קוריגדורה // גייל ג'ונס - מאנגלית: תמר משמר - הקיבוץ המאוחד - 204 עמ'

משפע "הסרטונים המטורפים" ו"התמונות המדהימות" שחייבים לראות, התבלט סרטון אחד, לא של ביזה או אלימות, או של גופים צעירים וחשופים מול אלו העטופים בשריון, אלא זה שמראה קבוצה גדולה של אמריקאים לבנים, כורעים על ברכיהם ומבקשים סליחה מקבוצת שחורים גדולה, כשהנוכחים בשתי הקבוצות ממררים בבכי.

העבדות, הפיכת בני יבשת אפריקה לסחורה, השפלתם, עינוים, חיסולם כרמשים, נמשכה רשמית כ־200 שנה, עד מחצית המאה ה־19, אבל דיכוים ואפלייתם נמשכו, נמשכים. האדון נשאר אדון גם כשהוא עירום מנכסיו, העבד נשאר עבד גם ללא שלשלאות.

קוריגדורה הוא שמו של בעל מטעים פורטוגלי, שבזמן העבדות בברזיל סירסר ואנס בשיטתיות את שפחותיו, הן את הסבתא־רבתא של אורסה, גיבורת הרומן, והן את סבתה, בתו. עניין שבשגרה. אורסה, זמרת בלוז בת 25 בקנטקי, נושאת את שמו ואת הסיפורים האלו, שהנשים במשפחתה העבירו מדור לדור, אחרי שכל הראיות הושמדו, כי צריך לשמור שהצלקת תהיה גלויה לעין. המונולוג שלה מתחיל כשבן זוגה הקנאי דוחף אותה וגורם לה לאבד את רחמה.

'קוריגדורה', רומן הביכורים של גייל ג'ונס, יצא ב־1975, שנת שיא בפמיניזם הרדיקלי ובפמיניזם השחור. טוני מוריסון, שסייעה בהוצאתו, אמרה עליו ש"שום רומן אודות אישה שחורה לא יוכל להיות כשהיה אחרי זה". זה אינו ספר נעים לקריאה, ולא בגלל האכזריות - סיפורי עבדות איומים קיימים באופן מפורט יותר, קשה ואכזרי יותר גם בטקסטים אחרים. כתיבתה של ג'ונס גסה, מתבוססת, חסרת פואטיקה. הטקסט מסרב להתעלות, מונחה כולו על ידי הצריבה הגנטית של הדיכוי: "'בשביל מה צריך בעל?' 'מישהו לתת לו את התחת שלך'".

הדיאלוגים חייתיים, מעגליים, מסתיימים בטריקת דלת או בסגירת רגליים:

"'אני עדיין רוצה לזיין אותך'.

'כן, תזיין אותי'.

'תני לי להיכנס מאחורה'.

'לא'.

'אז שבי עליי'.

'לא, אני לא רוצה את זה ככה'.

'אז לכי להזדיין'".

גם בלי סקס זה נשמע ככה:

"'כן, ממש. את כזאת חרא'.

שקט.

'חרא'.

'תשתקי'".

גם בלי חרא זה נשמע ככה:

"'אתה בא למעלה?' שאלתי. 'אני צריך קודם לסגור. אני אבוא למעלה. את רוצה שאקח אותך למעלה?' 'לא'".

הדיאלוגים החזרתיים האלו מהדהדים מבנה של שירי בלוז, אם כי המעבר לעברית מקשה על הקורא להבחין בכך. קריאה בקול של המקור מבהירה עוד משהו: זה טקסט כתוב שהוא מחווה לסיפורים שבעל פה, אלו שהועברו מדור לדור כדי שלא יישכחו. ולהפך: עצם ההעלאה של הטראומה על הכתב, מעשה הכתיבה עצמו, יוצר חיץ בין אורסה לבין הדורות שקדמו לה. אורסה לא יכולה "להעמיד דורות" אבל ג'ונס יכולה לכתוב ספר. הספר הוא הצאצא שלה. אובדן היכולת ללדת תינוקת בשר ודם הוא שמאפשר את הולדת הטקסט וכך, אולי, מנותקת שושלת הטראומה.

"לפחות לאישה נשאר החור. תראה, ניגר, עדיין נשאר לי החור. תנעץ אצבע שם. אמא שלך כלבה, היא הזדיינה בתעלת אשפה. לא, זרקה אותך לאחת כזאת". כמו ב'אהבה' המצוין של מעין איתן שיצא כאן לאחרונה, ה"לא" הזה באמצע המשפט מביע את תעתועי הזיכרון של הטראומה: זיכרונותיהן של האם, הסבתא והסבתא הגדולה שזורים בתוך הטקסט, ולעיתים לא ברור איפה נגמרת האחת ומתחילה השנייה. "אמא המשיכה לדבר עד שלא היא זו שדיברה, אלא הסבתא הגדולה". אימהות וטראומה הן אחת: "'לילה טוב, אורסה, ילדתי...'" מתחילה האם, לפני השינה, וממשיכה: "וככה היא ילדה את סבתא שלך, שיצאה לאוויר העולם בסיר לעשיית צרכים. ככה כולנו מתחילים, תזכרי את זה. ככה כולנו מתחילים. בתעלת בוץ או בסיר לעשיית צרכים או בחבטה על הרצפה או על האדמה. הכל אותו דבר. אבל את צריכה להעמיד דורות, את עושה אותם בכל מקרה".

זה ספר נורא, חסר רחמים וחכם. חכם, כי כל צד שירצה לתפוס עליו בעלות יתקשה לעשות זאת באופן מלא. כולם אשמים. גם הקורבנות. העברה בין־דורית גם היא פשע שמונע מהדורות הבאים להשתקם, אבל כך גם שתיקה. אורסה היא לא שחורה ולא לבנה, היא לא אישה לא ילדה, היא לא נוקמת ולא טובעת. הסיפור שלה אינו הסיפור שלך. הספרות מוכיחה שוב, השבח לאל, שהיא אינה מאמר דעה. •