מיליון דולר בייבי

הצילו את החתול! // בלייק סניידר - מאנגלית: יואב כ"ץ - אסיה - 294 עמ'

בפתיחת ספרו עורך בלייק סניידר מחווה לשניים מספרי התסריטאות המצליחים והמשפיעים שקדמו לו: 'תסריט' מאת סיד פילד (1979) ו'סיפור' מאת רוברט מקי (1997). זו פתיחה מרעננת, כי לעיתים קרובות כל גורו חדש בונה את עצמו על ידי ביטול אלה שבאו לפניו. סניידר, ברגע נדיר של ענווה, אמנם לא מציג את עצמו כאופוזיציה לשיטתם של פילד ומקי אלא כהשלמה להם, אבל בכל זאת מסביר שעדיף להקשיב לדבריו כמנטור מהסיבה הפשוטה שהוא, על פי תיאורו, תסריטאי פעיל שהתעשר ממכירת עשרות תסריטים לאולפנים הוליוודיים, ואילו הם - כל מורי התסריטאות האגדיים האחרים - טובים רק בהוראה ובביקורת, וכמעט לא כתבו שום דבר בעצמם.

סניידר - שמת בפתאומיות מדום לב ב־2009, כשהיה רק בן 51 (הספר יצא במקור ב־2005) - אמנם מכר המון תסריטים ועשה מהם המון כסף, אבל את שמו ראיתם אולי בקרדיטים רק על שניים: 'עצור! או שאמא שלי יורה' (עם סילבסטר סטאלון) ו'צ'ק פתוח'. במילים אחרות, הדיל שסניידר מציע בספרו 'הצילו את החתול!' הוא מז'אנר איך־להתעשר־מהר. עשו מה שאני אומר לכם, וגם אתם תדעו איך למכור לדיסני תסריט במיליונים. העובדה שהתסריט לא יופק בסופו של דבר לא נראית לו חשובה.

סניידר מספר למשל איך הגה רעיון לסרט בשם 'משפחה גרעינית' שמבוסס על משחק המילים שבשם הסרט - משפחה שנחשפת לקרינה רדיואקטיבית - ומכר אותו במיליון דולר לסטיבן ספילברג. צריך להיות שקועים עמוק בתוך המנטליות האמריקאית ההוליוודית כדי להבין שסניידר מספר את זה כסיפור הצלחה (קיבלתי מיליון דולר מספילברג על רעיון שלי!) ולא כישלון (הסרט הזה מעולם לא הופק). כלומר, 'הצילו את החתול!' הוא לא מדריך לכתיבת תסריטים טובים, אלא מדריך לכתיבת תסריטים בעלי פוטנציאל מכירה. לא ספר שמדבר על אמנות אלא על עסקים: כך תהיו תסריטאים מצליחים ב־15 צעדים פשוטים.

כדרכם של רוב הספרים והמורים לתסריטאות, גם הספר הזה מעצבן כשם שהוא חיוני. מעצבן, כי הוא מנסה להכתיב בפסקנות כללים ידועים מראש למלאכת יצירה שאמורה לכאורה להיות משוחררת מכבלי נוסחאות. סניידר מתייחס לתסריטאות כמו לבישול, ו'הצילו את החתול!' הוא ספר המתכונים שלו. סדנה בטכנאות תסריט. להבדיל מעבודת האנליזה המעמיקה והמבריקה (ולעיתים מייגעת) של רוברט מקי, סניידר ממעט בפילוסופיה. לצד ניתוחים של תסריטיו חסרי החשיבות, הוא מתמקד בטיפים מעשיים לגיבוש תהליך עבודה יעיל לכתיבה (השיטה שעומדת בבסיס הספר בנויה מ־15 מהלכים עלילתיים, או "ביטים", כפי שהוא קורא להם). "הנהלת החשבונות התסריטאית", הוא מכנה את השלבים שבהם הכותבים צריכים לוודא שכל הדמויות מתפתחות וכל העלילות נסגרות.

אבל גם חיוני, דווקא משום שכותבים בתחילת דרכם נוטים לזלזל בחוקים, במוסכמות ובמיומנויות בשם קדושת ה"יצירתיות". אפשר להתווכח עם הנוסחאות שמציע סניידר ולתהות אם הן בכלל רלוונטיות לתסריטאי שלא חי באמריקה, אבל הן לכל הפחות יגרמו לתסריטאים להתיישב לעבוד - לבצע תחקיר, לבחון את יצירתם מול הצעותיו, לקיים איתן משא ומתן ולהבין איפה בתסריט מסתתרות נקודות התורפה. ספרו של סניידר, כמו כל ספר או סדנה אחרים, לא יעזרו לכם להמציא את התסריט שלכם, אבל הם כן יעזרו לכם לתת לו צורה. להבין איך מפגינים יצירתיות בתוך מסגרת פונקציונלית שיש לה תכלית ברורה.

'הצילו את החתול!', ספר שקל לקרוא בזריזות ולמרקר בתוכו כמה וכמה רעיונות טובים, הוא מדריך בסיסי למי שרוצים לכתוב את מה שכבר נכתב ומעדיפים תסריט מוכר על פני תסריט טוב. אבל כשסניידר מדגיש את העובדה שתסריטאים צריכים להיות בקיאים בסרטים ובז'אנרים שבתוכם הם פועלים, לפני שהם מתיישבים לכתוב את התסריט שלהם, הודיתי לו. "אני המום - אני בהלם! - לגלות שוב ושוב שרבים מהכותבים החדשים והמבטיחים לא מסוגלים לצטט סרטים, אפילו בז'אנר שהם עצמם כותבים בו, שלא לדבר על סרטים בכלל", הוא כותב. "סרטים הם מכונות רגש משוכללות. הם שעונים שווייצריים עם מנגנונים מדויקים וגלגלי שיניים שמפעילים אותם. עליכם להיות מסוגלים לפרק אותם לגורמים ולהרכיב בחזרה. בחושך". זו אכן, לא פעם, נקודת תורפה של יוצרים מתחילים, שרוצים להאמין שתולדות הקולנוע מתחילות בהם. אם הם לא יקשיבו לאחרים, אולי הם יקשיבו לסניידר - אחרי הכל, הוא מנופף מולם בגזר ששווה מיליון דולר. •