בצבא היו מאוד שמחים אם מישהו בדרג המדיני היה מדליף להם משהו — אולי סקיצה של מפה, אולי איזה פירור מידע שירמוז למה בדיוק התכוון ראש הממשלה כשהכריז על סיפוח: מתי באמת הוא רוצה לספח, את מי והיכן. במשחק מלחמה שקיימו המטכ"ל, השב"כ והיחידה לתיאום הפעולות בשטחים ביום רביעי השבוע, התברר שזוהי אחת הפעמים הבודדות בהיסטוריה של צה"ל שבטבלת הכוחות והמשימות לקראת מבצע ישראלי יזום, חד־צדדי, נותרה העמודה העוסקת ב"כחולים", קרי כוחותינו, ריקה מנתונים.
לאיש במערכת הביטחון — מהשר, דרך הרמטכ"ל ועד אחרון קציני המבצעים בחטיבות הרלוונטיות — אין מושג אם מספחים בכל הגדה, חלק מן הגדה, רק את הבקעה עם פלסטינים או בלי פלסטינים, אולי רק את גושי ההתיישבות. ובאין מידע עוסקים בפיקוד המרכז ובצמרת הצבאית בניחושים. מאז חודש ינואר עוסק הצבא בהכנת תוכניות מבצעיות ובבניית סדר גודל כוחות לאפשרות של הידרדרות המצב הביטחוני בגדה נוכח הסיפוח, בלי מודיעין בסיסי על עצמנו, קרי מבלי לדעת מה בעצם רוצה ממשלת ישראל.
ביום ראשון בערב קיימו שר הביטחון בני גנץ והרמטכ"ל אביב כוכבי עוד פגישה אישית. זה מתחיל להיראות כטכניקה של עבודה. שתי פגישות אישיות קבועות בכל שבוע, וכמה שיחות טלפוניות בכל יום. למחרת, ביום שני בבוקר, פגש גנץ את השגריר האמריקאי, דיוויד פרידמן. שעות אחדות לאחר מכן יצא גנץ בהכרזה דרמטית שבה הודיע כי הנחה את הרמטכ"ל להאיץ את היערכות הצבא לקראת סיפוח.
על ארבע מדרגות
מה קרה בשתי הפגישות הללו שגרם לגנץ ללבוש שכפ"צ, לצאת לחזית התקשורת ולהכריז על מדיניות ביטחונית מבלי לתאם זאת עם ראש הממשלה? שתי הפגישות — הן עם הרמטכ"ל והן עם השגריר — עסקו בהחלטת ראש הממשלה לממש את פרק הסיפוח בתוכנית השלום של טראמפ. שר הביטחון לא יודע הרבה יותר מהרמטכ"ל על כוונות נתניהו. גנץ יכול להאשים רק את עצמו: למרות ששם את עצמו בתפקיד שר הביטחון ואת שותפו הבכיר אשכנזי במשרד החוץ, לכאורה כדי לבלום או לשייף את תוכנית הסיפוח, בהסכם הקואליציוני הכה מפותל אין בעצם שום הבנה על פרטי התוכנית, ולכן לגנץ ולאשכנזי אין השפעה עליה.
ועל כן שר הביטחון לא יכול היה לומר לרמטכ"ל, בוודאות, אם בכלל קיימת מפה מוסכמת עם האמריקאים לביצוע בראשון ליולי, ואם ראש הממשלה החליט מה הוא רוצה לעשות. יתרה מזאת, לא בטוח שבלשכת שר הביטחון יודעים מי הם אותם חברים בצוות המשותף הישראלי־אמריקאי שעוסקים בשרטוט מפה כזו. הצד הישראלי העוסק במיפוי נותר מסתורי, סודי. בישראל מעריכים שבצד האמריקאי עוסק במיפוי אבי ברקוביץ', שהחליף את השליח הקודם גרינבלט. אבל גם זה לא בטוח. אולי בכלל עושה זאת גורם אחר שיושב דרך קבע בשגרירות ארה"ב בישראל.
אמנם גנץ ואנשיו נמצאים בקשר שוטף עם בכירים בממשל האמריקאי, אבל גם שם צריך לדעת להיות מחובר לאנשים הרלוונטים. ויש בממשל לפחות שתי אסכולות לגבי תוכנית המאה של טראמפ. אסכולה אחת של פרידמן — שהוא לא רק שגריר אלא יועץ קרוב לנשיא הנמצא איתו בקשר קבוע — ואסכולה שנייה של ג'ארד קושנר, החתן. קושנר, הקרוב יותר בתפיסת עולמו לגנץ, גורס שהסיפוח צריך להיעשות בתיאום עם הפלסטינים, עם הירדנים עם מדינות האזור. פרידמן, לעומתו, גורס שניתן לבצע את הסיפוח כבר עכשיו, באופן חד־צדדי. שכן ממילא נאמר בהסכם שלפלסטינים יש שלוש שנים להחליט אם ברצונם להצטרף למתווה. אז עד שיחליטו, תספח ישראל את אותם 30 אחוז מהשטח שהוקצו לה בתוכנית טראמפ.
וכך קרה שביום ראשון שמע שר הביטחון מהרמטכ"ל (ולא בפעם הראשונה), על הלבטים המבצעיים שבהם מתחבט הצבא, הנובעים מן העובדה שהדרג המדיני פשוט ממדר אותו. מיד אחר כך הבין גנץ, כנראה מפרידמן, שההתפתחויות המדיניות עלולות לתפוס את שר הביטחון של ישראל לא רלוונטי, לא מוכן, וללא השפעה של ממש. או אז הוא יצא והכריז על האצת המוכנות לעימות. זה לא היה מסר לצבא, אלא סוג של מסר לראש הממשלה: אני שחקן מפתח. לא תיקח אותי בחשבון? לא אשתף איתך פעולה בהרדמת הציבור סביב סוגיית הסיפוח. יש לתושבי מדינת ישראל זכות להבין שחלק מהתסריטים האפשריים הם דרדור האזור לעימות מזוין, ולכן אני מכריז על מוכנות הצבא. ההחלטה של גנץ השבוע להקפיא לחודש ימים את הצו האחרון שהוציא קודמו בתפקיד בנט - שהטיל סנקציות על בנקים פלסטיניים שדרכם מועבר כסף למשפחות אסירים - היא גם ניסיון להבהיר לראש הממשלה שיש לו סמכויות ויש לו יכולת "לקלקל".
אגב, גנץ, עוד לא שלושה שבועות בתפקיד, כבר נכח בשמונה־תשעה דיונים שבהם עלתה סוגיית הסיפוח, כולל עם ראש השב"כ נדב ארגמן, עם ראש האגף המדיני־ביטחוני במשרד הביטחון זהר פלטי, עם מתאם הפעולות בשטחים כמיל אבו־רוקון המטפל בהתמודדות עם הנתק מן הרשות הפלסטינית. בביקור שערך השבוע בפיקוד הדרום, הוא שמע סקירה מאלוף הפיקוד, הרצי הלוי, על האפשרות שחמאס עזה יפעל במהלך הסיפוח כדי "להפגין סולידריות" עם תושבי הגדה ולהציג את אבו־מאזן כמי שהוביל את הפלסטינים לכישלון. מבחינת הצבא, גם עזה היא חזית בסאגת הסיפוח.
במשחק המלחמה שקיימו הצבא, השב"כ ומתאם הפעולות בשטחים השבוע, נבחנה המוכנות שלהם בארבע מדרגות הידרדרות. המדרגה הראשונה: שקט מתוח נוכח הודעה על סיפוח, המלווה בהפרות סדר במוקדים מסוימים. זה לא תסריט מופרך: הכרזה, למשל, על סיפוח גוש התיישבות יהודי כמו גוש עציון לדוגמה, הסמוך לקו הירוק, שממילא אמור לעבור בכל תוכנית שלום לידי ישראל - לא בהכרח תוביל את הפלסטינים לאינתיפאדה שלישית. גם סיפוח של בקעת הירדן מנחל בזק ועד עין גדי (כ־20 אחוז משטח הגדה) כאקט הצהרתי בלבד - מבלי לשנות את הסטטוס של כ־60 אלף תושבי האזור הפלסטינים, ומבלי לפגוע בחופש התנועה ובמעמד הקרקעות הפרטיות שלהם — עשוי, לפחות בשלב הראשון, לאפשר לרשות מחאה שקטה תוך הישענות על סנקציות, גינויים ומחאות בינלאומיות נגד ישראל. כזכור, גם סיפוח מזרח ירושלים ב־67' החל בסך הכל בהסרת המחסומים בין שני חלקי העיר. סיפוח רמת הגולן ב־81' לא היה כרוך בתחילה בשום מהלך מעשי, למעט מכות שחטפו הדרוזים שסירבו לקבל תעודת זהות ישראלית. במקרה שלפנינו ראש הממשלה כבר הודיע שאינו מתכוון לתת אזרחות ישראלית לפלסטינים בבקעה - שאגב, בניגוד לדרוזים, נראה שהיו מאוד שמחים לקבל אותה.
המדרגה השנייה כבר כוללת אלימות והפרות סדר המוניות, בעיקר בתוך השטח המסופח. סביר להניח שהגופים העוסקים כיום בפעילות נגד הסיפוח, כמו הוועדות העממיות למאבק בהתנחלויות, להפקעת האדמות וכד'- יזרמו מטובאס, רמאללה ושכם לכל השטח, ויארגנו תהלוכות ומיצגים של מחאה עממית שיצטלמו בכל העולם. מנגד, מחזיק הצבא בגדה כוח קבוע של גדודים סדירים בשש החטיבות המרחביות של אוגדת איו"ש. בתקופת חירום מצטרפת אל החטיבות הללו חטיבת הבקעה והן הופכות לכוח נייד, שנועד להתמודד עם מוקדי אלימות. את מקומם של הסדירים בהגנה על יישובים וצירים תופסים, במצב כזה, גדודי המילואים של האוגדה.
ברגע שייכנס נשק חם לתמונה, תגלוש התמונה למדרגה השלישית. כאן מדובר בפיגועי טרור של בודדים או של חוליות. ובמצב כזה ברור שגם תאים רדומים של חמאס באיו"ש יתעוררו לפתע וינסו בעצמם להוציא פיגועים. יש סבירות גבוהה שגם אנשי התנזים של הפתח יחליטו, כבודדים, להפעיל נשק חם. כאן כבר יוכנסו לתמונה החטיבות הסדירות האיכותיות של צה"ל, הנמצאות באימונים.
המדרגה הרביעית היא החמורה מכולן וקשה מאוד להעריך מה יהיו השלכותיה. כאן מדובר בהחלטה של הרשות לא רק לנתק מגע סופית מישראל אלא גם לאפשר, אולי בקריצה, למנגנוני הביטחון להפנות את הנשק לעבר חיילי צה"ל והיישובים היהודיים. בינתיים המסר של כל ההנהגה הפלסטינית הוא: אנחנו נפעל בכל האמצעים, ללא אלימות, אבל לא נרים דגל לבן. אבל לכל ברור שההתפתחויות בשטח עלולות לצאת משליטתה. במצב הזה, של המדרגה הרביעית, הגוף הראשון שיוזעק יהיה ענף גיוס וכוננות בחטיבת המבצעים. שכן הם אלה שיגייסו את אנשי המילואים למבצע בהיקף של "חומת מגן", לפחות.
האויב המרכזי בשלב הרביעי הוא ברור יותר: 65 אלף אנשי מנגנוני הביטחון נושאי נשק. הם מורכבים מאנשי המודיעין הכללי, הביטחון המסכל והמודיעין הצבאי הנאמנים להנהגת הרשות שיפעלו רק בפקודתה; מ"הצבא הפלסטיני" - מנגנון הביטחון הלאומי המכיל 15־20 אלף נושאי נשק, המפוזרים בשבע חטיבות טריטוריאליות בכל הגדה, ועד לאחרונה עסקו בתיאומים עם צה"ל; והמשטרה הכחולה הכוללת 15־20 אלף איש מצוידים בנשק קל ואת ההגנה האזרחית.
נושאי הנשק מהווים למעלה מ־40 אחוז מסך כל עובדי הציבור הפלסטינים. ישראל עשתה, משך שנים, מאמץ רב כדי שמשכורותיהם לא ייפגעו כדי שיגיעו לעבודה. אבל מתברר שמשכורת היא לא הכל. באירועי הר הבית סביב הצבת המגנומטרים, 30 אחוז מהשוטרים הפלסטינים לא באו לעבודה כי לא רצו להיתפס כמשת"פים. מדובר במסה של נושאי נשק, הפזורה במחנות ובבסיסים, שכדי לנטרל אותם יצטרך צה"ל לכבוש מחדש את הגדה, לעבור מחנה־מחנה, בית־בית, ולאסוף את הנשק.
ואם לא די בכל אלה, יש את הגוף הבעייתי ביותר: כ־10,000 אנשי התנזים בפיקודו של מחמוד אלעלול, שהוא בעצם סגנו של אבו־מאזן. הם מנוהלים, לכאורה, על ידי ראשי הפתח במוקטעה, אבל מדובר בגופים מזוינים היושבים במחנות הפליטים ובערים הגדולות, שבראשם עומדים "אילי מלחמה" מקומיים, המצוידים בכמויות נשק שקשה להעריך את היקפן. גם היום אם אחד ממנגנוני הביטחון ברשות ייכנס לשטחן מבלי לתאם מראש — הוא ייתקל באש חיה של פעילי הפתח האלה. אם הסיפוח הישראלי יתפרש כאובדן ההגמוניה של הפתח, התנזים לא יחכה לפקודות מרמאללה.
ירידת ירדן
כשהכריזו טראמפ ונתניהו, בסוף ינואר, על תוכנית השלום האמריקאית כבר היו בידיהם מפות ותוכנית עקרונית שהצבא לא נשאל עליהן. בפברואר הנחה הרמטכ"ל את ראש אג"ת, האלוף אמיר אבולעפיה, לרכז עבודת מטה שתתרגם את מה שניתן להבין מתוכנית השלום הזו לתוכנית צבאית. ראש אג"ת הקים שלושה צוותים. צוות משפטי שדן במגבלות המשפטיות של צה"ל אם יחול שינוי במעמד השטח ובמעמד התושבים הפלסטינים בתוכו. צוות אסטרטגי שדן בהתנהלות של גופים ומדינות מול מהלך ישראלי חד־צדדי. הנושא הרגיש ביותר הוא כמובן התגובה הירדנית ויציבות המשטר שם - שהיא עוגן אסטרטגי בעל חשיבות יוצאת דופן לישראל. הסכמי השלום עם ירדן הבטיחו לישראל עומק אסטרטגי של 380 ק"מ עד גבול עיראק. קביעת עובדות חדשות לגבי מעמד הקבע של הגבול הירדני - הנוגדת את הסכם השלום - והפגיעה בפתרון שתי המדינות, עלולות לעורר גל מחאות שיסכן את כיסאו של המלך שם. במצב כזה יכול המשטר הירדני לנקוט צעדים אנטי־ישראליים, אפילו בניגוד לאינטרסים המובהקים שלו, ובלבד שתישמר השושלת ההאשמית.
הצוות השלישי עסק במוכנות הצבאית וגיבש את נוהל הקרב המתגלגל בצבא. בין השאר נבנתה תוכנית לשיפור המוכנות של פיקוד המרכז הנקראת "שחר בהרים". כל אחת מהחטיבות הטריטוריאליות ביצעה אימון שכלל תרחישים, כולל הקפצות פתע. במקביל, נבנו תוכניות לתגבור פיקוד המרכז באמצעים שמצויים בזירות אחרות כמו צלפים, כלי טיס בלתי מאוישים ועוד, וכן בוצעו הכנות לרכש מיידי של ציוד לפיזור הפגנות והפרות סדר בהיקפים גדולים מהצפוי וכד'. ברור לכל שאם התסריטים האלימים יתממשו, תבוא תשומת הלב המבצעית והתקציבית על חשבון המוכנות מול החזיתות המרכזיות בסוריה ובלבנון.
שר הביטחון פגש את מתאם הפעולות בשטחים כבר כמה פעמים כדי לקבל ממנו דוח על הלכי הרוח בגדה. התמונה המצטיירת - נוכח המצב הכלכלי הקשה שם בעקבות השבתת המשק בקורונה - לא אופטימית. האוכלוסייה מרירה. רק מחצית הפועלים הפלסטינים בעלי האשרות — כ־60 אלף — חזרו לעבודה בישראל. במקביל הכריזה הרשות על סיום שנת הלימודים. רוב התלמידים מסתובבים ברחובות. גם הם חיילים פוטנציאליים של המהומות.
