שני המועמדים לנשיאות ארצות־הברית, דונלד טראמפ וג'ו ביידן, הצהירו על רצונם להגיע להסכם עם איראן בנוגע לתוכניתה הגרעינית. מאז פרש מהסכם הגרעין במאי 2018, הדגיש הנשיא טראמפ כי הוא פתוח בכל עת למשא ומתן עם מנהיגי איראן על הסכם חדש. יריבו מהמפלגה הדמוקרטית הצהיר, כי בכוונתו לשוב להסכם הגרעין ואף לבסס עליו הסכמים נוספים בעתיד, אם טהרן תשוב למלא אחר התחייבויותיה להסכם. הנחת העבודה של שני המועמדים היא שאיראן תחזור בסופו של דבר לשולחן המשא ומתן. הנשיא טראמפ עודנו סבור כי מדיניות "מקסימום הלחצים" תיאלץ את טהרן להיכנע לדרישות הממשל האמריקאי. לעומתו, נראה שביידן מעריך כי גישה פייסנית יותר כלפי איראן והגברת התיאום בין ארה"ב לבעלות בריתה יוכלו להציל את הסכם הגרעין.

אף כי לא ניתן לפסול אפשרות לפריצת דרך מדינית בין שתי המדינות, קיים ספק רב ביכולתן להגיע להסכם חדש, בין אם ייבחר הנשיא טראמפ לכהונה נוספת ובין אם לאו. הסיכוי לחידוש המשא ומתן הגרעיני טרם הבחירות לנשיאות בנובמבר 2020 נראה קלוש ביותר. ארה"ב טרודה בעיקר בענייניה הפנימיים, בעוד איראן מעדיפה להמתין לתוצאות הבחירות בטרם תבחן מחדש את מדיניותה. יחד עם זאת, ייתכן שגם לאחר הבחירות, וללא קשר לתוצאותיהן, תסרב איראן להתחייב להסכם חדש. שיחות הגרעין, שאיראן ניהלה בשנים 2012־2015, העידו אמנם על נכונותה לאמץ גישה פרגמטית יותר גם ביחס לתוכניתה הגרעינית. אף על פי כן, לא ניתן להתעלם מההתפתחויות המשמעותיות שהתרחשו מאז נחתם הסכם הגרעין בקיץ 2015.

בחירתו של חסן רוחאני לנשיא איראן בקיץ 2013 והעברת האחריות לניהול המשא ומתן הגרעיני מידי המועצה העליונה לביטחון לאומי לידי שר החוץ, מוחמד ג'ואד זריף, יצרו הזדמנות לקידום התהליך המדיני בגיבוי מצד מנהיג איראן ח'אמנאי. תרמו לכך ההתקדמות הטכנולוגית המשמעותית בתוכנית הגרעין, שאיפשרה לאיראן להקפיא זמנית חלקים ממנה מבלי לוותר כליל על האופציה הגרעינית הצבאית, והסכמת ממשל הנשיא אובמה להכיר לראשונה בזכותה להעשיר אורניום בתחומה.

אלא שבשנתיים האחרונות, ובצל הלחצים הגוברים מבית ומחוץ, מתאפיינת הזירה הפוליטית האיראנית בהקצנה בהובלת המנהיג העליון, שפעל לחיזוק השליטה השמרנית במוסדות המדינה. במקביל, התחזקה מעורבותם של משמרות המהפכה בניהול ענייני המדינה תוך ניצול חולשת הנשיא המואשם על ידי יריביו, כי מדיניותו הפייסנית הובילה להסכם כניעה שבמסגרתו הסכימה איראן לוויתורים כואבים ללא כל תמורה. זאת ועוד, פרישת הנשיא טראמפ מהסכם הגרעין מתפרשת על ידי מנהיג איראן כהוכחה לטענתו המסורתית כי לא ניתן לסמוך על ארה"ב, וכי תוכנית הגרעין מהווה רק תירוץ בידיה ללחוץ על איראן על מנת להכשיר את הקרקע לשינוי משטר.

קרוב לעשור לאחר שהסכים בחוסר רצון מופגן לאשר שיחות עם "השטן הגדול", ספק רב אם ישתכנע לעשות זאת שוב. בגיל 81, כשהוא מתקרב לסוף עידן שלטונו, טרוד ח'אמנאי במורשתו לא פחות מאשר באתגרים המיידיים הניצבים בפני ארצו. ספק אם ירצה להירשם בספרי ההיסטוריה כמי שהסכים לוויתורים נוספים, במיוחד לאחר שהסכם הגרעין לא הניב את התוצאות הרצויות מבחינתו, ובהיעדר יכולת ממשית להבטיח שהסכם חדש יצלח תמורות עתידיות במדיניות הבית הלבן.

יש להניח כי איראן וארה"ב יבקשו לנצל את קלפי המיקוח, שצברו בשנים האחרונות, על מנת לקדם משא ומתן בתנאים נוחים יותר מבחינתן. בהקשר זה, נכונות מצד הממשל האמריקאי לוותר מראש על מנופי הלחץ מול איראן עלולה להקשות עליו לעצב הסכם עתידי. בכל מקרה, ראוי ששני המועמדים לנשיאות יגבשו תוכנית חלופית להתמודדות עם האיום הגרעיני האיראני כדי להיות ערוכים לאפשרות שטהרן תסרב לשוב לשולחן המשא ומתן, לא כל שכן לחתום על הסכם חדש ומשופר. √

ד"ר רז צימט הוא מומחה לאיראן מהמכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). המאמר נכתב בשיתוף עם ארי היסטיין, עמית מחקר וראש המטה של ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי