"שרפו חנויות לידי, אבל לא פחדתי לרגע. אני מכיר את הילדים האלה, הייתי פעם כמוהם"
את ליל הביזה של חנויות האופנה ברחוב רודיאו דרייב היוקרתי בלוס־אנג'לס, המעצב הישראלי יעקב מאיר לא ישכח לעולם. בין הלקוחות שלו אפשר למצוא מפורסמות כמו ג'ניפר לופז, ביונסה ובריטני ספירס, אבל עכשיו הוא נאלץ להגן בגופו על מפעל חייו. "נשארתי בחנות שלי כל הלילה ושמרתי על הסחורה ששווה מיליוני דולרים. הסתכלתי על הילדים השחורים שבזזו מהחנויות לידי — גדלתי בעצמי במשפחה קשת יום בקטמונים, אני מבין אותם אבל לא מסכים איתם. העוני עושה משהו מטורף לאנשים"
בשבת בשעה שלוש אחר־הצהריים החליט מעצב האופנה יעקב מאיר לסגור את חנות האופנה שלו For the Stars על שדרות מלרוז בלוס־אנג'לס ולנסוע הביתה. סוף השבוע הזה היה טבול באווירה הקשה בעקבות רצח ג'ורג' פלויד על ידי שוטר משטרת מיניאפוליס ובסדרת הפגנות נגד המשטרה, שרק הלכו והתעצמו. בלילה הקודם ההפגנות יצאו מכלל שליטה והמונים בזזו חנויות בדאון־טאון לוס־אנג'לס. "ראיתי המונים צועדים עם שלטים לכיוון פיירפקס והחלטתי לעזוב, אבל כשהגעתי הביתה ראיתי ב־CNN שמתחיל להיות בלגן ומהומות באזור והחלטתי לחזור לחנות. אמרתי: אין מצב שאני אתן למישהו לגעת בבגדים שלי".
מאיר, 56, שנולד למשפחה קשת יום בשכונת הקטמונים בירושלים, מעצב היום בגדי הופעות מרהיבים וגרנדיוזיים עבור לקוחות כמו ג'ניפר לופז, ביונסה, בריטני ספירס וקייטי פרי. שווי הסחורה שנמצאת בבוטיק שלו מוערך על ידו במיליוני דולרים, ובכלל, עבורו אין המדובר בביזנס אלא במפעל חיים.
בזמן שההמונים השתוללו ברחובות, מאיר ישב בתוך החנות ועקב דרך מצלמות אחר ההתפתחויות. "כשראיתי שמתחיל להיות בלגן, יצאתי החוצה ועמדתי בחזית. רציתי שאנשים שיעברו ליד החנות יראו אותי. ידעתי שיהיה להם קל לפרוץ לחנויות כשאין אף אחד שם, וקיוויתי שהנוכחות שלי תרתיע אותם. השכנים הישראלים שלי עמדו מחוץ לחנויות שלהם וגם שמרו עליהן, ואז התחילו ההמונים להגיע. הכרתי את חלקם. מדובר בקליינטים שחורים שלי, אמני איפור וסטייליסטים. הם אמרו לי 'אל תדאג, אנחנו אוהבים את החנות שלך'. הם יודעים שאני קשור לקהילה שלהם בגלל העבודה שלי עם ראפרים וזמרים מהקהילה. עבדתי עם מייקל ג'קסון, פרינס וג'ייסון דירולו. יש לי המון חברים בתחום. הקליינטים שלי לא היו בין הפורצים, אבל חברים שלהם כן, אלו אנשים שגדלו ברחוב, חלקם נשארו גנבים ועניים. זה היה מדהים. הם שברו חלונות, פרצו לחנויות ואז עברו לידי עם הסחורה שלקחו. לא פחדתי אפילו לרגע. בגלל שגדלתי עם אנשים כמותם, אף פעם לא פחדתי מעבריינים, הרגשתי חלק מהם. אני מבין את האנשים האלה, כי הגעתי מהמקום הזה של החוסר והעוני, אבל אני לא מסכים איתם".
אף אחד לא האמין בי
הראיון עם מאיר נערך בחנות שלו יום לאחר ההפגנות שיצאו מכלל שליטה. ברחוב שבו נמצאת החנות שלו עלו חנויות בגדים בלהבות, לאחר שנבזזו. "אני נשארתי בחנות שלי ער רוב שעות הלילה ושמרתי עליה. ברור לי שאין לי מה לסמוך על השוטרים שעמדו חסרי אונים מול ההמון המתפרע. אני מכיר את האנשים האלה שגדלו ברחובות, הרבה מהראפרים איתם אני עובד היום הם כאלה, ואנחנו מבינים האחד את השני. הסתכלתי על הילדים השחורים שהגיעו לגנוב מהחנויות הסמוכות. הם לקחו מה שהצליחו לסחוב ואחר כך השליכו כאן ליד העץ צבעי שיער, תיקים לנשיאת כלבים מהחנות הסמוכה. הם בכלל לא היו צריכים את הדברים האלה, אבל לקחו כי אין להם כלום. העוני עושה משהו מטורף לאנשים".
גם היום, כשהוא מעצב אופנה מצליח, הבעלים של בית אופנה מפואר וחבר טוב של רבים מלקוחותיו המפורסמים, מאיר לא מצליח להשתחרר מזיכרונות ילדותו הקשה בקטמונים. אימו עבדה בניקיון בתים, אביו היה איש קשה שלא נכח בחייו, וכשהיה שם נהג להכות את אימו ואת אחיותיו.
"עד היום אני לא סובל גשם, כי הוא מזכיר לי איך ימים שלמים הייתי מחכה בחוץ לאמא שלי שתחזור הביתה. הייתי עומד ברחוב ובגשם ונרטב עד התחתונים. שלוש הדודות שלי, אחיותיו של אבי, גרו לא הרחק מאיתנו. אני זוכר שהייתי הולך לבית שלהן עד שאמא שלי תחזור מהעבודה, אבל הן לא רצו אותי שם. הן לא נתנו לי לאכול אפילו סנדוויץ' והיו שולחות אותי לחכות לאמא שלי בחוץ בגשם שוטף, בעוד הילדים שלהן היו במיטה חמה. זאת הייתה אכזריות לשמה, אני לא יכול לשכוח את זה."
מאיר משתנק כשהוא נזכר בילדותו בישראל. גם היום, 45 שנים אחרי, הוא לא מסוגל לשכוח וגם לא תמיד לסלוח. "הזיכרונות האלה מאוד מציקים לי, זו הסיבה שלא חזרתי אף פעם לארץ. אחיותיי ואימי העניקו לי הרבה אהבה, אבל אמא שלי הייתה עסוקה בהישרדות, היא עבדה קשה מהבוקר עד הלילה וכמעט שלא נמצאה בבית".
כשהיה בן 13 ביקשה מנהלת בית הספר בו למד לשלוח אותו לפנימייה לילדים טעוני טיפוח. "היא החליטה שאני עבריין, ילד מופרע, ושצריך לשלוח אותי לנחלת יהודה, שהיה מוסד לעבריינים לכל דבר".
אתה זוכר איך הרגשת?
"לא הבנתי מה רוצים ממני. נכון, הייתי ילד מופרע, אהבתי יותר לשחק כדורגל בחוץ מאשר ללמוד, אבל היו לי נתונים טובים שאף אחד לא שם לב אליהם".
בסופו של דבר המנהלת ניצחה ומאיר נשלח לפנימייה. "אמא שלי בכתה כל כך כשעזבתי את הבית. אחותי לקחה אותי למוסד בראשון־לציון. המקום נראה לי כמו בית סוהר. אחרי כמה זמן נכנסו לחדר השינה בו שכבתי שני ילדים, האחד בן 14 והשני בן 16, הם היו ממש עבריינים. הגדול פנה אליי ואמר 'ילד, מה אתה חושב לך, זאת המיטה שלי וזאת שלו, קום!'".
הוויכוח הפך לקרב אגרופים. מאיר, ילד רחוב קשוח, לא נשאר חייב והכה את השניים עד זוב דם. וכך, עוד לפני שהספיק להעביר לילה ראשון בפנימייה, הוא הבין שהמקום לא בשבילו, הכניס את הבגדים המעטים שהיו לו לשקית ניילון ועזב. "הגעתי לתחנת אוטובוס והסברתי לנהג שאין לי כסף, אבל שאני חייב לחזור הביתה. כשהגעתי לתחנה המרכזית בראשון־לציון התקשרתי לאבא שלי ואמרתי לו: או שאני חוזר הביתה עכשיו או שאני עולה עכשיו על אוטובוס לאילת ובחיים לא תראו אותי יותר".
אימו של מאיר קיבלה אותו בחזרה בחיבוק חם והבטיחה לו שלעולם לא תשלח אותו לאף פנימייה. מאותו הרגע דברים התחילו להשתנות. מה שגרם לשינוי זו העובדה שלמרות גילו הצעיר מאיר הבין שגורלו נמצא בידיו. הוא החליט לחפש לעצמו בית ספר כדי לחזור למסגרת ושיכנע את חדוה אישלום, המנהלת של בית הספר "דנמרק" בירושלים, לקלוט אותו. "אמרתי לה: 'זוהי הילדות שלי, אני בא מבית הרוס, אבל אני רוצה רק צ'אנס. אם תתני לי להירשם לבית הספר שלך, אני מבטיח לך שאהיה תלמיד טוב'".
מאיר מתרגש, ודמעות מציפות את עיניו, כשהוא נזכר כיצד בפעם הראשונה בחייו מישהו החליט לתת לו הזדמנות. הוא נשאר נאמן להבטחתו והפך לתלמיד מצטיין שסיים את לימודיו עם ציון לשבח.
הלקוח מייקל ג'קסון
לאחר שהשתחרר מהצבא מאיר לא התקבל לשנקר או לבצלאל והחליט לעזוב את הארץ ולעבור לארה"ב. התחנה הראשונה הייתה ניו־יורק, אבל חודש אחד הספיק לו כדי להבין שזה לא בשבילו. היה קר וגשום, והוא החליט לעבור ללוס־אנג'לס. "נחתתי כאן באפריל ומאז אני פה. בהתחלה התחלתי לעצב בגדי גברים".
מה שנתן לו את הבוסט ואת הכניסה לעולם הטאלנטים זה הקשר עם הזמרים הלטיניים. "הבגד הראשון שעיצבתי היה לזמר מקסיקני מפורסם, חואן גבריאל. אחר כך עבדתי עם עוד זמרים לטיניים, וכך השם שלי התחיל להתגלגל מפה לאוזן והתחלתי לעבוד עם שמות מפורסמים בתעשייה כמו מייקל ג'קסון, ג'נט ג'קסון, לה טויה".
מאיר לוקח אותי לסיבוב בחנות שכולה צבועה באדום, הצבע שהוא הכי אוהב. בובות חלון הראווה לבושות בשמלות ובז'קטים מפוארים שעיצב, הכל הוט קוטור בעבודת יד. "את השמלה הזאת לבשה ג'ניפר לופז בהקלטה של הפרק האחרון של 'אמריקן איידול', ואת הבגד הזה לבשה בריטני ספירס בהופעה שלה בלאס־וגאס, וזאת שמלה שלבשה קרי אנדרווד", הוא יורה בצרורות. "אני רוצה להפוך את החנות למעין מוזיאון", הוא אומר.
את כל הבגדים הללו עיצב מאיר בלי ללמוד עיצוב. הוא שכר לעבודה מספר מעצבים, גם הם כמוהו ללא הכשרה מקצועית. אחד מהם הוא מצא עובד במסעדה, מנקה שולחנות, חצי הומלס, אבל מוכשר מאוד - והחליט לתת לו צ'אנס.באלבום התמונות שלו תמצאו סלבס רבים, ועל כל אחד מהם יש לו סיפור נחמד. בתמונה אחת הוא מצולם מחויך לצד וויטני יוסטון.
איך הגעת אליה?
"חבר שלי, ביבי ווינר, זמר נשמה, הזמין אותי להופעה שלו ב־1992 והזמין את וויטני יוסטון כהפתעה מאטלנטה ליום ההולדת שלי שהיה באותו היום. בהפסקה הוא קרא לי אל אחורי הקלעים ב'ווילטן תיאטר' בלוס־אנג'לס, ופתאום אני שומע את וויטני שרה לי: יום הולדת שמח. נפגשנו אחר כך כמה פעמים".
בתמונה אחרת הוא זה שחוגג לטוני ברקסטון יום הולדת בחנות שלו. "היא קליינטית שלי כבר כמעט עשור. אישה מקסימה. היא הזמינה אותי להופעה שלה והקדישה לי את השיר שלה שאני מאוד אוהב Un-break my heart. אני זוכר שהייתי מקשיב כל הזמן לזמרות של דסטניז צ'יילד, לטוני ברקסטון, לדברה קוקס, והייתי אומר לעצמי: יום אחד אני עוד אעבוד איתן — וזה קרה. אפילו את צ'אקה קאן הכרתי. אל חלקן נקשרתי באופן אישי, במיוחד אל טאליה, אשתו של טומי מוטולה, שהיא חברה טובה. הן מאמינות בי ובכישורים שלי. אני יודע שעזרתי לזמרים רבים בתחילת דרכם להצליח. כשהם לובשים בגד שלי, זה מוסיף הרבה לפרסונה ולחזות שלהם. הם מתחברים למה שאני עושה".
סלבס נוספים שהוא מתגאה בעבודה איתם הם ג'ין סימונס מ"קיס", פאולה עבדול, פריס הילטון וכריס אנג'ל, שאותו הוא מחשיב כחבר קרוב במיוחד. את גל גדות עדיין לא יצא לו להלביש, והוא מודה שהיה מאוד שמח להלביש אותה לאירוע של שטיח אדום.
כל השיחה למאיר חשוב להדגיש כי למרות הקרבה לעולם הזוהר של הוליווד, הוא לא איבד את הקשר החזר עם היהדות. "אחד הקליינטים הקבועים של אמא שלי היה עורך הדין גדעון האוזנר, התובע במשפטו של אייכמן. הוא היה בבר־המצווה שלי בכותל והניח עליי תפילין. לא אשכח אף פעם את מה שהוא אמר לי שם: 'יעקב, אתה ילד מוכשר מאוד. אל תיתן לשום דבר בעולם לעצור אותך'". מאיר משתנק בדמעות כשהוא נזכר במילים הללו, שהיו יקרות ערך עבור ילד משכונת מצוקה. דווקא בגלל המקום החלש ממנו הוא מגיע מאיר מקפיד להתנדב ולתרום מזמנו למען ארגוני צדקה, בעיקר כאלו למען חולי סרטן וילדים משכונות מצוקה. אחד הארגונים הללו הוא "וונסדיי צ'יילד". "הגעתי לארגון לפני שמונה שנים לאחר שקריסטין דיביין מערוץ פוקס 11 הגיעה אליי לראיון על שבוע האופנה. היא באה עם קבוצת צעירים בני 15־16 משכונות מצוקה, והם כל כך התלהבו מהבגדים שלי שאמרתי לה: אני רוצה להלביש אותם ולעזור להם, מאז אני עובד איתה ביחד".
הילדים האלו, הוא מודה, הזכירו לו את ילדותו, ילדים שאף אחד לא מטפח ומאמין בהם. הוא הלביש אותם, לקח אותם לתצוגות אופנה בפריז ובארה"ב, נתן להם לדגמן את הבגדים שלו בתצוגות אופנה ובנה בהדרגה את ביטחונם העצמי. "הפכתי עבורם למודל חיקוי. חלקם קוראים לי אבא או דוד. חלקם בני 20 פלוס ואנחנו עדיין בקשר. זה נותן לי המון". •
