרב לא שירתתי בצה"ל. בגיל 18 אמא שלי לחצה שאתחתן עם החבר הראשון שלי – חינוך סובייטי, אתה יודע – אז התחתנתי. זה נמשך רק כמה חודשים, אבל שיחררו אותי מצה"ל בגלל זה. ואני לא יכולתי לחיות עם זה שלא תרמתי למדינה, אז הלכתי לסוכנות היהודית וללשכת הקשר, כדי לתרום איכשהו. אם היו מגייסים אותי היום - הייתי הולכת".

     

    אבל את מבינה את הביקורת על המודעה שלך, שמדירה קבוצה שלמה?

     

    "כן, זה מדיר, נו אז מה? לא מדירים את כולנו כל יום מאיזשהו מקום? מה לעשות. תראה, אני רציתי בן־אדם שיש לו מידה של אחריות, של בגרות, של נאמנות, ואלה דברים שלדעתי יש ליוצאי צבא. להגיד לך שאם היה מגיע מישהו שלא שירת בצבא מאיזושהי סיבה והוא מושלם לעבודה, הייתי פוסלת אותו על הסף? ודאי שלא. התנאי היחיד זה שהוא יהיה מושלם", היא צוחקת. "בכלל, אני תמיד צריכה שהכל יהיה בול. לא, בול זה לא מספיק, זה חייב להיות יותר מבול. אני משתדלת להחזיק כל הזמן רף מאוד גבוה של ביצוע. אמרתי לך, חינוך סובייטי".

     

     

    את ביתה הנאה היא חולקת עם דוד, בעלה השני, ועם בתם ריבּקא, עוד מעט בת 12. דוד עובד בחברה לייצור כלי תעופה לא מאוישים, שממוקמת באזרבייג'ן, ונוסע הרבה בעולם. גולדין עצמה לקחה הפסקה בתקופה האחרונה מעיסוקה הנוסף כמעצבת פנים, כדי להתפנות לעיצוב הבית בקיסריה, שאליו עברו לא מזמן. ברקע הייתה גם עסקת נדל"ן מוצלחת שעזרה לה להתבסס.

     

    היא נולדה לפני 37 שנים בקורצ'אטוב, עיירה קטנה ברוסיה שידועה בעיקר בזכות תחנה לאנרגיה אטומית, אחת הגדולות ברוסיה. שני הוריה, פאינה ולב, עבדו בתחנה במשך שנים. "כשההורים שלי התכוננו לעלות ארצה הם חשבו שלא ייתנו לאבא שלי לצאת בגלל המידע המסווג שהיה לו כסמנכ"ל בתחנה, ובאמת החזיקו אותו בקג"ב כמה ימים. יש לו גם אות הצטיינות מצ'רנוביל, כשהיה הפיצוץ הוא הוקפץ לשם".

     

    הם היגרו לישראל בשנת 90', כשאיסנה הייתה בת שבע ואחיה גרישה בן 14. נחתו בקריית חיים עם 600 דולר בארנק. "אבא שלי בא ממשפחה סובייטית לא מי יודע מה ציונית, אבל לאמא שלי זה תמיד היה בראש. היא קיבלה את זה מסבא שלה, שאני קרויה על שמו - הרב איסק סלוצקי, שהיה הרב הראשי של העיר נובוסיבירסק והיה תלמיד של החפץ חיים. החלום הגדול שלו היה להיות בארץ".

     

    אביה מצא פה עבודה כעוזר פועל במפעל למוצרי מתכת (היום הוא בפנסיה אחרי שניהל כמה מפעלים בארץ ובחו"ל), אמה החלה ללמד מתמטיקה בתיכון. איסנה הילדה נאלצה להסתגל לכיתה של ישראלים. "יש סיפור שאני לא שוכחת עד היום: במשך זמן חסכתי חמישה שקלים כדי לקנות לי קלמר. עברו 30 שנה ואני עוד זוכרת איך הוא נראה, שקוף וירוק. כשסוף־סוף הבאתי את הקלמר לבית הספר, ילד בשם רועי שבר לי אותו מול העיניים. הדברים האלה נמשכו עד שלאח שלי נמאס. יום אחד הוא תפס את רועי הזה בצוואר, הוא לא ידע עברית, אבל הוא אמר לו רק דבר אחד: 'אני. אח. של איסנה. ברור?' הוא לא היה צריך לומר שום דבר יותר מזה. מאותו יום לא הציקו לי יותר".

     

    היה בך רצון להשתלב, להיטמע בחברה?

     

    "לא. אף פעם לא. כשרק עליתי אמרו לי, 'איסנה, השם שלך לא מובן, בואי תשני אותו לאסנת'. אמרתי לכולם, 'אני איסנה וזהו'. כל מי שהכרתי אז שינה את השם. אינה פתאום נהייתה ענת, לב נהיה אריה. אני חושבת שבעלייה שלנו בשנות ה־90, שכפי שמסתבר נקראת עכשיו דור 1.5 – איזה דור 1.5? מה זה הדבר הזה?! – היה רצון עז להיטמע, אבל אני דווקא הייתי עם ציר מאוד איתן. אני מי שאני. עד היום אומרים לי כל הזמן, 'וואו, את כאן מגיל שבע ויש לך מבטא נורא כבד'. אז כן, נכון, אני מעדיפה לדבר בעברית כאילו אני מדברת ברוסית. זה כנראה קשור לעוצמות של אמא שלי, שגדלתי עליהן בבית".

     

    בית רוסי קלאסי של ספרות וקונצרטים?

     

    "בוודאי. סבתא שלי ודודה שלי היו מעבירות את זמנן כמו בטרקלין של המאה ה־19, שזה אומר בלמידה של שוברט. לסבתי היה פסנתר גרנד רויאל בסלון, ותמיד היא הייתה אומרת לי, 'איסנה, שבי תנגני משהו, מה אדם יכול לעשות טוב יותר לנפש שלו'".

     

    את עדיין מנגנת?

     

    "אני לא מנגנת טוב, אבל גם אם לא הייתי מנגנת בכלל עדיין הייתי רוכשת את הפסנתר הזה. למדתי מהן שחובה שיהיה פסנתר בבית, שאין דבר עילאי יותר מאמנות ומתרבות. וזה מתבטא קודם כל בזה שאתה הולך זקוף. אתה חייב ללכת זקוף. לשבת זקוף, לאכול זקוף, ולאכול מכלים יפים. מבחינת אמא שלי, לא משנה מה קורה לך בחיים, אתה אוכל רק מכלים יפים. כי אתה בן־אדם וזהו. אני אראה לך כמה כלים יפים יש לי בבית, אתה תהיה בהלם".

     

    ומהכלים היפים והקולטורה – נחתתם ישר בישראל.

     

    "לאמא שלי היה באמת נורא קשה מהבחינה הזאת. עד היום אני זוכרת את ההלם שלה כשהיא נכנסה לבית הספר וראתה ילדים שיושבים על הרצפה. לא על כיסא, על הרצפה! היא אמרה, איך זה יכול להיות? לא הגיוני שאדם יישב על הרצפה. וזה בא לידי ביטוי גם בחינוך שלנו בבית. אמא שלי חינכה אותנו באופן מאוד קשה, מאוד קשוח. באמת חינוך סובייטי, בלי חמלה כמעט בכלל. אתה היית צריך להבין בגיל מאוד צעיר שאתה חייב לדאוג לעצמך. כמו שהיא אמרה לי בגיל 18, 'אני משלמת לך סמסטר אחד בלימודים, אני לימדתי אותך מספיק, עכשיו את לבד'".

     

    החינוך שאת נותנת לריבקא דומה לזה שאת קיבלת?

     

    "אני בדיוק ההפך מאמא שלי. מרוב שאני רוצה לתקן את מה שנעשה לי, אני מאפשרת יותר מדי. לפעמים שואלים אותי מתי ריבקא ביקרה בבית הספר בפעם האחרונה".

     

    היא מנגנת בפסנתר?

     

    "ברור, מגיל חמש".

     

    זה מעניין, מצד אחד את מאוד מחוברת לתרבות רוסית ולמקום שבאת ממנו, ומצד שני את סופר־פטריוטית.

     

    "מה זאת אומרת, ככה היו כל החלוצים. כל אלו שחיו ברוסיה הסובייטית והתחנכו על מרקוס אורליוס ודמות הסטואיקן, זה ששפכו עליו מים קרים כשהוא קם בבוקר. החינוך הספרטני הזה - אני חושבת שזה מה שאיפשר את החיים כאן. אם אתה לא כזה, אם אתה לא מוכן לקרב, אם אתה לא מוכן לשאת את הקשיים, אתה גם לא תוכל להתמודד איתם. בגלל זה אני כן אומרת לריבקא, את חייבת להתמודד, חייבת ללכת עם מסכה כי החיים קשים. ואז בבוקר אני אומרת לה, 'טוב תישארי בבית'". •

     


    פרסום ראשון: 01.06.20 , 23:00