דם נשים אינו הפקר

"אני תכף סוגרת עשור מאז שהילדים נרצחו, זה קרה ב־24 ביולי 2010 ואני מבינה ששום דבר במערכת לא השתנה", אומרת בכאב לילך שם־טוב שילדיה, עומר בן ה־9, רוני בת ה־8 ואור בן ה־5, נרצחו על ידי אביהם בדקירות סכין. "היום, עשור אחרי, היו אמורים להיות לי בבית שני חיילים ומתבגר, אבל אני מנסה לא לחשוב על זה באופן ששואב אותי. אני מתעקשת לבחור בחיים", אומרת לילך, שמגדלת היום את בתה שי לי, וכשאנחנו מסיימות לשוחח בדיוק רצה להחזיר אותה מהגן.

כחלק מהבחירה שלה בחיים היא גם מרצה בפני נשים על הנורות האדומות אותן חייבים לזהות כדי להציל חיים. הרצאה שלצערה לא מפסיקה להיות רלוונטית, במיוחד בחודשים האחרונים על רקע גל הרציחות של נשים בידי בני זוגן. "חשוב לי שנשים יבינו, ולכן אני כל הזמן מדברת על זה בהרצאות שלי — יש הבדל בין אהבה לבין אובססיה. למשל, במקרה שלי כשהכרנו, הצורר (כך היא מכנה את איתי בן־דרור, בעלה לשעבר ורוצח ילדיה) היה מתקשר אליי כל חמש דקות לשאול איפה אני. הוא היה לוקח אותי ממקום למקום, מהעבודה, ללימודים, ואני התייחסתי לזה כאל פינוק. ההורים פינקו אותי וזה המשיך לי את הרצף, אמרתי 'וואו, אני פרינססה, איך הוא דואג לי'. לא הבנתי שאני מתחילה להיכנס למערכת יחסים סבוכה, כוחנית, מניפולטיבית, שתלטנית.

"ואת זה נשים חייבות להבין. לאט־לאט הוא סוגר עלייך, ואת מתבלבלת וזה מתעתע וחייבים ללמד נשים לזהות את המצבים הללו. וכדי ללמד אותן לזהות צריך להשקיע בכך כסף. אנחנו במלחמה ואי אפשר לנהל מלחמה בלי כסף, ופה המדינה נכשלת שוב ושוב, כי היא מבטיחה תקציבים אבל בסוף אין תקציבים, ואין תוכנית מניעה או חינוך בגנים והסברה, וגם המקלטים לא עוזרים כי ברגע שאסיר משתחרר ולא עובר שיקום הוא יפגע בקורבן, ובכל מקרה שבו גבר ידוע כאלים או שיצא מהכלא ורצח — המדינה היא זו שפשעה".

לראות את נורות האזהרה

בשבת בבוקר ה־24 ביולי 2010 דפקה שוטרת על דלת ביתה של לילך וסיפרה לה בבכי שהגרוש שלה רצח את שלושת ילדיהם. סיפור הרצח האכזרי הזה טילטל את המדינה ולא הותיר עין יבשה. היום לילך היא אמא לשי לי בת ה־5. היא אומרת שההחלטה להרות שוב ולהביא עוד חיים לעולם נועדה כדי לא להישאר במצב של סבל וקורבנות. "אני אמא שכולה, אבל הבטחתי לעצמי שלילדים שלי יהיו עוד אחים. לא במקומם, אלא נוספים", היא אומרת. בנוסף היא גם מאמנת ומלווה נשים בתהליכי מודעות והתפתחות.

צילום: דנה קופל

הראיון עם שם־טוב נערך על רקע גל האלימות נגד שנים. רצף הרציחות של החודשים האחרונים — עשר נרצחו מתחילת השנה — מזעזע אותה עמוקות. בעיקר לקחה לליבה את הרצח של מיכל סלה, "שגם במקרה שלה כל האורות האדומים שאני זועקת אותם בהרצאות שלי דלקו", היא אומרת, "ובכל זאת מיכל נרצחה כי היא לא ידעה שהיא בסכנת חיים. ואת זה אנחנו חייבים ללמד נשים, לדעת מתי הקשר הופך להיות מסוכן. וזה קורה כאשר אחד מבני הזוג מתחיל לפחד, להתבלבל, מרגיש שהקרקע מתחת לרגליים שלו לא יציבה ולא יודע איפה הוא נמצא. פחד ובלבול הם נורות אזהרה חשובות. חינוך זה גם ללמד את ההבדל בין אהבה לבין אובססיה, כי גברים אובססיביים הם מאוד מתעתעים, הם מאוד מבלבלים, וכל נערה וכל אישה צריכה ללמוד את ההבדלים האלה, זה חלק מהעניין של טיפול במגפת האלימות. ללמוד מה ההבדל בין מי שאוהב לבין מי שהוא אובססיבי. בין מי שהוא כוחני לבין מי שיש לו עמוד שדרה והוא חזק. אישה שעוברת התעללות נפשית מתמשכת חיה למעשה במציאות מקבילה לחיים שלה. היא אומרת לעצמה: אוקיי, אם אני אבשל לו ואסדר לו ואהיה נחמדה - הוא יהיה בסדר והבית יהיה בסדר. והיא רק מתאמצת לרצות אותו כדי שיניח לה ולא כדי שיאהב אותה, ויש הבדל מאוד גדול בין שתי המילים הללו — אהבה וריצוי".

ואת לא היית יכולה להסתכל על הסימנים ולזהות שאת חיה עם גבר כזה?

"אני בכלל לא ידעתי שאלימות סמויה כזו קיימת. גיליתי שיש דבר כזה רק חצי שנה לאחר הטרגדיה כשקראתי את הספר 'הטרדה נפשית'. רק אחרי שאיבדתי שלושה ילדים הבנתי שככה חייתי. אבל אם הייתי מכירה את הסימנים, הייתי מבינה שכאשר חיפשתי במשך חודשים בגד שמאוד אהבתי ולא מצאתי, ואז הוא אומר לי זרקתי לך את החליפה, הייתה אולי נדלקת לי נורה אדומה. אבל כמו נשים אחרות לא הבנתי שאני חפץ. בפרשנות שלו הוא מקנא לי ואומר לי מה ללבוש כי הוא דואג לי".

ובין לזרוק לפח בגד אהוב לבין לרצוח ילדים עובר קו מסולסל ובלתי ניתן לעיכול של טירוף.

"נכון, כי ברגע שאיפשרתי לו לעשות בי מה שהוא רוצה ולא קמתי והלכתי ברמה של 'אתה לא תזרוק לי את הבגדים ולא תגיד לי מה לעשות', מבחינתו כל הבית הפך להיות חפץ. וגם הילדים. והוא לא רצח אותם כי הוא שנא אותם, אלא כי הפסקתי להיות הרכוש שלו והתחלתי לעמוד על הרגליים שלי. זה הכעיס וטילטל אותו, ועל זה הוא רצה לנקום בי".

אז למה הוא לא רצח אותך?

"אם הוא היה רוצח אותי הייתי נעלמת וזהו, אבל הוא רצה שאשאר ואסבול כל חיי".

את היום סובלת פחות? אפשר לסבול פחות?

"אני לא סובלת פחות, אבל למדתי NLP (ניתוב עצבי לשוני) והבנתי שהאנרגיות שלנו נמצאות במקום שבו תשומת הלב מתמקדת, ולכן במקום להיות בסבל ובמרמור ולשקוע לשם אני לוקחת את האנרגיות שלי לעשייה ולמקומות שיקדמו אותי ואת הסביבה".

את מדברת בראש עם הילדים שאיבדת?

"ברור שאני מדברת איתם, הם איתי כל הזמן, אבל משנה לשנה זה קשה יותר. לכן, תוך כדי אני הולכת לשחק עם שי לי, הולכת לחנות וקונה לה משהו יפה. הרי לא יעזור לי לשאול שוב ושוב איך היה יכול להיות לראות את עומר במדים. אני מנסה לא להיות שם בכאב הזה, וגם כשאני מדברת איתם אז לא על דברים מכאיבים".

מה שי לי יודעת?

"היא קוראת להם 'החברים שלך' ושואלת עליהם, אבל היא לא יודעת למה הם לא כאן או מה קרה".

היא דומה לאחד מהם?

"לא. כשבחרתי גם תורם וגם תורמת הקפדתי להרחיק את הגוונים ובחרתי בגוונים בהירים. לקח לי זמן להגיד את זה, אבל אחד הפחדים שליוו אותי תקופה ארוכה זה שאכנס להיריון שוב וייוולד לי תינוק או תינוקת שיהיו דומים לאחד הילדים שלי ואז אחזור כל הזמן לראות אותם מול העיניים. הפחד כל כך שיתק אותי שלא הצלחתי תקופה ארוכה להיכנס להיריון, וכשהבנתי את זה פרופ' משיח כבר התחיל לדבר איתי על תרומת ביצית ולאט־לאט הבנתי שהוא צודק, שגם הגיל והפחדים והטרגדיה ימנעו ממני להצליח במשימת חיי שהיא להביא עוד ילד לעולם, לבחור בחיים על ידי יצירת חיים. רק בטיפול הרביעי הצלחתי, אבל אז כבר ידעתי תוך כדי שמהטיפול הזה אני יוצאת בהיריון".

מסע אישי

שם־טוב מספרת על היריון נוסף שהיא עוברת, היריון יצירתי, שבמהלכו כתבה ספר בשם "ניצחון הרוח — מאל"ף ועד ת"ו", אותו תשיק בעוד חודש וחצי, ב־24 ביולי, שהוא יום הרצח העשירי של ילדיה וגם יום ההולדת ה־48 שלה ("כן, הוא רצח את הילדים ביום ההולדת שלי וגם שבועיים וחצי אחרי שאמא שלי נפטרה. למה? למה לא?"). הספר יוצא לאור במימון המונים (ראו לינק לתמיכה בסוף הראיון) של ג'אמפ סטרטר בליווי צמוד של אליה אלון, וילוו אותו גם קלפים להתפתחות עצמית שהם נגזרת מתכני הספר.

"לכתיבה הגעתי אחרי שאיבדתי את ההיריון השני לפני כמה שנים", היא אומרת. "יום אחרי ההפלה דיברתי עם חברה, ואני בוכה ובוכה ולא מצליחה להירגע, והיא שאלה אותי 'איפה את מרגישה בטוחה בחיים שלך?', ואני עונה לה 'בשום מקום'. וכמאמנת הבנתי פתאום שאני חיה באמונה מגבילה שמשאירה אותי במקום של הישרדות. ואז התחלתי לכתוב, כי זה עבורי כלי תרפויטי, וכתבתי את כל השאלות, הפחדים, הסבל והרגשות המעכבים. שאלתי את עצמי שאלות קשות מאוד שלבסוף הפכו להיות גוף הספר".

מה למשל?

"האם כאמא שכולה יש לי זכות להיות אוהבת ונאהבת, האם אני יכולה לתת אמון בגברים אחרי מה שקרה? הספר הוא מסע אישי שלי בין אותיות האל"ף־בי"ת, כאשר בכל אות יש מילה שמפעילה אותי, כמו מה זו אהבה בשבילי, או מה זה בית אחרי מה שקרה. אני יכולה להיות אוהבת ונאהבת אם יש לי זכות ולתת אמון בגברים? הכתיבה שינתה אותי, אני אדם אחר היום. זה היה תהליך סיזיפי של חמש שנים שבו לא ויתרתי לעצמי. עשיתי עבודה ונכנסתי לקרביים של עצמי הכי עמוק כדי להוציא הכל. הספר מסייע למי שרוצה לעבור שינוי תודעתי, ואני ממליצה לקרוא אותו פעם אחת ברצף ואז בפעמים הבאות להפוך את הספר לכלי עבודה אישי".

שלושה מאסרי עולם נקצבו לרוצח ילדיה של שם־טוב, אבל זה לא הפריע לו במהלך השנים להמשיך ולהטריד אותה מהכלא, להתקשר אליה ולהתנצל, לפתוח בעזרת אסיר אחר עמוד פייסבוק ולהציע לה חברות כאשר התמונה שלו ושל שלושת הילדים מתנוססת על העמוד וגם לדאוג להשאיר לה מכתב אישי על הקברים של הילדים. "לפני ארבע שנים אני באה לנקות את הקברים ופתאום מגלה מכתב שבו הוא כותב לילדים שהוא מצטער. לקחתי דלי שהיה במקום ואת הגפרורים שהבאתי כדי להדליק נרות נשמה ושרפתי את המכתבים. החלטתי מיד שאני לא עושה מזה עניין רגשי כי ברור שהוא רוצה לגרום לי להמשיך להרגיש אחוזת תזזית בגללו. אמרתי לעצמי שלא אתן לו יותר לנהל את הרגשות".

"ניתקתי קשרים עם קרובים"

בעבר, מספרת שם־טוב, היה לה קשה עם אנשים שאמרו לה "את השראה עבורנו", עד שגם בזה למדה לשלוט. "'מה השראה?' אמרתי לעצמי. כמה שנים אחורה היה לי בית של שתי קומות בכפר יונה ושלושה ילדים, והייתי נשואה, והיה לי המון, אבל הייתי שקופה ולא הייתי השראה של אף אחד. היום לקחו לי הכל ואני השראה של מישהו. מבחינה פסיכולוגית זה הרג אותי. אמרתי: קחו את ההשראה ותחזירו לי את הילדים. התפוצצתי כשאמרו לי את זה. וגם מיד אחרי הטרגדיה ברחתי מכל התמודדות עם הכאב. לא הייתי מחוברת רגשית למה שקרה, הייתי צריכה שלוש שנים עד שהתחלתי להתאבל. אמרתי לעצמי שזה לא קרה, שזה רק משהו שקוראים עליו בעיתון ושתכף הילדים חוזרים", היא משחזרת ודומעת. "אני לא מאמינה שאני אומרת את זה עכשיו בראיון, אבל זו האמת שלי ואני לא יודעת לדבר ליד האמת".

ומה קרה אחרי שלוש שנים?

"היה טריגר אישי שלא ניכנס אליו, אבל דרכו לא הייתה לי ברירה והתחלתי להתמודד עם הכאב שבאובדן".

איך התמודדת?

"ניתקתי קשרים עם אנשים קרובים שלא הבינו מה אני עוברת. נכון, הם כעסו מאוד, אבל הבנתי שאני חייבת סביבי אנשים שגם עברו אובדן ויבינו מה קורה לי. היו סביבי אנשים שלא הבינו למה אני כועסת עליהם ולמה אני מוציאה את הזעם והם נעלמו ומצאתי את עצמי לגמרי לבד. חוץ מזה שאחרי הטרגדיה יצאתי וביליתי והיו לי חברים והייתי מרוחקת רגשית, ופתאום הבנתי מה קרה לי והתחלתי לעבד את האובדן. זו הייתה שנה שחרצה את גורלי, כי ההחלטה הייתה בין להשתגע ולמות לבין לחיות ולייצר חיים, בין אם זה ללדת פיזית ובין אם זה ללדת עוד דברים כמו הרצאה וספר ולעזור לנשים. ואני כל היום שם, עוזרת לנשים שפונות אליי, מדריכה אותן איך להתמודד עם מצבים של אלימות. וכשאני מרגישה שזה חונק אותי, אני כבר יודעת איך לשים לעצמי הגנות". •