אבודים באפריקה

בעוד ארצות־הברית בוערת (ולא כמטאפורה) ואינספור חברות ענק מביעות הזדהות כלשהי עם המחאה בעקבות מותו המזעזע של ג'ורג' פלויד, קסטרו השיקה פרסומת חדשה שצולמה בקניה. הכותרת שלה: "זה לא קמפיין ספארי". העלילה: רותם סלע, יהונתן מרגי וריף נאמן מדגמנים בגדי קיץ בסיוע ניצבים שחורים וכמובן כמה אריות. אכן, עיתוי אידיאלי מבחינתו של תאגיד אופנה עם פרזנטורים לבנים להסתלבט על אפריקה. מעניין, אגב, אם אחורי הקלעים נראו כמו הסדרה המצוינת "אבודים באפריקה", שם סלע גילמה בכישרון־על דוגמנית שנסעה לצלם פרסומת ביבשת.

מהצד השני של היבט התזמון נמצא הקונספט של הפרסומת. אם הוא נראה מוכר, יש לזה סיבה טובה: הבמאי רועי כפרי הוא מי שהיה אחראי על הקמפיינים של "מילקי", שהועלו לדרגת "ויראלי" בגלל החתירה תחת כל הרעיון של "פרסומת". לא המוצר עמד במוקד, אלא השפה והסגנון שנטו לעבר המופשט והסוריאליסטי. ובמקום לדבר על "מילקי", תשומת הלב עברה ל"מה לעזאזל ראיתי כרגע במה שהייתה אמורה להיות פרסומת למילקי?"

אלא שמאז קרו כמה דברים. למשל, אפליקציות כמו טיק־טוק איפשרו לכל ילד עם סלולרי להשתעשע עם המצלמה ולהפגין את אותה רמה של יצירתיות אסתטית. מנגד, הסבלנות כלפי גימיקים שיווקיים כאלה, של הפוך על הפוך על הפוך, הלכה והתקצרה עד שהגיעה למיצוי מלא. אוקיי, אז זה "לא קמפיין ספארי" שבעצם עושה שימוש בכל אלמנט שהוא דווקא "כן קמפיין ספארי". ללא ספק, פיצוח מדהים של התודעה האנושית. או כמו שבוודאי היו קוראים לזה בפרסומת: "לא איחור אופנתי".

וזה מתחבר גם להיבט האקטואלי האחרון והמכריע בהקשר של הפרסומת: לקסטרו אין יותר מדי מרחב תמרון. עוד לפני הקורונה, לפי הדיווחים, מצבה של החברה לא היה מהמשופרים. אפקט ההוריקן של הנגיף בטח לא עזר. הבלגן העיב גם על תקופת ההמתנה לעליית הפרסומת, כשעורכי הדין של מרגי ונאמן איימו לתבוע את קסטרו בטענה שהטאלנטים לא קיבלו תשלום על עבודתם.

לכן גם אם הפרסומת צולמה לפני שהעולם חטף כאפה מצלצלת, היקף ההשקעה נראה כאילו קסטרו דוחפת את כל הז'יטונים שנותרו לה למרכז השולחן. יש בזה משהו ראוי להערכה. השאלה היא אם סרטון יקר ומנצנץ בשילוב בדיחות על סמור ופלמינגו הם מה שישכנע את הציבור הרחב להוציא את הארנק, אחרי שבקושי נשאר בו כסף למנת פלאפל. אם התשובה היא שלילית, כנראה העתיד של קסטרו יישאר אבוד, ולא רק באפריקה.

בקטנה:

"מהצד השני" של "כאן" ביצעה שלשום סיכול ממוקד במיטב הטענות של פרופ' יורם לס – בעזרת דברים שהוא עצמו אמר. במקום שזה יגרום לתוכניות האקטואליה לפצוח בגמילה ממנו, מנהיג תנועת "זאת רק שפעת" הוזמן שוב לרצועה של שרון גל ב"רשת", כדי להמשיך בוויכוחים חסרי תוחלת. כבר נכתב כאן בעבר שהמשיכה הציבורית לאג'נדה של פרופ' לס אינה באמת נטועה בעובדות ובנתונים, אלא באשליה המתוקה שהחיים יכלו להמשיך במסלולם. באופן דומה, גם העורכים שמוסיפים לשריין אותו לא עושים זאת מתוך הצורך החשוב לשמוע "עמדה אלטרנטיבית" ולהתעמת איתה, אלא כי זאת טלוויזיה: מכירים אותך? אתה יודע לתת שואו? כל השאר לא באחריותנו.