לא פראיירים

אני רוצה לכתוב על משהו טוב השבוע, על משהו כיפי.

די כבר לכבדות, נלי, מה קרה? איך את רוצה שיבואו להופעות? ישכחו שאת מצחיקה בכלל! שזה מה שאת, כיפית, לא? נכון, קלילות, קלילות זו את, כמה יפה את מקפצת על המסך, וואו, הכל קל, קליל, הכי קל, שלא לומר קללללל. השיער מתנפנף, הבדיחות חותכות, בום טראח, צחקו, חיוך. עוד בן אדם ששימחתי, עוד מישהו. הנה, כולם מרוצים.

אבל כשאני באה לכתוב, הנלי הזאת פשוט מתפיידת, אין לי שום בדיחה, לא מצליחה לעלוץ על המצב חחחח.

מה יש לי להגיד? שחצי מהחברים שלי שיצאו לחל"ת לא חזרו לעבודה? שכולם סביבי כמו עכברים מחפשים מאיפה להביא כסף? שבדף של מס הכנסה מקבלים פעימות מגוחכות של 3,000 שקל? סירייסלי?! 3,000 שקל? זה החשבון חשמל שלי.

אמרו פעימה שנייה עד 400 אלף. כן כן, עד 400 אלף, זה מה שאמרו, זה מה שכתוב באתר. לא מכירה מישהו שקיבל יותר מ־4,000. לא מכירה אחד. הרוב לא קיבלו כלום. כלום, נאדה, ביי, שלום ולא זכאי.

משבר האמון קשה. באתר של ביטוח לאומי כתוב: "לצידך ברגעים החשובים של החיים". זה לא אני כתבתי, זה הם כתבו: ברגעים ה־חשובים של החיים! ב־ה' הידיעה.

מה זה אם זה לא רגע חשוב בחיים? אמרו "מאז ימי הביניים", אני זוכרת גם השוואה לשואה (!), לא פחות. אבל במס הכנסה ובביטוח לאומי לא שמעו. הם כנראה לא היו באותו לופ בטלוויזיה שבו עלו הכוכבים ביבי ובר סימן טוב כל ערב ‑ דילגו על הקטע הזה או זיפזפו אותו יחד עם עם הפרסומות.

80 מיליארד! זה סכום מטורף. ובפועל? כמה יצא מהכיס בפועל? פחות ממיליארד. עליבות, השפלה, לעג לרש. מנכ"ל משרד האוצר בראיון פרידה: "נעשו טעויות". אבל מי יתקן? מי ייקח אחריות? שששש... קול דממה דקה, ואקום של תשובות, רעש כמו בחלל, שקט אינסופי.

אני לא מאשימה את ביטוח לאומי ‑ זה המחוקק, זה הכנסת והממשלה. הם קובעים מה ביטוח לאומי ומס הכנסה יעשו עם הכסף.

השיטה הישראלית: יהיה בסדר, הם כבר יסתדרו אלה. הם גם בכו ב־2011, יצאו מיליון איש לרחובות. נו? "מה נו? לא עשינו כלום וגם נהיה יותר גרוע". ו...? "ולא קרה כלום".

הישראלים עושים הרבה דאווין, אבל בסך הכל הם ילדים טובים. לא אלימים, לא משוגעים. כמה פוסטים בפייסבוק והם נרגעים. קצת טנטרום, כמו עם ילדים. עם ילדים אתה מתעלם הרי, לא? נותן להם להשתטח בסופר. אז אותו דבר ‑ שישתטחו. בסוף הם יקומו, יבינו שיש חשבונות לשלם, עבודה לעשות ויאללה, אודרוב.

ככה זה הישראלי: לא רוצה להיות פראייר, אבל הוא הפראייר הכי גדול בעולם.

הוא ילד ואנחנו כמו הורים, אנחנו כל עולמו.