בבית הייתה אישה בהיריון. אישה שחורה. היא שמעה דפיקה בדלת. מי שם, היא שאלה. מחלקת המים, ענו לה. היא דידתה אל הדלת, פתחה אותה, וצעיר דחף אותה פנימה. בעקבותיו נכנסו עוד ארבעה. הם באו לבצע שוד. אחד מהם כיוון אקדח לבטנה, כדי שהאחרים ימשיכו במלאכה. זאת לא הייתה העבירה הראשונה שלו, ולא האחרונה. גיליון ההרשעות שלו ארוך. קוראים לו ג'ורג' פלויד. לפני פחות משבועיים הוא נרצח על ידי דרק שובין, שוטר ממיניאפוליס.
שום דבר לא מצדיק את הרצח המתועב. הרי הרוצח, שובין, לא הכיר את גיליון ההרשעות של פלויד. וגם אם היה מכיר אותו – זו לא הייתה סיבה ולא הצדקה לחניקה האכזרית שהפכה לרצח. ועדיין, הרצח לא הופך את פלויד לגיבור. והמחאה, המוצדקת בחלקה, לא אמורה להפוך עבריין מועד לסמל המסחרי שלה. ובכל מקרה, כדאי לעשות קצת סדר בנתונים, לפני שמגיעים למסקנה שהגזענות בארצות־הברית רק הולכת ותופחת. זה לא המצב.
מאז תחילת 2015 נהרגו בארצות־הברית 4,728 בני אדם בהיתקלויות עם המשטרה. הלבנים הם כמחצית מההרוגים, והשחורים כרבע. העניין הוא שהשחורים הם רק 13 אחוז מהאוכלוסייה. והתוצאה היא שהסיכוי של שחור להיתקל באלימות קטלנית של המשטרה גדול פי 2.5 יותר מסיכוייו של לבן. מחקר אחר, שעוסק בשנים 2019-2013, מצא ששיעור ההרוגים השחורים מאלימות משטרתית הוא 42 למיליון, לעומת 22 אצל היספנים, 12 אצל לבנים ו־5 אצל אסיאתים.
אלה נתונים מטרידים. אבל זו רק חלק מהתמונה. משום שלמעשה המעורבות של שחורים בפשיעה הרבה יותר גדולה, בהתאמה לחלקם היחסי באוכלוסייה. מתוך כל 100,000 שחורים, 1,408 יושבים בכלא, לעומת 378 היספאנים ו־275 לבנים. כלומר, מעורבות שחורים בפשיעה גדולה פי 5 יותר ממעורבותם של לבנים. בהנחה שיש מתאם בין אלה שיושבים בכלא לבין אלה שמסתבכים עם המשטרה, אזי סיכוייו של לבן להיפגע על ידי המשטרה גדולים יותר מסיכוייו של שחור. יותר מכך, לפי הנתונים של ה"וושינגטון פוסט", בחמש השנים האחרונות יש ירידה במספר השחורים שנפגעו על ידי שוטרים. בשנת 2019 נהרגו 10 שחורים בלתי חמושים. חמישה מהם תקפו את השוטרים לפני שנורו. בארבעה מתוך חמשת האירועים הנותרים הוגשו כתבי אישום. אפשר לומר הרבה מאוד דברים על הנתונים הללו - הם לא מעידים על גזענות שיטתית במערכת אכיפת החוק. כדאי לציין כי מחקרים שונים מציגים פה ושם נתונים שונים. אבל אף מקור רציני לא מצביע על כך ששנות נשיאותו של דונלד טראמפ היו גרועות יותר משמונה שנות נשיאותו של קודמו, ברק אובמה. אולי אפילו להפך. מחקר שעוסק בשנים 2012-2009 מגלה ששיעור השחורים שנהרגו היה 32 אחוז. בחמש השנים האחרונות – 24 אחוז. מיניאפוליס עצמה, אגב, נמצאת בשליטת הדמוקרטים, במחוז החמישי של מינסוטה, שממנו נבחרה אילהאן עומר לקונגרס.
אלימות משטרה היא בעיה עבור השחורים בארצות־הברית, אבל לא הבעיה היחידה. בעיה דרמטית ופחות מדוברת היא האלימות של שחורים נגד שחורים. מתוך מיליון שחורים בני 29-25 (שכבת הגיל עם השיעור הגבוה ביותר של היתקלויות עם המשטרה), 3.4 ייהרגו על ידי המשטרה, ו־94 באלימות שאינה קשורה למשטרה. מדובר בלמעלה מ־7,000 נרצחים מדי שנה. רובם הגדול – 88 אחוז ב־2018 – על ידי שחורים. המסקנה החד־משמעית היא שהמחאה מפספסת את העיקר. משום שהמשטרה היא לא הבעיה היחידה, והבעיה הגדולה יותר היא המצב החברתי והכלכלי אשר גורם לכך שאחוז השחורים שמעורבים בפשיעה הוא מפחיד. ואם יקוצצו תקציבי המשטרה, כפי שדורשת המחאה, מפלס האלימות בשכונות השחורות יגדל. יהיו יותר קורבנות.
ובעיקר, כדי להתמודד עם הבעיה יש צורך בהנהגה שחורה שמסוגלת לומר לשחורים: מדי יום נרצחים קרוב ל־20 שחורים, רובם על ידי שחורים. יש צורך בשינוי חברתי וכלכלי. יש צורך בקומנדו שייאבק בפושעים השחורים שהורגים שחורים הרבה יותר משוטרים. אנחנו לא צריכים להפוך את מי שמצמיד אקדח לבטנה של אישה בהיריון לגיבור, אלא את מי שמחולל שינוי, שמהווה דוגמה, שמחלץ צעירים מעוני. ובשתי מילים: אחריות עצמית. משום שהמחאה, בעיקרה, הופכת להונאה עצמית. √
