המיעוט במרעו

לפני שבועיים פירסמתי עוד מאמר, אחד מני רבים, נגד הסיפוח. ציינתי שם, בין השאר, סקר של "מפקדים למען ביטחון ישראל" שמצביע על התנגדות גדולה לסיפוח גם בקרב מצביעי הימין. זה לא היה מדויק. העיתונאי קלמן ליבסקינד חשף את הפער בין ההודעה לעיתונות לבין תוצאות הסקר. אבל עיינתי בסקרים נוספים, עם אמינות גבוהה. הראשון, "מדד הקול הישראלי", של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שפורסם רק השבוע, מגלה שבקרב מצביעי הליכוד, רק 37.5% תומכים בסיפוח גם ללא תמיכה אמריקאית, ועוד 34% תומכים רק עם תמיכה אמריקאית. במילים אחרות, אפילו בקרב מצביעי הליכוד אין רוב לסיפוח ללא תמיכה אמריקאית. בקרב הציבור היהודי, רק 25% תומכים בסיפוח ללא תמיכה אמריקאית. הסקר השני הוא של "מדד השלום" מאוניברסיטת תל־אביב. הסקר האחרון (שטרם פורסם) מגלה ש־45% מכלל הציבור תומכים בהקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל, לעומת 42% מתנגדים. 64% מתנגדים להקמת מדינה דו־לאומית עם זכויות מלאות לפלסטינים, לעומת 21% תומכים. 56% מתנגדים לסיפוח השטחים והקמת מדינה אחת עם זכויות מצומצמות למסופחים, לעומת 31% תומכים. כדאי להוסיף ש"מדד השלום", שנערך כבר שנים, מגלה תנודות תקופתיות. עניין של נסיבות משתנות ומצב רוח לאומי. שתיים־שלוש הצהרות לוחמניות מצד ההנהגה הפלסטינית, על פנטזיית השיבה למשל, והתמיכה בהסכם צונחת. הצהרה רצינית אחת על הכרה בישראל כבית לאומי לעם היהודי, או ויתור ממשי על שיבה – והתמיכה תנסוק מעלה. בעשור האחרון שמענו הרבה הצהרות לוחמניות. ואפילו לא אחת מתונה.   

 

בעקבות פגישת נתניהו השבוע עם ראשי המתנחלים מתברר שהעמדה האמריקאית מסבכת את המהלך. משהו משתבש. הסיפוח כנראה מתרחק. זו בשורה רעה לאלה שגוררים אותנו למדינה דו־לאומית. זו בשורה טובה לאלה שתומכים במדינה יהודית.

 

שיקוץ ותיקים

 

זה אולי לא פופולרי בקרב חוגים מסוימים, אבל יורשה לי לומר כמה מילים טובות על האשכנזים. נכון שזה שבט הולך ונעלם. נכון שהנישואים הבין־עדתיים יוצרים יותר ויותר צעירים נטולי זהות עדתית, אבל עדיין יש קבוצה ותיקה של אשכנזים. ומשפט נתניהו, אשכנזי למהדרין, הופכת אותם לשק חבטות. הם אויבי העם. "משפט נתניהו הוא משפט עם ישראל", צייצה העיתונאית קרולין גליק, וגם הסבירה: משום ש"האינטרסים האישיים שלו חופפים את האינטרסים של כלל הציבור", ו"אנחנו עומדים לדין על כפירתנו המשותפת במשטר האליטה האשכנזית/צברית המנוונת". ככה. ממש במילים הללו.

 

יש ביקורת מוצדקת על האוליגרכיה המשפטית. יש אמת בטענה שהאקטיביזם השיפוטי התפתח לאחר מהפך 77', כשהאליטה הישנה רצתה להמשיך ולהחזיק בשלטון על ידי נציגיה בבג"ץ. זו לא הייתה דמוקרטיה. זו הייתה עקיפתה. אין צורך להיות ביביסט להבחין בזה. משפטנים כרונן שמיר, אנדרי מרמור ומנחם מאוטנר כתבו על כך. הם לא מזוהים עם הימין. אבל מכאן ועד הטענות שמשפט נתניהו הוא משפט נגד ישראל השנייה – הדרך ארוכה. נתניהו מעולם לא היה נציג המקופחים. נדרשת לוליינות אינטלקטואלית מרשימה כדי לטעון כך. ד"ר אבישי בן חיים התחיל, וזה מצא חן בעיני רבים, טובים ופחות טובים. הנה, גם גליק הצטרפה למקהלת ה"אנחנו" ו"הם", האשכנזים.

 

הכוונה, בעצם, היא ל"שמאל" מול "ימין". וגם זו בדיה. אולמרט הגיע מהימין ועבר לשמאל. הוא הציע לפלסטינים את ההצעה הנדיבה ביותר שהוצעה להם. נדיבה מהצעת קלינטון. זה עזר לו? מותר לדון בפרקליטות ובמעלליה, ובאקטיביזם המשפטי והשיפוטי. וסהדי במרומים שעשיתי את זה, נדמה לי, יותר מכל עיתונאי אחר בעשורים האחרונים. אבל "משפט נגד ישראל השנייה"? משפט על "כפירתנו במשטר האליטה האשכנזית"? נו, באמת.

 

יש שלב שבו ביקורת לגיטימית הופכת ליצור מוזר שנע במרחב שבין הבלים להסתה. כדי להבין את העניין צריך להחזיר לבמה את הציונות. היא נאבקה למען בית לאומי ליהודים. היא יצרה מדינה מ־70 גלויות שהפכה לסיפור הצלחה. היא יצרה גם עוולות. מאות אלפי ערבים הפכו לפליטים. הייתה גם אפליה. ועדיין יש. אבל במאזן הכולל – הציונות היא אחת מתנועות השחרור הלאומי המצליחות ביותר במאה האחרונה. והנה, מגיעים האנטי־ציונים, והופכים אותה לתנועה אימפריאליסטית וגזענית. מתברר שיש ביביסטים שלמדו היטב את המלאכה. הם עושים לאליטה האשכנזית מה שעושים האנטי־ציונים לציונות.

 

אז כן, צריך לבקר. אבל מי שמדבר על משפט שמנהלים האשכנזים נגד "העם" או "ישראל השנייה" לא עוסק בביקורת. הוא עוסק בהרס. ועוד משהו: יש לי עוד הרבה ביקורת עניינית נגד האוליגרכיה המשפטית. גליק ובן חיים רק מפריעים לה.  

 

ג'יבריש למתקדמים

 

זה לא עוד ספר. "כל שקרי האקדמיה" הוא כתב אישום נגד האקדמיה. כתבו אותו פרופ' עוז אלמוג וזוגתו, ד"ר תמר אלמוג. הם מבפנים. זה לא שלא ידענו שמשהו רקוב בממלכת ההשכלה והידע. הרי הטור הזה עסק ועוסק ללא הפסקה בשקרים שהאקדמיה מפיקה. הספר עוסק גם בתוכן עצמו, וגם בשיטות הוראה מיושנות, בצורך במעבר ללימודים מקוונים, במניפולציות ובקנוניות בכל מה שקשור לקבלת מימון למחקרים או לשיפוט מאמרים. ללא שינוי יסודי – האקדמיה תמשיך לשקוע.

 

הפוסטמודרניזם השתלט על חלקים חשובים במדעי הרוח והחברה. הוא מאפשר, כותבים האלמוגים, "להפיק זיבולי שכל ולהתחפש לאינטלקטואל. כמה בדיוק מג'ברשים ומתפלצנים מתוך כלל המדענים בתחומים הללו? קשה לדעת, אבל לא מדובר בתופעה שולית". והאלמוגים המשיכו להכות בעמיתיהם: "הפוליטיזציה של מדעי הרוח והחברה מוציאה למדענים שם של אנשים שטחיים ומניפולטיביים, שהריחוק המדעי שלהם הוא רק מראית עין. רבים מהם נתפסים (ולא רק על ידי הימין השמרן) כקיצונים ודוגמטיים, ובעיקר כחרטטנים קולניים, שעושים קריירה בלהשניא את החברה על עצמם ועל הסטודנטים שלהם, ובתמיכה נאיבית באויבי הדמוקרטיה".

 

אל תעשה הכללות, אמר לי איש אקדמיה בכיר, שמזמין אותי מדי שנה להרצות בסמינר שהוא מעביר לתלמידי תארים מתקדמים. הוא צודק. כך שהסטודנט הסקרן צריך לסגל לעצמו בעיקר כישורי אבחון בין חוקרים רציניים לבין תועמלנים חלולים. אלה דברים שנוגעים לשיח הציבורי השוטף. רק לאחרונה, לאחר שהספר יצא, טען ד"ר יובל קרניאל, משפטן שעוסק בחופש הביטוי, לשעבר רקטור בצלאל, שעמית סגל "אינו עיתונאי ואסור שימשיך להיות הפרשן המוביל של חדשות 12". לקרוא ולשפשף את העיניים. מישהו מכיר פרשן בחדשות 12 שאיננו דעתן עם דעות פוליטיות שהוא משמיע ללא הפסקה? אין חיה כזאת. אבל יש רק פרשן אחד שמרגיז את קרניאל, שמדבר גם בשם סמכותו האקדמית. זו לא כל האקדמיה. אבל זה חלק ממנה. והספר של האלמוגים, לא אנשי ימין, מציג אותה במלוא ערוותה. לכו לקרוא. 

 

bdyemini@gmail.com

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
כל התגובות לכתבה "המיעוט במרעו"
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים