נשים סוף לאלימות

שירה וישניאק, אחותה של מאיה וישניאק ז"ל, ולילי בן עמי, אחותה של מיכל סלה ז"ל, עומדות ומביטות זו בזו כאשר שירה יורדת מהבימה דומעת ומלווה בשני הוריה, לאחר שנשאה דברים בעצרת הנשים אמש בגן צ'רלס קלור בתל־אביב.

לילי ושירה לא צריכות לדבר כדי לדעת מה כל אחת מהן מרגישה. שתיהן אחיות לכאב. שתיהן איבדו את היקר להן מכל, ואת היגון, הכאב הצורב וחוסר האונים מול אוזלת היד וחוסר התפקוד של המערכת הן נושאות על בשרן. השתיים ניגשות זו לזו ומתחבקות ארוכות. מסביב צלמים שמתעדים את הרגע, אבל לא מתקרבים מדי, מעניקים למעמד את הכבוד הראוי. שירה מניחה את ראשה על כתפיה של לילי ואומרת: "מאיה אחותי שנרצחה היא החצי השני שלי. כל דבר היינו עושות יחד. לא דמיינתי שאצטרך להמשיך את כל חיי בלעדיה". לילי מביטה בה ואומרת: "אני כאן בשבילך. עכשיו אנחנו משפחה. אני יודעת בדיוק מה את מרגישה. עברתי לפנייך את כל השלבים".

הילה ואריאל וישניאק, ההורים, עומדים ומחבקים את שירה. "איפה השר איציק שמולי שהבטיח שהוא לוקח אחריות על הנושא של רצח נשים?", שואל אריאל, ומשעונים לו שמארגנות העצרת לא איפשרו הגעתם של פוליטיקאים, הוא אומר: "באנו לכאן היום שבועיים בלבד אחרי הרצח של מאיה וזה לא היה לנו קל בכלל, אבל היה חשוב לנו להגיע כדי לזעוק את זעקתה של מאיה וכדי שהיא תהיה האחרונה. וכדי שזה יקרה, צריך להפסיק עם ההצהרות ולעבור למעשים".

12 אלף נשים וגברים נכחו בעצרת שמשתתפיה הגיעו כדי למחות על רציחתן של עשר נשים ותינוקת מתחילת השנה, כאשר הדרישה המרכזית מהממשלה היא ליישם באופן מיידי את התוכנית למניעת אלימות. כצעד ראשון הדרישה היא להתחיל בשיקום גברים אלימים ובהיפוך של המציאות המעוותת הקיימת היום, לפיה גברים טרוריסטים מסתובבים חופשי ונשים נפגעות אלימות מתפנות למקלטים ונותרות חסרות ישע מול מערכת שזרועותיה השונות – רווחה, משטרה, משפט, שב"ס - לא מסונכרנות ביניהן.

אסקדר סימנק, שאחותה סיפארש נרצחה לפני שנתיים | צילום: דנה קופל

בין משתתפי העצרת דלאל דאוד, שישבה בכלא 18 שנה מתוך מאסר העולם שנקצב לה, לאחר שהורשעה ברצח בן זוגה המתעלל. "מה זה אומר מבחינתי להיות כאן ולהפגין נגד התנהלות הממשלה בנושא האלימות כלפי נשים?" היא שואלת ועונה: "זה כמו חלום. בכל פעם שיש הפגנה כזו אני הראשונה להתייצב כי זה מחזק אותי, זה מאפשר לי להשמיע את הקול שלי לאחר שכל כך הרבה שנים הייתי מושתקת".

"מערכת אכיפת החוק בישראל מתנהגת בעצמה כמו אישה מוכה", אומרת אלי פינק, אישה חרדית שלא מזדהה בשמה המלא. תוך כדי גירושיה נמלטה פינק למקלט "בת מלך" לנשים מוכות בחברה החרדית, יחד עם חמשת ילדיה ורק באחרונה סיימה את ההליך. ואילו אסקדר סימנק מסתובבת בקהל עם תמונת אחותה סיפארש אנלעים שנרצחה ביוני 2018. "בדיוק לפני שנתיים הוא רצח את אחותי כי הוא גבר קנאי וכי היא רצתה לעזוב אותו, ורק בשבוע שעבר ניתן גזר הדין שלו", היא מספרת. "במשך שנתיים הרוצח של אחותי נכנס ויצא מבית המשפט לבוש כמו חתן, מטופח, נראה מרוצה, ואנחנו רואים את זה ומשתגעים".

שירה וישניאק, אחותה של מאיה שנרצחה על ידי בן זוגה | צילום: דנה קופל

ענת ניר, ממובילות מחאת הנשים, הוסיפה: "הטיפול בגברים אלימים ושיקומם הוא אקוטי. אנחנו יודעים ש־60% מהגברים האלימים שעוברים טיפול יוצאים ממעגל האלימות כשהם חוזרים לחברה. לכן המדינה חייבת להקצות את הכספים באופן דחוף לטובת מהלך של שיקום וטיפול בגברים אלימים".

התוכנית למניעת אלימות במשפחה, שעלותה 250 מיליון שקל, ממתינה מאז יוני 2017, בדיוק לפני שלוש שנים, הוכנה על ידי מיטב המומחים ויש בה את כל הפרמטרים הנחוצים, כולל מתווה לסינכרון החשוב כל כך בין המערכות שלא מתקיים היום, כדי להתחיל ולטפל בנושא האלימות כלפי נשים. יש לסמן את הכסף ולהעביר אותו בדחיפות ליישום התוכנית, כדי שמאיה וישניאק תהיה הנרצחת האחרונה.

דלאל דאוד, שישבה בכלא על רצח בן זוג מתעלל | צילום: דנה קופל