בית בארבי

"אוקיי, אבל איפה ההופעה?" שאלתי את אחי הגדול אחרי שנכסנו למועדון הבארבי בתל־אביב. זה פשוט היה בלתי נתפס שאפשר לראות הופעה של ברי סחרוף מתחת לאף שלו, ולא כמטאפורה. מאז שמעתי אותו מאות פעמים שר "אל תחפש רחוק/ תישאר קרוב". רק במקום אחד זה הרגיש נכון. לא פלא שכולם – משלום חנוך ועד משינה, מאהוד בנאי ועד טונה – חוזרים לשם שוב ושוב. הם יודעים שאת המעריצים האמיתיים, אלה שילכו איתך תמיד, אתה לא משיג בקיסריה ובפארק.

כבר יותר מ־25 שנה שתרבות מועדוני ההופעות בישראל היא הבארבי והבארבי הוא הבעלים, שאול מזרחי, הקול הרועם והלב הפועם מאחורי אינספור רגעים שנצרבו עמוק בזיכרון: מהמהפכה של להקת אלג'יר דרך התחייה של כנסיית השכל ועד הופעות חו"ל היסטוריות. השבוע מזרחי פצח בשביתת רעב מול ביתו של ראש הממשלה בירושלים. בחסות חגיגות ה"חזרה לשגרה", הבארבי ומועדונים שכמותו נשכחו ונזנחו: בלי מתווה נורמלי מחד ובלי פיצוי הוגן מאידך. בין אם כבר נמצא פתרון או לא, דמויות כמו מזרחי טורחות להזכיר: אחרי הדאגה לבריאות והכאב על החורבן הכלכלי, חשוב לשמור על האנשים שהעבודה שלהם היא לדאוג שיהיה לנו משהו לחיות בשבילו; למשל הרגע שאתה צועד לתוך הבארבי, רואה את הבמה החשופה ויודע שמשהו טוב עומד לקרות.