שלישי 14 ביולי 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    מישל קישקה והאב הנרי ז"ל
    24 שעות • 09.06.2020
    הסיפור העצוב של הנרי קישקה ששרד את אושוויץ, אבל לא את הקורונה
    המאייר מישל קישקה היה בטוח שאבא שלו יחיה לנצח. בגיל 94, הנרי קישקה היה חיוני וחד כתער, ניצול אושוויץ המבוגר ביותר שמתגורר בבלגיה. אבל אז הגיעה הקורונה. בראיון ל"ידיעות אחרונות" מספר מישל על ההתמודדות הבלתי אפשרית – הוא בשיא הסגר בישראל ואביו גוסס בבית אבות במרחק אלפי קילומטרים ממנו – על האיורים האחרונים שבהם הנציח את האב, על שיחת הניחומים המרגשת שקיבל ממלך בלגיה ועל הרגע שבו הבין שאביו כבר לא יחיה לנצח
    ענת לב-אדלר

    "תראי", אומר המעצב והצייר מישל קישקה, "לא חשבנו על תסריט כזה. איך בנאדם כמו אבא שלי ששרד את אושוויץ יכול למות? היו לו 14 נינים ועוד אחד בדרך והוא לא פיספס מעולם יום הולדת של אף אחד מהצאצאים שלו. הייתה לו רשימה ולכולם הוא היה מתקשר ושולח גלויה שזה אמצעי התקשורת הכי מתקדם שהוא הגיע אליו. מלקק את הבול עם הלשון, מדביק על הגלויה בכתב ידו והולך לדואר ליד הבית שלו, בבריסל, שם הקפיד לנהל שיחות עם פקידת הדואר הקבועה שלו".

     

    עד שבאה הקורונה. לפני שנה עבר הנרי קישקה, בן ה־94 וניצול אושוויץ המבוגר ביותר שחי בבלגיה, לדיור מוגן. הוא כמובן לא ממש רצה, אבל בני משפחתו הצליחו לשכנע אותו שייכנס לניסיון של חודש ויחליט בעצמו. "מהר מאוד הוא התאהב בחיים בדיור המוגן והודיע שהוא נשאר", מספר מישל. "זה היה בדיוק לפני שנה, הוא היה בן 93 ואמר שזו הייתה השנה המאושרת בחייו, אבל זו לא חוכמה. הוא אמר את זה כל שנה", הוא צוחק את הצחוק העדין והמבויש שלו.

     

    ובדיעבד, זה מה שהרג אותו.

     

    "בדיעבד כן, למרות שהוא היה אדם בריא. בדיור המוגן שלו גרו קצת יותר ממאה דיירים מגיל 80 עד 105 ובבדיקות נמצאו מספר חיוביים ואבא ביניהם. זה היה שבועיים לפני מותו, בעשרה באפריל. כשהתקשרו להגיד לנו שהוא חיובי לקורונה, הדגישו שאין לו תסמינים בכלל, גם לא חום. לכן העבירו אותו לבידוד בחדר שלו, אבל זה היה לו מאוד קשה, כי הוא היה רגיל כל יום לשבת משעות שאחרי ארוחת הצהריים במועדון של חדר האוכל, לפתור תשבצים, להאזין למוזיקה, לקשקש עם חברים ופתאום הוא לבד לגמרי בחדר. אני חושב שאם לא מקורונה הוא היה מת מבדידות".

     

    צילום: Pascaline Lefin
    צילום: Pascaline Lefin

     

     

    הוא ידע שהוא נושא את הנגיף?

     

    "לא. הרופא במקום יעץ לי ולאחותי לא להגיד לו שהוא בסכנה. היינו בקשר איתו כל יום וכיוון שעשרת הימים הראשונים עברו בלי תסמינים, אני גם קיוויתי שהוא לא בסכנה", אומר מישל בשקט.

     

    "עד היום ה־11", מוסיף הנכד, איש הקולינריה דוד קישקה, שמחייך ממסך הזום שלו. הוא ומישל כל כך דומים, ומצד שני כל כך שונים. מישל עדיין נושא את העדינות והביישנות של עולה חדש, למרות שעברו כמעט 50 שנה מאז עזב את בלגיה ועלה לישראל, ואילו דוד שכבר נולד כאן הוא הכי צבר קוצני שיש. "סבא שלי היה הכי גאה בעולם כשסיימתי קורס קצינים. הוא עמד על מגרש המסדרים וזה היה הניצחון שלו על הנאצים", הוא אומר.

     

    מה קרה ביום ה־11?

     

    מישל: "אמרו שהוא עובר את זה יפה אבל פתאום, בגלל הגיל שלו, התחיל חום מאוד נמוך, קצת אובדן תיאבון, כאבי שרירים. טיפלו בו. חשבו שאם ייתנו אנטיביוטיקה בתוספת עוד תרופה הוא יעבור את השלב הקשה. אני דיברתי איתו כל יום שיחה אחת קצרה, אבל היה שלב שכבר היה לו קשה לדבר, הקול שלו נחלש. קיוויתי בתוכי שהוא יעבור את התקופה הקשה ויחזור למה שהיה קודם".

     

    ולא עבר לך בראש שהוא יכול למות?

     

    "העדפתי לא לחשוב על זה. אבא שלי חשב שהוא יחיה לנצח וגם אנחנו חשבנו ככה".

     

    "אני לא כועס"

     

    לטוס לבלגיה היה בלתי אפשרי ומישל, שהיה רגיל לבקר את אביו שש או שבע פעמים בשנה, היה סגור בביתו בישראל ולא ידע את נפשו מרוב צער. גם לבית החולים לא היה טעם להעביר את הנרי. "חדרי המיון בבלגיה קרסו ומי שנכנס לשם מת מהר יותר מאשר בבתי האבות. גם אם היה מגיע, אותו בטח לא היו מנשימים כי ידעו שאין דרך להציל אדם בגילו", אומר מישל. ואכן, בלגיה מתמודדת עם מספרים כואבים של כמעט עשרת אלפים מתים למדינה עם 11 וחצי מיליון תושבים. "זה נשמע מוזר אבל זו המציאות שהייתה", אומר מישל.

     

    מה זה הייתה. זה היה לפני כמה שבועות.

     

    מישל צוחק. "כן. ביום החמישי שבו לאבא היה חום, התקשרתי לשמוע מה שלומו. זה היה בשבת בבוקר והוא בקושי דיבר. האחות אמרה לי שאבא נכנס למצב של מצוקת נשימה דרמטית ופתאומית, שהוא תחת חמצן ועירוי. 'תגידי לו שזה הבן שלו ושאני מנשק אותו', אמרתי ואבא ענה משהו שלא הבנתי. האחות אמרה לי שהוא אמר: 'גם אני'. ניתקתי מיד, כדי לא להפריע לה להחיות את אבא, והתקשרתי לרופא של הדיור המוגן שאמר שבמצבו ובגילו הסיכויים להציל אותו הם אפסיים. ורק אז נפל לי האסימון שכנראה אני הולך לאבד אותו".

     

    מה מרגישים ברגע כזה, כשאתה פה והוא שם עוזב את העולם בבדידות?

     

    "מיד התקשרתי לאחותי, שגרה קרוב לבית האבות וטיפלה באבא במשך 20 שנה מאז שאמא נפטרה, ואמרתי לה, 'עכשיו מנשימים את אבא ויש הידרדרות דרמטית'. אחותי נכנסה להיסטריה ונסעה לשם והרופא אישר לה להיות לידו כשהיא לבושה בכל אמצעי המגן. היא הייתה לידו בדקות האחרונות שלו, שעה ומשהו מאז השיחה האחרונה שלי איתו".

     

    כשנכנסה אירן, אחותו של מישל, לחדרו של האב, מצאה אותו לבוש בחולצת טי־שירט שמישל צייר לכבוד יום הולדתו ה־90 של אביו. "ציירתי אותו יושב למרגלות אילן היוחסין המשפחתי, כאשר על הגזע חרותים השמות שלו ושל אמא, והענפים זה שמות הילדים, הנכדים והנינים. אני לא יודע מי הלביש לו דווקא את החולצה הזו בשעות האחרונות שלו, אבל הוא עשה איתנו חסד גדול כי ככה הרגשנו שהוא הלך כשאנחנו עוטפים אותו כולנו. ההלם של ההיעלמות המהירה שלו השאיר אותי בעצב נוראי, בתחושת אובדן פתאומית, כאילו הוא מת באיבו, והידיעה שהוא מת כשהוא לובש את החולצה הזו ניחמה אותי מאוד־מאוד".

     

    דוד: "זה ניחם את כולנו. היינו בסגר, בחוסר אונים מוחלט. זה היה בדיוק ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל, המדינה בעוצר, והוא שם. וזה לא נתפס שהוא איננו כי זה סבא אלמותי, שורד אושוויץ, מה פתאום בנאדם כזה מת? ושאלתי את אבא, 'אתה בטוח שעושים הכל כדי להציל אותו?'"

     

    "עשו הכל", מרגיע מישל את בנו. "חיברו אותו למכונת חמצן והאחות אמרה לי שכבר נתנו לו ארבעה ליטרים של חמצן אבל הריאות לא קולטות את החמצן, הן קרסו ולכן אני גם לא כועס חלילה, אני באמת יודע שעשו הכל למענו".

     

    לא היה כתר על המסך

     

    הידיעה על מותו של הנרי קישקה מקורונה בבית האבות שבו התגורר, עשרה ימים אחרי יום הולדתו ה־94, הגיעה אפילו למלך בלגיה, פיליפ, שמיהר להתקשר לנחם את המשפחה. "דיווחו על מותו של אבא בכל תחנות הטלוויזיה בבלגיה. השגריר בארץ הודיע לי שאם אני מקבל שיחה לא מזוהה מבלגיה ואני רואה כתר על המסך, שאדע שזה המלך", מספר מישל וצוחק. "אז לא היה כתר, אבל המלך באמת התקשר ודיברנו יותר מעשר דקות. הוא הגיש לי את תנחומיו הכנים ולא דיבר מדף מסרים, אלא מעומק ליבו כדי לנחם אותי. היה משהו מאוד כנה, ישיר ונוגע ללב בשיחה הזו".

     

    אתם מכירים?

     

    "כן, כשהמלך הגיע לארץ לפני כמה שנים, בחרו בי ללוות אותו בסיור במוזיאון ישראל, ושוטטנו ביחד בין היצירות במשך בוקר שלם לפני שהוא המשיך ליד ושם. המלך חובב אמנות וסיפרתי לו על אבא שלי, אחד משורדי אושוויץ הפעילים ביותר בבלגיה, שהעביר עדות 550 פעמים בפני תלמידים ומורים, נשא את דגל הניצולים בכל טקס זיכרון כשהוא צועד עם כובע האסיר שלו ועם המספר כתוב באותיות גדולות. הוא גם לא ויתר על מצעד החיים ונסע 44 פעמים לאושוויץ, כמלווה של משלחות גם מישראל".

     

    בפעם האחרונה שבה נסע, לפני כמה שנים, הצטרף אליו גם מישל. "זו הייתה הפעם הראשונה שלי באושוויץ והפעם האחרונה שלו. אני מאושר שהספקתי. היו איתנו גם סטיבן ספילברג ונח קליגר", הוא נזכר ועיניו מנצנצות מבעד למסך הזום שבאמצעותו אנחנו מקיימים את הראיון. "בזכות זה שאבא הפך פתאום באמצע החיים להיות עד, הוא הפך מקורבן של השואה לגיבור של השואה. העדות העניקה משמעות לחייו".

     

    דוד: "בגללו אני גאה להיות קישקה. כל השנים הוא חיפש עוד קרובי משפחה שניצלו ולא מצא. כל משפחתו של סבא נספתה בשואה ואני בתור ילד שנולד בישראל, הייתי מחפש בספר הטלפונים אולי צצה לה פתאום עוד משפחת קישקה אבל תמיד נשארנו היחידים". כשאני שואלת לפשר השם המיוחד – הם מגלים שבפולנית הכוונה למי שמכין את הקישקע לטשולנט.

     

     

    האיור האחרון: מישל קישקה מצייר את אביו הנרי חוגג 94 בצל הקורונה. כמה ימים לאחר מכן הוא נפטר
    האיור האחרון: מישל קישקה מצייר את אביו הנרי חוגג 94 בצל הקורונה. כמה ימים לאחר מכן הוא נפטר

     

     

    "השבעה הייתה מוזרה"

     

    משפחת קישקה היגרה מפולין לבלגיה, שם נולד הנרי בשנת 1926, אבל כמו מהגרים מפולין בארצות אחרות, גם בבלגיה הם היו הראשונים שנמסרו לנאצים. את אמו ואחיותיו איבד הנרי בתאי הגזים כאשר היה בן 14. את אביו איבד במהלך צעדת המוות, כשהוא היה בן 17. "אבא שלו מת לו בידיים", אומר דוד בקול חנוק. את הסיפור אפשר להכיר לעומק באמצעות הרומן הגרפי שכתב מישל קישקה שנקרא "הדור שני – דברים שלא סיפרתי לאבא", שראה אור ב־2012, ותורגם לשפות רבות ובהן גם יפנית ומעובד עכשיו לסרט אנימציה בינלאומי. אבל מישל הוא לא האמן היחידי במשפחה, גם סבא הנרי שלח ידו במכחולים, והתוצאה הפכה להיות תערוכה שהוצגה בישראל לפני ארבע שנים, כאשר הנרי חגג יומולדת 90, והוזמן על ידי ילדיו בהפתעה לתערוכה של עצמו.

     

    "סבא מצייר מגיל צעיר מאוד עוד כילד לפני השואה. יש ציורי ילדות שלו שהתגלגלו ליד ושם והוא המשיך לצייר עד גיל מאוחר מאוד", מספר דוד.

     

    "כשהוא הגיע לגיל 90 כבר ידעתי שהוא שונא מתנות, אבל שתערוכה של העבודות שלו תהיה הפתעה מרגשת בשבילו", ממשיך מישל ומקפיד להזכיר שרעיון התערוכה הוא של דוד. "גם התערוכה וגם הספר פתחו ביני ובין אבא דיאלוג שלא היה לפני כן, ובספר אני באמת אומר את כל מה שהחנקתי כל השנים".

     

    הנרי קישקה, ידעו ילדיו כל השנים, ביקש להיקבר לצידה של רעייתו לוסיה, בקיבוץ רבדים של השומר הצעיר. לא היה פשוט להטיס את הגופה לארץ ומישל מספר שהתערבות הקונסוליה והשגרירות בישראל ובבלגיה הזיזה את העניינים. "בסופו של דבר הטיסו את גופתו של אבא בטיסת קרגו בארון קבורה כפול, בגלל הקורונה. הלוויה הייתה מצומצמת כמתבקש בתקופה, וזו הייתה הפעם הראשונה שבכלל התראינו אחרי כמעט חודשיים של קורונה. עמדנו שם עם המסכות, לא יכולים להתחבק, אבל שמחנו שאבא סוף־סוף מובא לקבורה", אומר מישל.

     

    "זה היה שבוע מוזר", מוסיף דוד. "הבכי על סבא התערבב עם יום הזיכרון לחללי צה"ל, ואת הכל העברנו בזום לכל הילדים, הנכדים והנינים במקומות שונים בעולם".

     

    "גם השבעה הייתה מוזרה", מוסיף מישל. "רק אני ואשתי לבד בבית, אבל כל הזמן קיבלנו אלפי שיחות והודעות ומסרים בכל הרשתות הקיימות. במייל, בפייסבוק, בווטסאפ וסיפרו לנו דברים שאפילו אנחנו לא ידענו על אבא שלי".

     

    אבל לא קיבלתם גלויה.

     

    נאנח. "לא. לא קיבלנו גלויה". •

     


    פרסום ראשון: 09.06.20 , 22:02