שלישי 14 ביולי 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    חנוך דאום
    7 ימים • 10.06.2020
    מבחן אמריקאי
    המהומות בארה"ב מראות גם לנו, מה קורה כששני מחנות נכנסים לסחרור מטורלל
    חנוך דאום

    עורך מדור הדעות של 'הניו יורק טיימס', ג'יימס בנט, התפטר לאחר שפירסם דעה של הסנטור הרפובליקני טום קוטון, שתמך בהכנסת חיילים לרחובות בשביל "לדכא ולהרתיע את מפירי הסדר", במחאות על מותו של ג'ורג' פלויד. קבוצות פרוגרסיביות הפעילו לחץ משוגע על העיתון והוא נכנע. מדובר בעיתון שאיפשר בעבר לשר החוץ של איראן לפרסם אצלו מאמר דעה, כן? מדובר במדור דעות שאמור להיות מגוון, ובעיתון שאמור להיות הליברלי והפתוח ביותר, חוד החנית של לוחמי חופש הביטוי, כן? אבל הנה, דעה קצת שונה והעסק קרס, והמקום שאמור לשים את חופש הביטוי במקום הראשון, הלך על סתימת פיות מטורללת ומשונה.

     

    במקום אחר בארה"ב, באותו זמן בערך, מגרשים מפגינים את ראש עיריית מיניאפוליס מהפגנה אליה הגיע כדי להזדהות, משום שהוא מסרב לבטל את המשטרה. הם עושים לו צעדת בושה. הקטע נמצא ברשתות, ואשכרה קשה לצפות בזה. וזה אדם ליברלי בהגזמה, צעיר ומגניב שיש לו את כל העמדות "הנכונות", אבל שום דבר לא עזר לו מול ההקצנה של השיח.

     

    ובכל הזמן הזה, טראמפ ממשיך לקשקש וללבות במקום להרגיע, אמריקה בוערת והוא לא מסוגל להתעלות. ואתה מביט מרחוק על מה שקורה שם, ואומר לעצמך: לא יכול להיות, בטוח יש שם אמצע. זה הרי לא ייתכן שהאמריקאים יצטרכו לבחור או במנהיגות הילדותית של טראמפ או בדת הפרוגרסיבית הזו. וכדי לא להתבאס מהקיטוב שאולי יהרוס את ארה"ב בזמן שיונה לייבזון עדיין שם, אני נאחז בדמויות כמו מיט רומני, ובהפגנות שהן כן שקטות והמפגינים בהן עוצרים בעצמם את מי שמנסה לחולל ביזה, ומקווה שהנורמליות תנצח. ואני לא מכחיש שהחשש הכי גדול שלי אינו מה שקורה שם, אלא שמה שקורה שם יגיע לפה. כי אולי יש רגע כזה שבו שתי קבוצות מפסיקות לדבר ביניהן, מפסיקות לחפש את המשותף, וברגע הזה שום דבר אינו חשוב מלבד להכריע את יריבך. ברגע הזה לא אכפת לך גם שהכל יעלה באש, משום שהשריפה הנוראה תכלה גם את השדות של האנשים שאתה שונא.

     

    אני בחוף הים, מזיע וצרוב, ומחליט לצאת לכיוון החניה. תוך כדי הליכה אני בודק הודעות בסלולרי, עונה לאנשים, נכנס לאינטרנט. לפתע אני מרגיש מכה חזקה במצח. אני מרים את הראש ורואה שנתקעתי בקרש שהוצב כתמיכה בקיר חדש שנבנה במקום. איך לא ראיתי את זה, אני כועס על עצמי. יש לאורך כל הדרך לחניון קרשים כאלה ובגלל שאני עם העיניים על המסך לא ראיתי אותם. אני משפשף את המצח ושואל את עצמי אם יישאר סימן למכה הזו כשיחזרו ההופעות, ומחליט להיות יותר ערני למה שקורה סביבי. המכה הזו באה להעביר מסר: להיות יותר נוכח ופחות חסר מנוחה. אני ממשיך ללכת חצי דקה לאורך הקיר הזה שנמצא בבנייה, ואז זה קורה: אני שוב נתקע בקרש. שוב מקבל מכה במצח. 30 שניות, זה הזמן שעבר מהרגע שהחלטתי להיות פחות על המסך ולהסתכל לאן אני הולך, עד שחזרתי להציץ בו. לזכותי ייאמר שהקרשים שהציבו שם ליד החוף עומדים בצורה קצת מסוכנת. לגנותי ייאמר שאני היחיד שנתקע בהם. היחיד.

     

    אם כן, חצי דקה לאחר שקיבלתי מכה שחשבתי שהיא משפילה ושהיא תלמד אותי לקח חשוב, חזרתי לסורי. אבל זה לא שהבנתי את מה שהלך לפני כן בים עצמו. הייתה לי פגישה בהרצליה, דבר מרגש בימי קורונה אלה שבהם היומן שלי שומם יותר מהפיראט האדום בימי הסגר, והחלטתי ללכת לפני כן לים. אפרת באה איתי. ראינו כמה חברים שהעלו תמונות מהים באותו שבוע, וזה היה נראה מזמין וקיצי כזה וכיף. אבל בואו נפתח את זה רגע, זו נקודה שלא מספיק מדברים עליה: המים קרים מדי. המים בים פאקינג קרים. אולי הם יתחממו בהמשך הקיץ, אני לא מבין בזה, אבל כרגע הם קפואים. קפואים בהגזמה, מה הקטע?

     

    ואני יודע שאני לא ממציא את זה כי הסתכלתי סביבי, כולם ישבו על החוף בבגדי ים, אבל איש לא שחה. אין איש במים. עכשיו אולי אם אני לא הייתי שמנמן עם שערות בכתפיים והיו לי קוביות כמו לכל השאר על החוף, הייתי גם נהנה לשבת על החול ולהראות את השרירים שלי, אבל כרגע זה פחות סבבה, סבבה? כאילו אני לא מתבייש בגוף שלי, אבל אם אפשר להיות במקומות ממוזגים שיושבים בהם עם חולצה, לא עדיף?

     

    לא היה לי קר פעם במים. אני לא זוכר דבר כזה בילדות. היינו קופצים לכל מפל בכל זמן, לא שאלנו מה הטמפרטורה. גם לא נפצענו אף פעם. מכלום. היום אני משחק עשר דקות כדורסל ומרגיש אחרי זה שבועיים כאבים בכל מיני מקומות. כל מגע יוצר פציעה כרונית. כששיחקנו כילדים, לא היה דבר כזה. היינו יכולים להחזיר למישהו את הכתף למקום והוא היה חוזר לשחק. אם היית פותח את הראש היית שותה משהו, זה היה עובר. כל עוד היה לנו דופק המשכנו. היום? אני עוד מסוחרר מהמכה הקלה שקיבלתי לפני יומיים מהקרש במצח. זה לא ייאמן. היום אני יכול גם לקום בבוקר עם שבר ביד. בלי סיבה. ממה נפצעתי בלילה למען השם? אז נכון, היו לי חלומות לא פשוטים על בני ברוכים וגם לורין מ'המתחזים' באה אליי בחלום, אבל שבר? אגב התחננתי בפני לורין בחלום שתלמד אותי לנהל את הזמן, או סתם תפתח קריירה בדיבוב, אבל היא לא הגיבה.

     

    יש תחושה שהכל משתגע. הפגנה שאמורה להיות נגד הסיפוח (עמדה לגיטימית של שמאל ציוני), מסתיימת בשירת ההמנון הפלסטיני בכיכר רבין, וחנות פלאפל שמבקשת להפסיק את עבודתו של משגיח הכשרות הופכת לאישיו פוליטי, והפיטורים ב'ניו יורק טיימס', והקרש המזוין שנכנס לי למצח בחוף הים בהרצליה. הכל כל כך מתיש ואני מוצף פתאום בגעגוע לכנרת, המקום היחיד שבאמת מנחם אותי בעולם הזה. זה משהו שכנראה רק מי שגדל בצפון מבין. חסד נעורים.

     

    שבת שלום.

     


    פרסום ראשון: 10.06.20 , 21:14