25 אלף פיסות מרכיבות את מגילות מדבר יהודה, אבל איש אינו יודע בוודאות כיצד לחברן. חוקרים מישראל, משוודיה ומארצות־הברית פיענחו את ה־DNA של בעלי החיים שעל עורן נכתבו קטעי המגילות המוכרות בשם "המגילות הגנוזות". כחלק מניתוח הקרבה הגנטית בין החיות הצליחו החוקרים לקשר בין השרידים ולחלקם לקבוצות טקסטים שונות. "בהנחה ששרידים שיוצרו מאותה כבשה שייכים לאותה מגילה, זה כמו לחבר חלקים של אותו הפאזל", הסביר פרופ' עודד רכבי מאונ’ תל אביב.

מגילות מדבר יהודה הן כ־25,000 קטעי קלף ופפירוס שהתגלו החל מ־1947, רובם במערות קומראן ומקצתם באתרים נוספים במדבר יהודה. הקטעים, שנשמרים במעבדות רשות העתיקות בירושלים בתנאים שבהם שרדו במערות לפני 2,000 שנה, כוללים בין היתר את העותקים הקדומים ביותר של ספרי המקרא. מאז התגלית ההיסטורית ניצבו החוקרים בפני האתגר העצום של מיון השרידים וצירופם מחדש.

פרופ' רכבי הסביר כי אחת התגליות המשמעותיות ביותר במחקר הייתה כשנמצאו שני קטעי קלף שנכתבו על עור פרה. "כמעט כל המגילות שדגמנו התגלו כעשויות מעור של כבשים, ולכן רוב המאמץ הושקע במשימה המאתגרת לנסות לחבר יחד שרידים שיוצרו מעור של כבשה מסוימת, ולהבדיל אותם גנטית משרידים שנכתבו על עור של כבשים אחרות, בעלות גנום כמעט זהה לחלוטין", הסביר.

לדבריו, "שתי הדגימות שהתגלו כעשויות מפרה שייכות לשני קטעים מספר ירמיהו, אז חשבו בעבר שאחד מהקטעים האלה אמור להיות מחובר לקטע מגילה אחר, שגילינו שהוא עשוי מעור כבש. חוסר ההתאמה בין החיות הפריך את האפשרות הזו. מעבר לכך, פרות זקוקות להמון עשב ומים, ולכן סביר מאוד שעור הפרה לא יוצר באזור מדברי, אלא הובא למערות קומראן ממקום אחר. לממצא הזה יש חשיבות מכרעת, שכן קטעי עור הפרה של ספר ירמיהו שהופרדו שייכים למגילות המשקפות נוסחים שונים של הספר, הנבדלים גם מן הנוסח בתנ"ך שאנחנו מכירים".

צילום: שי הלוי, רשות העתיקות