הנה הם באים // אמוץ גלעדי - הבה לאור - 86 עמודים

"הנה באים האנשים עם התנועות שלהם, עם הבעות הפנים שלהם, עם הדיבורים שלהם, עם המכשירים האלקטרוניים הניידים שלהם, עם השמות שלהם, עם הגילאים שלהם, עם הצופן הגנטי שלהם, עם טביעות האצבעות שלהם, עם השיניים שלהם, עם הלבנים הצואים שלהם, עם איברי המין שלהם, עם מחשבות הזימה שלהם, עם ההפרעות הנפשיות שלהם, עם טראומות הילדות שלהם, עם הקעקועים שלהם".

ככה נפתח הספר. מישהו רואה או מדמיין את הנחיל מתקרב אליו, מציף אותו. אמוץ גלעדי, המחבר, הוא מתרגם מצרפתית, בעיקר של ספרות תיאורטית וביקורתית, ודוקטור להיסטוריה (ספרו המחקרי 'מודרניזם בשלוש תנועות' יצא ב־2010). אבל 24 הקטעים של פרוזה שירית, חרדתית, שנכללים בקובץ הביכורים שלו, 'הנה הם באים', יוצרים רושם שגבר זועם בן 20 או פחות כתב אותם. יש לקובץ הזה איכות פנזינית. אפשר להרגיש בו את המעבר החי עדיין מעמדה של קורא וגרופי – להתנסות בכתיבה. חלקים אחרים הזכירו לי ציטוטים מבלוגים או מכתבי התאבדות של צעירים אמריקאים שנחשפים אחרי פיגוע ירי המוני. 'הנה הם באים' ממוקד בנקודת המבט של גברים הוזים, על סף התפוררות עצמית. במטפורות של גבריות מושפלת כפצצה מתקתקת.

"כבר כאן מתחיל מאבק ההישרדות שיימשך כל היום", פונה לעצמו המספר של 'תחושת הקיום', מתאר את עצמו דחוס ברכבת התחתית בדרך לעבודה. "המאבק על מרחב המחיה שלך, בלי יומרות לכבוש לעצמך אימפריה, רק לבצר רדיוס של כמה סנטימטרים סביב מעטפת העור שלך, שלא ייגעו בך, שלא ידחפו אותך, שלא ידרכו עליך... מול העמיתים והבוס, אתה צריך לנשוך שפתיים, לחשוק שיניים ולבלוע את העלבון... להיאבק כדי לשמור על צלם אנוש מול מסך המחשב המרצד, הלבנבן, החלבי, המלבין בהדרגה את אישוניך, מדלל אותם עד שהכל סביבך נהיה מעורפל, מימי".

זה היה יכול להיות מונולוג פנימי בסרט כמו 'הג'וקר'. מין מניפסט טרום־טרוריסטי נגד המחיקה של הגבר המערבי בשם המחשב, בשם היעילות, בשם המכונה החברתית. 'הנה הם באים' משכפל ובוחן את נקודת המבט הזאת לאורך הסיפורים. את הפנטזיה הזאת של זעם לבן, שמועצמת עד שהיא מקבלת נפח קומי וגרוטסקי. בעיניי, החלקים החשובים בספר הם אלו שבהם נעצר או מושהה השטף של דימויים קורבניים, מרטיריים וכמו־טרוריסטיים. הנה, בתוך הבהלה שהספר נפתח איתה מפני הנחיל האנושי־אלקטרוני – הוא משלב לרגע שורות שמצהירות דווקא על רצון לגעת בהמון, להתחכך בזולת. "הנה באים האנשים שאתה מתאווה לנשום את טחב החדרים שלהם, למשש את הקעקועים שלהם, לשמוע את סיפורי המשרתות שלהם, לפענח את הסודות שלהם, לפצח את הצופן הגנטי שלהם, להתכרבל בחום החייתי שלהם, להיחנק בשיער שלהם, למשש את האיברים הפנימיים שלהם, להתמוסס בגופים המיוזעים שלהם". אם כי, כמעט מיד, הטקסט חוזר לעמדה של הלקאה עצמית כניפוח עצמי, של התנגדות להסתפח להמון. "רק לך הם מחכים, אז למה שלא תהפוך לליצן החצר שלהם, לשוטה הכפר שלהם, לזונת הצמרת שלהם, לאמן התענית שלהם".

אפשר למצוא אצל גלעדי דמיון לכמה ספרי פרוזה ניסיוניים מהשנים האחרונות, שמתארים את עולם העבודה הנוכחי באופן סיוטי, מעגלי, אלים, לפעמים בעזרת מטפורות של פריון ואימהות. 'אישה בחלל עבודה' של תהילה חכימי, 'מחר ניסע ללונה פארק' של אילנה ברנשטיין, 'הארכיברית' של ענת לוין. בצורות שונות, הספר הזה מתאר בגלוי את האופן שבו חוסר היכולת לתפקד, לייצר מוצר, הופך ליעילות שיא. למשל, בתיאור פנטזיה גרוטסקית של התנזרות מאוננות. אין מה לפרש בהקשר הזה - הכל מונח על השולחן כמו שלפוחית ענקית שמחכה להתפוצץ.

הספר הצנום הזה בפירוש נהנה לשחק בדימויים דלקתיים. מפיצוץ חצ'קונים. משכפול מוגזם של עולם הגותי־ספרותי שמסוף המאה ה־19 חרד מהרגע שבו הזכר האינטלקטואל הופך בעצמו לחלק מההמון, ובתחילת המאה הנוכחית, לבורג שנפלט מהמכונה ("תחושת הקיום שלך התחילה להתעמעם אחרי שפיטרו אותך מהעבודה"). 'הנה הם באים' מעוצב כתנודה בין כתיבה כמעט טינאייג'רית בוסרית – לשפה אנליטית, תיאורטית, פסיכולוגית. אולי זאת ההנאה המרכזית שמבטא הספר הזה, למחוק את היכולת להבחין בין בגרות וילדותיות, בין המושכל והגרפומני.

לאורך הקריאה תהיתי אם אחת ההוצאות הממוסדות הייתה יכולה להתמודד עם חומרים כאלה, אם הספר היה יכול לעבור תהליך ארוך של עריכה - או שישנם טקסטים שצריכים להישאר במצב יחסית גולמי, ולמצוא לעצמם את הקהל המסוים והמצומצם שמתאים להם. יכול להיות שהספר עצמו כתוב כהתנגדות לסינון, לליטוש, לפיתוח. ועם זאת, הנקודות שבהן פורצים מתוכו ביטויים לפואטיקה ממוקדת, נקייה, מעובדת יותר, מלמדות שדווקא הסיפורים הרגישים והייחודיים יותר שנכתבים היום בעברית זקוקים בדיוק לאויבים המוצהרים של הספר: להמון, לקהל, למכונה המסרסת. לדגירה הממושכת מול מסך המחשב. •