"באמצע הסקי מישהי רצה לקראתנו וצועקת ‘תעצרו'. עצרנו מטר וחצי מצוק בגובה 300 מטר. בכיתי מהפחד"

אורי פפר, נשוי ליעל גולדמן ואב לשלושה, נולד ב־1975 וגדל בירושלים. למד בתיכון הניסויי במגמת תיאטרון והיסטוריה. בגיל 15 שיחק בסדרה 'חמישייה על הגג' של החינוכית ובהצגות. התגייס לגדוד 13 בגולני ועבר בהמשך לגלי צה"ל. אחרי הצבא טס ללמוד משחק בניו־יורק. חי ארבע שנים בניו־יורק, בהמשך שבע שנים בלוס־אנג'לס. שיחק בסרט שהפיק לאונרדו דיקפריו, 'Gardener Of Eden', ב'מינכן' של סטיבן ספילברג, בסדרה 'היחידה' של CBS, ובפרקים של 'CSI' חזר לישראל בשנת 2007. השתתף בסדרות כמו 'פלפלים צהובים', 'אולי הפעם' ו'להיות איתה' ובסרטים כמו 'הסרבן' של מל גיבסון ו'העדות' של עמיחי גרינברג. הצטלם לסרט 'סנולנד' לצד טלי שרון ושלומי קוריאט, ולסרט 'גרגירי חול' לצד שני כהן. בקרוב יחל בצילומי העונה השנייה של הסדרה 'פמת"א' (משודרת ב’כאן’).

מה הזיכרון הכי מוקדם שלך?

"בגן בירושלים, זוכר אותי אוכל סנדוויץ' עם שוקולד בעמידה והגננת אומרת לי שאם אוכל בעמידה, יהיו לי רגליים שמנות וכדאי שאשב. מאז אני אוכל בישיבה, היא החדירה בי פחד".

איזו עצה היית נותן לאורי פפר בן ה־16?

"כולם צודקים, אל תחשוב שאתה חכם יותר. הרי נותנים לך כל הזמן עצות כשאתה צעיר וכשאתה מתבגר אתה אומר, 'אם הייתי מקשיב'. בראש שלי הייתי תמיד מקובל. אם לא קיבלו אותי, כפיתי את עצמי כדי שיקבלו. הייתי עושה מספיק רעש כדי ליצור עניין".

מתי היית הכי מאושר?

"כשאני רוכב על סוס. אני מאה אחוז ברגע, כמו שהיה לי בפטגוניה, רוכב מול הרים של שר הטבעות לצד גאוצ'ו מקומי. הרגשתי באותו רגע את כל החיים עוברים בכל נים בגוף, עם הפחד וההתלהבות וההתעלות והטבע. כל הקלישאות. אני רוכב מילדות, והחלום שלי הוא שתהיה לי סוסה. ביום שאני אפסיק לזוז יותר מדי, זה הדבר הראשון שיהיה לי. סוסה, כי בנות יותר טובות מהכל".

מה הייתה החופשה הכי גרועה שלך?

"סוף שנות ה־90, חייתי בארצות־הברית, טסתי לישראל. מישהו בבית הספר אמר לי, אתה יכול לישון בדירה שלי בווינה. אז עצרתי שם בדרך לארץ. נחַתִּי בצהריים, לקחתי רכבת. זימזמתי בפעמון, אבל לא ענו. ושוב, לא עונים. ישבתי בבית הקפה מול הבית, הזמן עובר, החמה שוקעת ואז הבנתי שאין דירה ושאני צריך למצוא פתרון. לא היה לי כסף, הסתובבתי עם מזוודה ענקית, ניסיתי למצוא מקום לישון והכל היה נעול. ראיתי מנקה עושה ספונג'ה בהוסטל, דפקתי על הדלת, אמרו לי שסגור, התחננתי על נפשי ונתנו לי לישון שם. ישנתי עם עוד 12 איש בחדר כשהמזוודה קשורה לי לקרסול. אני עדיין כואב את התחושה הזו".

וזהו?

"לא־לא. קמתי בבוקר, הטיסה לארץ הייתה אמורה להיות בעוד שבוע. הלכתי מדוכא, ראיתי פתאום הופעת רחוב שקשורה למוזיקה קלאסית. ניגש אליי בחור שלבוש כמוצרט ואז הוא אומר לי, 'אורי'. אני אומר לו, כן. זה היה יורגן אחד שהכרתי בניו־יורק. הוא הפך בן רגע לחבר הכי טוב שלי. חיבקתי אותו ולא עזבתי והוא היה חייב לגרור אותי איתו לדירה שלו. למחרת רצתי לשדה התעופה, נתתי את מונולוג החיים שלי לקב"טית של אל על, התחננתי. בכיתי. הקב"טית אמרה, 'יש לך מזל, יש כיסא בביזנס שהתפנה. תטוס שם'. כמעט נישקתי את רגליה..

“אבל בדקה ה־90 לטיסה אומרת לי קב"טית אחרת, צרפתייה, 'פרדון מסיה, הנוסע הגיע'. חשבתי שאני הולך למות. הקב"טית כל כך הרגישה רע, שהיא אמרה לי, 'אני אעשה משהו שלא עושים ואשים אותך בכיסא המתקפל שבתוך תא הטייס'. וכך היה".

מתי היית הכי קרוב למוות?

"הייתי בן שמונה, נסענו למדבר יהודה, המשפחה שלי ושל חברים. כולם עשו פריסה, ואמרתי לבן של החברים, 'בוא ניכנס לאוטו'. האוטו חנה עם הפנים למדרון, ובגלל שהייתי קונדסון, אמרתי, 'מה קורה אם אתה מוריד את האמברקס?' האוטו התחיל להידרדר ושנייה לפני שהגענו לצוק, הילד לידי הרים את האמברקס והציל לנו את החיים. שנים אחרי הוא הציל מישהי מטביעה בחוף.

"בגיל 13 נסעתי לסקי באלפים הצרפתיים עם אחי. היה ערפל אבל לא ידעתי פחד וראיתי שאחי גולש אז גלשתי אחריו. פתאום אנחנו רואים נקודה רצה לקראתנו ומתקרבת עם ידיים למעלה וצועקת 'ארט, ארט', כלומר תעצרו. אז עצרנו, וזה היה מטר וחצי מצוק בגובה 300 מטר. ואז ירדתי מהמגלשיים והתחלתי לבכות מהפחד. זה היה אחד הרגעים הכי מפחידים שהיו לי בחיים".

מה הדבר הכי גרוע שכתבו עליך או אמרו לך?

"כשהייתי צעיר הלכתי במדרחוב בירושלים, ובחורה אחת אמרה לי 'אתה, יש לך אף בננה'. לא עשיתי לה שום דבר. פשוט הסתובבה אליי ואמרה לי את זה. נורא מעליב".

מתי בכית לאחרונה?

"אחד החברים הכי טובים שלי הוא ישראלי שגר בארה"ב, ואנחנו בקשר מרגע שהתחילה הקורונה. פיתחנו תיאוריות קונספירציה שהדבר הזה הוא טריק יחצני ולא היה קורה בעולם שאין בו סושיאל־מדיה. היינו נורא בטוחים בתזה שלנו. בינתיים אבא שלו, שחולה בסרטן, נדבק כנראה בבית החולים והדביק את אמא, האח שלו והאחיין. האבא הלך לעולמו כמה ימים אחר כך והאמא כבר 55 יום באשפוז. האח הצליח לצאת מזה אחרי שהיה באשפוז. כשהחבר שלח לי את התמונה שלו מבקר את אמו בחליפת חלל בבית חולים, בכיתי".

מה תהיה השורה האחרונה בביוגרפיה שלך?

"’אבל למרות הכל ובזכות הכל, הוא נשאר בעל אוהב, אבא טוב לילדים וסבא טוב לנכדים שלו’".

מה הפחד הכי גדול שלך?

“להגיע לסרט קולנוע בבית הקולנוע ולא להספיק לעשות פיפי לפני שאני נכנס. אם אני לא משתין, כל הסרט זה מטריד אותי. הייתה לי פרמיירה בסרט בפסטיבל קאן ובגלל הראיונות שלפני לא הספקתי לשירותים. לקראת הקליימקס של הסרט פשוט לא יכולתי, קמתי והקמתי את כולם בשורה”

הדמות שלך ב'ארץ נהדרת' תפסה.

"זה מדהים כי כשהבת שלי ראתה איזו תמונה היא אמרה לי, 'מה אתה עושה בטלוויזיה?' עד כדי כך החיקוי היה מדויק. התקשרתי לערן זרחוביץ' ואמרתי לו שזה אחלה. זה רק מחמיא".