רביעי 30 בספטמבר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: mct
    חדשות • 01.06.2020
    ציוצי מלחמה
    קרין נהון

    השתלשלות האירועים בקרבות הבוץ שבין טראמפ לטוויטר ובין טוויטר לפייסבוק הייתה מהירה. זה החל כשטוויטר סימנה את אחת ההודעות של טראמפ כחשודה בפייק־ניוז, והוסיפה בתחתית הציוץ לינק עם מידע לגבי הנושא. בעקבות זאת, ובאיצטלה של מלחמה עבור חופש הביטוי, טראמפ הוציא צו נשיאותי מבולבל וחסר שיניים אמיתיות שמנסה להגביל את החסינות המשפטית של הרשתות החברתיות. במקביל, טוויטר הסתירה ציוץ של טראמפ שעבר על כללי הקהילה, ושלדבריה מאדיר אלימות. ואם זה לא מספיק, לתוך הקלחת נכנס מארק צוקרברג, שרמז על כך שטוויטר לא פעלה נכון, טען שלפייסבוק יש מדיניות שונה והצהיר שפייסבוק לא צריכה להיות בוררת של האמת.

     

    אז למה טראמפ התעורר עכשיו? האם הטריגר אכן היה אותו סימון של טוויטר? הסיפור מורכב מעט יותר. זהו מאבק כוחות בין שחקנים עולמיים בעלי עמדות מוצהרות, אך כוונות ומעשים אחרים לגמרי. השנה היא שנת בחירות, וטראמפ מנסה להסיח את דעת הקהל האמריקאית מהטיפול הכושל בקורונה ומהמהומות. הוא מנסה לסמן את הטריטוריה ואת המותר והאסור מול הרשתות החברתיות – כשהמלחמה שלו היא לא על מה שהיה אלא על העתיד לבוא, כדי להרתיע אותן מלמחוק, להתערב ואפילו לייצר דיון מבוסס עובדות מול התכנים שהוא מייצר. הצו הנשיאותי הוא מסמך שמטרתו לבלבל ולייצר מסך עשן למטרה זו, והתוצאה שלו עלולה להיות צמצום נרחב של חופש הביטוי, שכן הרשתות החברתיות – כדי לא להסתכן בתביעות – תהיינה סלקטיביות יותר לגבי מי שיוכל להשתמש בפלטפורמה שלהן, ופחות סובלניות לדעות שונות. טראמפ גם יודע שהטענה שלו על כך שהרשתות החברתיות מפלות תכנים שמרניים אינה נכונה, ואפילו הודה בזה, אך זה לא מפריע לו להאשים אותן בהטיה.

     

    אל לנו לטעות: טראמפ לא הפך לחסיד חופש הביטוי. רק השבוע הוא ביקש למחוק קריקטורה נגדו, ובצו הנשיאותי קרא לרשתות החברתיות לפעול נגד פייק־ניוז שנכתב על ידי הסינים. כלומר, כן לחופש ביטוי, אבל רק כשהוא מתאים לי ואני שולט בו. כי מה שוות הרשתות החברתיות אם אנחנו לא יכולים לשלוט בהן?

     

    אבל הסיפור האמיתי הוא הרשתות החברתיות ואתרי התוכן, והחשיבות הרבה שלהן במשחק הפוליטי – שמביאה את טראמפ לאיים עליהן ישירות. עם השנים הן הפכו לגופים בעלי כוח עצום, וחלקן למונופולים בתחומן – פייסבוק, גוגל, אפל, אמזון ומיקרוסופט. חברות שמחזיקות המון מידע עלינו, ולכן גם המון כוח – שמיתרגם לפגיעה בתחרותיות בשוק, ריסוק או בליעה של מתחרים, ולאפליה וחוסר שוויון מול משתמשים.

     

    בסופו של דבר, מעבר לצבירת הכוח, המלחמה בין פייסבוק לטוויטר היא על מי יעצב ויהיה "כיכר העיר" הפוליטית הדומיננטית. פלטפורמות האינטרנט מעולם לא היו נייטרליות באמת, אלא שחקניות חברתיות־פוליטיות שמקדמות אינטרסים וערכים שונים. אלה מתבטאים בדרך כלל בכללי הקהילה שלהן, בשיתופי הפעולה שלהן, בהעברת מידע עלינו, ובצורות נוספות. עד 2010 אותן פלטפורמות ניסו לייצר את האשליה שהן לא אחראיות על התכנים שעוברים דרכן, בניגוד לעורכי עיתונים למשל, אבל זו הייתה הטעיה מכוונת: פייסבוק הרי מעסיקה עשרות אלפי מתווכים שמוחקים תכנים שעוברים על כלליה, כמו עירום, אלימות, הסתה, טרור, זיוף והתחזות.

     

    כשצוקרברג נואם על כך שמטרת פייסבוק היא לחזק את חופש הביטוי, הוא מטעה אותנו: האלגוריתם שלו מראה לנו בפיד רק שיעור מזערי מהחברים שלנו, ולא מאפשר חשבונות אנונימיים. חופש הביטוי של צוקרברג הוא בעיקר עבור אלה שמשלמים – פוליטיקאים שיוציאו עשרות ומאות מיליוני דולרים יקבלו את הזכות להגיע למיליוני האנשים הנכונים עבורם, ולעומת זאת אלו שאין להם כיס עמוק לא ייהנו מכך. ה"אמת" באה עם כסף, ועם רגליים.

     

    אל מלחמת הטיטאנים הזו, בשנת בחירות, טראמפ נכנס כמו פיל לחנות חרסינה – ובסוף, כמו תמיד, מי שיפסיד זה אנחנו, המשתמשים. √

     

    פרופ' קרין נהון היא מומחית לפוליטיקה של המידע במרכז הבינתחומי הרצליה ונשיאת איגוד האינטרנט הישראלי

     


    פרסום ראשון: 01.06.20 , 23:30