סיפור אהבה

הוא: שמואל שאלתיאל הלוי (שפי), בן 53 היא: סיגל שאלתיאל הלוי, בת 52

שפי, יזם בעיקר בתחום האירוח והתיירות סיגל, ראש המועצה התעשייתית תפן

יחד: 37 שנה סטטוס: נשואים + שלושה ילדים ונכד, ועוד נכדה בדרך, גרים במושב מנות בגליל המערבי

איך הכרנו

שפי: "ההיכרות הראשונה שלנו הייתה כבר בגיל הגן, סיגל הייתה בגן מקביל. לא שאני זוכר אותה משם (צוחק) אבל למדנו יחד גם בבית ספר יסודי".

סיגל: "שנינו נהריינים, לי יש שמונה אחים וגם לשפי יש שמונה אחים. ההורים שלו עלו מתימן, ההורים שלי ממרוקו. בשתי המשפחות ההורים היו עובדי כפיים עד שיצאו לפנסיה. התחלנו לצאת בתיכון. אני הייתי בת 15 וחצי, והוא בן 16".

שפי: "הייתי על אופנוע עם תלתלים וקסדה".

סיגל: "השובב של השכבה, ואני הייתי הילדה הטובה. הוא חיזר אחרי ונשביתי בקסמיו ובשובבות שלו".

שפי: "בלי אימוג'ים, ווטסאפ, כשחיזור היה חיזור. יש את הסרט 'בחינת בגרות', הוא מזכיר אותנו".

סיגל: "רק בלי הקטע של ההיריון (צוחקת)".

חתן וכלה

סיגל: "כששפי התגייס לגולני, הגעגועים והדאגה לשלומו היו עזים ביותר".

שפי: "הייתי בבופור, בלבנון, חזרתי הביתה פעם בחודש, ובאחת הפעמים ישבנו וידענו שהדרך שלנו בחיים היא יחד. שנינו באים ממשפחות מסורתיות והחלטנו להתחתן די מהר. לא ידענו שליד הגורל יש משהו בהחלטה הזו. חודשיים אחרי שהתחתנו אבי נפטר במפתיע ממחלה".

סיגל: "התחתנתי יום לפני הגיוס. הייתי בת 18 וחצי, אבל האהבה הייתה מאוד גדולה. עד היום היא ככה".

חלוקת תפקידים

סיגל: "כשהייתי בת 20 נולדה בתנו הבכורה. להיות זוג צעיר כל כך ללא עזרה זה לא פשוט. תקופה ארוכה שפי עבד בשלושה מקומות עבודה ואני בשניים, וגם גידלנו ילדים ולמדתי".

שפי: "מיד כשהשתחררתי מהצבא, התגייסתי למשטרה כמפקד בסיס של המשמר האזרחי, משש בערב עד חצות וחצי. בבוקר עבדתי בחנות לכלי עבודה, ואחר הצהריים הייתי מתקין חדרי ילדים ברשת שילב".

סיגל: "לא פעם זה הוביל לתסכול ולמרמור מסוים, למחשבות כמו 'למה אני צריכה את זה בעצם'. המשברים הכלכליים הובילו למיני־משברים בזוגיות. מה שהחזיק אותנו זה הקשר החזק בינינו והמטרה שהצבנו לעצמנו".

שפי: "מעבר ללשרוד היה לנו חזון מאוד ברור: לרכוש השכלה, לחנך את הילדים הכי טוב, וגם להגיע להגשמה עצמית. כל הזמן דיברנו על מה שאנחנו רוצים. מכיוון שהיה ברור שלא נוכל ללמוד במקביל, החלטנו כאסטרטגיה שסיגל תלך לעשות תואר ראשון, ובימים שהיא למדה ועבדה, וכבר נולדה לנו בת שנייה, אני לקחתי על עצמי את הטיפול בילדים, הניקיון של הבית, להכין ארוחה לשבת. ככה צלחנו את המשימה הראשונה".

ימי קורונה

סיגל: "הזמנתי חופשה לכל המשפחה בתל־אביב, ב־4 במארס, וכשחזרנו הביתה התברר לנו שחולה מספר 98 היא תיירת שהייתה בשוק הכרמל במתחם שהיינו בו כל המשפחה, ונאלצנו להיכנס לבידוד לשמונה ימים, כל המשפחה יחד, תשע נפשות. גם החתנים, גם הכלה, היינו כמשפחה אחת. אבל למרות הכל זאת הייתה חופשה כיפית".

שפי: "ביום שהסתיים הכל וכל אחד מהילדים חזר לבית שלו, אמרתי לסיגל, 'וואי, תראי איזה שקט'".

סיגל: "אני עבדתי במועצה כרגיל כי רוב המפעלים עבדו, אצל שפי זה היה יותר מאתגר כי הוא עצמאי".

שפי: "כל הפעילות העסקית הוקפאה. יש לי מתחם אירוח כפרי בגליל המערבי, וגם מסעדת שף ואירועי קונספט, וחוץ מזה יש לי כרם ואני מפיק יין מקומי וערק, וגם מבשלת בירה. הזמנות עתידיות בוטלו, גם הפעילות. כבן אדם שלא יכול לשבת רגוע, עשיתי תפריט, הכנתי המבורגרים והוצאתי משלוחים לסביבה הקרובה. זה עבד עד כדי כך שאנשים רוצים שאמשיך עם זה. בשבוע האחרון אנחנו בהכנות שיא לפתיחה מחודשת של הכל ואני מקווה שלא יהיו שינויים או הגבלות. אני מודאג, זה לחם חוקנו, ובסוף גם בשביל הנפש שלי, העבודה זה מגע עם אנשים".

סיגל: "אמנם אני שכירה אבל יש התחייבויות וצריך להמשיך לשלם אותן. זה לא שמישהו אמר שהוא מוותר לנו על ההלוואות שלקחנו. מה גם שלא ראינו באופק תוכנית או מענה. הייתי מאוד מודאגת מהעניין שלנו, וממה שקורה בצפון. העסקים הקטנים במועצה שלי שלא מצליחים לפתוח. המצב מדאיג, לא אשקר".

ההבדל הקטן

סיגל: "הוא הרומנטי מבינינו. אני מעשית יותר, פרקטית, ניהולית. הוא יזם בנשמתו, איש רוח. כל הזמן חולם על עוד דבר".

שפי: "בזוגיות זה מתבטא, אוהו".

סיגל: "יש לו תפקידים ברורים מאוד: הקפה הראשון של הבוקר צריך לבוא למיטה".

שפי: "ימי נישואים, ימי הולדת, אני תמיד מכין - נגיד פרחים על המיטה. סיגל ביום נישואים לא תשאיר פרחים על המיטה. היא תזמין חדר בבית מלון או טיסה לסוף שבוע".

סיגל: "יש לי פינוקים קבועים".

שפי: "נגיד בלילה היא אומרת לי, 'מאמי בא לי משהו ואני לא יודעת מה', אז אני צריך לנחש מה וגם להכין".

סיגל: "הוא קורא מחשבות".

שפי: "אני חושב על סיגל, היא מתקשרת חמש שניות אחרי זה. אני חושב על משהו ואחרי דקה היא אומרת אותו. כנראה שכשחיים כל כך הרבה שנים יחד, קבלת ההחלטות דומה, אבל יש בזה גם משהו מיסטי".

מה למדנו

סיגל: "שהחיים חזקים יותר מהכל. במהלך השנים היו לא מעט אתגרים וגם בעיות. רגעים שמחים ורגעים פחות שמחים. שפי איבד שני אחים ואבא ואמא, ואני איבדתי אבא. וגם ההתמודדות עם החיים עצמם, בשוטף. גידול הילדים, הקריירה. דברים לא תמיד היו פשוטים. כשהייתי במצב בריאותי לא טוב ועברתי ניתוח גב קשה, קמתי על הרגליים רק בזכותו. אני שאבתי את החוזק ממנו והוא שאב ממני".

שפי: "בגלל שאנחנו מגיל כל כך צעיר יחד, כל מה שלמדנו, למדנו יחד. אחת מהתובנות היא שמעבר לכל מה שאנחנו מתכננים וכל מה שאנחנו עושים כדי להגשים את התכנונים, לחיים יש את התוכניות שלהם גם. לא הכל בידיים שלנו, ואנחנו צריכים להיות מספיק פתוחים וחזקים כדי שנדע איך לקבל את זה ולהתאים את ההתמודדות.

"יום אחד נפלה עלינו מכה, פתאום ראיתי במצח וריד בולט וחשדו שזה גידול. הייתי צריך לעבור ניתוח ראש ועברנו שבועיים של חרדות. בסוף התברר שזה לא ממאיר. סיגל הייתה מאוד חזקה ותמכה בי, אנחנו משלימים אחד את השנייה".

חלום משותף

סיגל: "עכשיו אנחנו רוצים כמה שיותר נכדים, אני רוצה לראות את דור ההמשך שלנו".

שפי: "סיגל יכולה להאכיל אותם, לישון איתם, לקלח אותם 24/7. אני חולה על הנכדים שלי, ויכול להקדיש להם זמן אבל יש לי גם את סדר היום שלי. אני גם יודע להגיד לא".

סיגל: "בכל מה שקשור לנכדים אני לא יודעת להגיד לא. כשגידלתי את הילדים שלי הייתי קרייריסטית מטורפת, שבע שנים עבדתי במרכז והייתי נוסעת כל יום וחוזרת בלילה הביתה. יכול להיות שאני רוצה לפצות היום עם הנכדים".

שפי: "אבל שלא תהיה לך טעות, סיגל לוקחת את הנכד למשרד, ועובדת במקביל. מעבר לנכדים, אני רוצה להגשים גם את מה שחלמתי בגיל צעיר: לטייל בעולם, לראות תרבויות אחרות".

סיגל: "מאמי, את כל זה אתה יכול לעשות עם הנכדים".