מילים של פחדנים

אם למדתי דבר אחד על אהבה, זה הולך ככה: ילדים, היזהרו מהאנשים עם המילים הגדולות מדי. ראשיתו של החוק הזה בבחור שיצאתי איתו בשנות ה־20, הוא באמת היה פוץ אינטלקטואלי, אבל זו לא הסיבה שבגללה החברות שלי ואני כינינו אותו “הפילוסוף”. לכינוי הזה הוא זכה בגלל הערב שבו ביקשתי לדעת האם הוא אוהב אותי, מחבב אותי, מרגיש אליי רגש חיובי כלשהו. הייתי צעירה מדי, עוד לא ידעתי על קיומו של עוד חוק חשוב באהבה: אם את צריכה לשאול אותו, סימן שהתשובה היא לא.

אבל אחרי שלושה חודשים יחד, פתחתי את הפה שלי ושאלתי, "יש לך מושג אם כבר פיתחת רגשות כלפיי או לא? זאת אומרת, לא שאני לוחצת עליך להרגיש, פשוט אני מרגישה לא מספיק בטוחה במקום שלי". ותוך כדי ששאלתי, כבר הספקתי לחשוב, "סתומה, שכחת איך לדבר ישר". וככה התנסח לו במוחי עוד חוק חשוב: הוא לא הגבר שלך אם הוא גורם לך לגמגום רגשי, כלומר גורם לך לחשוב יותר מדי לפני שאת מדברת. את אמורה להרגיש איתו מספיק בנוח כדי שהדיבור ינבע ממך בטבעיות, במקום לפתל משפטים לכלל עיסה נוטריונית של שמות פועל ומילות סיוג.

הוא ישב מולי על כורסת הקורדרוי שלו ואז אמר את הדבר הבא: "מה זאת אהבה בכלל? אני אוהב ככל שאני יודע איך". אחרי חצי שעה של שיחה עמוקה, ואלוהים, כל כך משעממת, במסגרתה הוא חקר את שורשי האהבה בת זמננו, ידעתי שאני חייבת לצאת משם. זה היה שקר כל כך גדול, לעטוף בהמון מילים יפות ואקדמיות רגש אחד, אכזרי ופשוט כמו סטירה. לא. לא אוהב. לא רוצה. לא אותך.

אני חושבת שזה היה הרגע שבו הבנתי שאהבה לא יכולה להתקיים בלי דיבור, ולא, אני לא אשתמש בעוד מילה ברחנית שנהייתה משום מה אופנתית בשנים האחרונות, תקשורת. רוצה לדעת אם אתה מאוהב במישהו? תבדוק כמה קל לך לפתוח את הפה לידו.

שזה מה שאני חושבת עכשיו, בעודי יושבת על ספת העור של איילת וצופה בפרק ההחלטות של 'חתונה ממבט ראשון'. שהתוכנית הזאת מלאה במילים גדולות מדי, מילים שאני קוראת להן “מילים של בושם”. והנה חלק מהן: “מסע”, “תהליך”, “תחושה”, “קושי”, “אתגר”. עכשיו תוסיפו לזה פסקול של שיר צרפתי ודוגמנית רצה בגשם בשחור־לבן ותגידו לי אתם אם אלו לא מילים של בושם. “מסע - הניחוח החדש של סלווטורה פרגמו. להשיג בסופר־פארם”.

אלו מילים של פחדנים, ולכן זה מפריע לי שהפסיכולוגים של התוכנית אשכרה משתמשים בהן בסיטונות. "נו, מה את אומרת על המסע שלך עם אמיר?" דני הפסיכולוג חוקר את דנית. דנית ממלמלת משהו על קשיים גדולים שבכל זאת השתלמו, זאת לא הייתה 'חתונמי' אם היא הייתה אומרת משהו קונקרטי וכנה כמו "למרות שהוא הודה שהוא לא נמשך אליי, קשה לי לוותר על הרעיון שאני נשואה ויכולה לכתוב בווטסאפ 'בעלי ואני נוסעים לצימר'".

דנית היא עוד מופת של גילוי לב בהשוואה לאמיר, שזה מה שאמר בפרק ההחלטות כששאלו אותו אם הוא מתכוון להמשיך עם דנית. "אני בסדר, עברנו את התהליך הזה יחד. אני בטח שונה מאיך שנכנסתי, מאוד מוכן להיות אחרי. עברה עליי חוויית זוגיות שלא הייתה לי פשוטה, הקושי שלנו היה ליצור חוויית זוגיות שהיא חמה ורומנטית, וזהו, זה הקושי שאנחנו מתמודדים איתו". זה טקסט כל כך לא אומר כלום, שע', העורכדינית שיושבת לידי על הספה, מבליעה פיהוק. ואני נזכרת, עייפות, זה מה שאת מרגישה בקשרים כאלו. עייפות של מלחמה, של מאבק. טוב שהמלחמה הזאת נגמרה, גם אם זה היה כואב.

ומה עם ניר והגר? ניר, שיש לו עיניים טובות וזקן כמו של אריסטו, דווקא הוקסם מהכלה שלו עד סוליות נעליו האיטלקיות. הגר, רופאה קשוחה ומסויגת, הרבה פחות. בשפה של 'חתונמי' מכנים את מה שעבר עליהם "התהליך" או "המסע", אבל האמת היא שיש לי מילה הרבה יותר טובה: "סבל". השניים האלו הצליחו להפוך כל שיחה שגרתית בנושא "לאן נצא הערב", לישיבת ממשלה ארוכה של ויכוחים והטחות אשמה. זה בדיוק מה שאמרתי, אתם לא בזוגיות הנכונה אם אפילו הפעולה הכי קטנה מסתבכת לכלל אפוס. אבל התוכנית הזאת מאמינה בפסיכולוגיזציה של האהבה, היא מאמינה בלנסות ולנסות עד שהעצמות של הלשון שלך נשברות מרוב מאמץ להסביר את עצמך, שזה חבל, כי על פניו 'חתונה ממבט ראשון' הייתה אמורה להיות התוכנית שתחזיר את האהבה למסך.

כי זה היה הרעיון - לקחת דור בררן ומבולבל ולא מתחייב ואז להטיח בו את הרומנטיקה הכי הוליוודית בפרצוף. ממש כמו עוגת קצפת. במקום להתלבט עליה שעות ואז לעשות לה גוסטינג אחרי הסקס השני, להתחתן איתה על הערב הראשון. במקום לשבת מול הטינדר ולא להצליח להתביית על אף אחד, פשוט לקבל על עצמך בהכנעה את האחד או האחת שההפקה בחרה לך, ומרגע זה להעביר איתם 42 יום. זה מה שגרם לי לאהוב את התוכנית מלכתחילה, העובדה שהיא רצתה להעניק למשתתפים שלה קסם ושמלה לבנה במקום ציניות. חשבתי שכל הקסם הזה ייתן למשתתפים בוסט של אמונה, אבל מתברר שחופה לא מספיקה כדי להוציא מבני הדור הזה את ההתלבטות שהם כל כך דוגלים בה. הייתי מצפה שהפסיכולוגים ייתנו להם בראש, אבל גם הם לא הפסיקו לדבר על מסעות ותהליכים ולתת לגיטימציה לכל בזבוז הזמן הזה. וככה קיבלנו זוגות כמו מאור ומור שהתחילו לחפור אחרי יומיים של היכרות עם משפטי מילניאלז חלולים כמו "זאת אני, זאת מור, ואתה לא מכיל את זה". מהר מאוד מצאתי את עצמי משוועת למתורגמנית כנות. מישהי שתעמוד בפינה, אולי כמו האישה של שפת הסימנים מהעיגול, ותתרגם את כל מה שהם אומרים לשפה של בני אדם, במקום ללהג ולקשקש את עצמם עד שעולה עשן, נאמנים לאיזה "תהליך" מסתורי שלא באמת קורה.

את הפרק הזה אני רואה בחברתן של לא פחות מארבע רווקות יפהפיות. יש פה שוטרת בכירה, עורכת דין, כוכבת טלוויזיה ועיתונאית ידועה. ועדיין, כל אחת מהנשים הנהדרות שיושבות פה חשבה מתישהו בחייה, "אולי בכל זאת?" כי זה מה שאומרים לרווקות מעל גיל 20. שאם רק תעבדי על עצמך, בסוף תגלי שהבחור המשמים שגורם לך לאכול יותר מדי בדייט כדי למלא את החורים בשיחה הוא המיועד. רק שבשושו כולן פה רוצות אותו דבר, להתאהב חזק ישר על ההתחלה, וכמה חודשים לא לראות שום דבר חוץ מסדינים ושרירי זרוע. אלא שחינכו אותן שהחלום הזה הוא מותרות.

משהו קרה לאהבה בשנים האחרונות. אנשים אשכרה מאמינים לכל המומחים האלו שמדברים על "לעבוד על הקשר". מאמינים כמו דנית, שאם רק יתאמצו ולא יטרקו את הדלת וילכו, גם כשאמיר מודה מול הפרצוף שלה שהוא אשכרה לא נמשך אליה, בסוף ייפול מטר של קונפטי מהשמיים ואלוהים יכריז "הצלחת". זה חלק מהתנ"ך של 'חתונמי'. האמונה הזו שאם רק תשקיעי, ותיפתחי, ותכילי, בסוף תתחברו. רק שאהבה זה לא פאזל של אלף חתיכות. משהו אמור להתחבר במין קליק כזה של חגורת בטיחות ישר מההתחלה, ואם זו עבודה קשה מדי, זו עבודה, לא רומן.

זה כל כך העציב אותי, לראות את הגר שדי ברור שלא נמשכת לניר, מאלפת את עצמה לראות בו אדם, "שלא יכולתי לבקש טוב ממנו". כאילו, איך שטפו לך את השכל, את אישה בוגרת ורופאה, למען השם, מותר לך לכבד את המיניות שלך, שנמצאת אגב בשיאה עכשיו. מדוע את מאמינה שרק גבר כזה יעזור לך בלילה עם התינוק?

גם אם יתברר בסוף שהגר למדה להימשך לניר והמיניות של שניהם תפתיע כמו ביצת קינדר, אני לא חושבת שבחיים צריך להסתפק במישהו שחושב עלייך שאת כזאת נשמה טובה ורחומה שחבל להפסיד בן אדם כמוך. אף אחד הוא לא מלאך, אנשים מתחזים למלאכים רק כדי שתישאר איתם, ואם הדבר הכי יפה שאתה יכול להגיד על מישהו זה שהוא מבין אותך ומקבל אותך עדיף שתשחרר אותו. מגיע לדנית מישהו שיראה בה קצת שטן, קצת אש. את הילדה המרצה של אבא שאף פעם לא העזה לכעוס ועכשיו שואגת עליך: "אתה לא יוצא לערב בנים עם החבר שלך ששונא אותי". כי זה מה שזוגיות טובה באמת עושה, אין בה טובי לב ואין בה נשמות, רק שתי נפשות שמשום מה מרגישות כל כך בנוח אחת עם השנייה שהן מוציאות הכל החוצה, בלי מילים גדולות ובלי בלבולי שכל. ואז מתקנות את כל הסחל'ה שיצא עם המון סקס.

"אבל תראי", אומרת עורכת הדין, "לדניס והדר זה עבד נהדר". והיא צודקת, הם באמת כל כך חמודים יחד. לפחות בינתיים. אז אני מבינה, זה מסע, דניס היה צריך ללמוד להיות עם אישה אמיתית, לא עם כל הילדות שהוא היה יוצא איתן, אבל איזה מין מסע זה, אם בסיומו רוב הזוגות לא נשארו יחד? בגלל זה אני שמחה כשחוקרת המשטרה לוקחת אותי הצידה ואומרת לי, "פגשתי מישהו לפני שבועיים. הוא כאילו הכי לא מתאים, אבל איזה כיף". ולמרות שהיא חכמה מאוד, היא אומרת את זה בחיוך פשוט ענקי, בלי לטחון על קושי ועל הבשלה, ועל המקומות שהוא מפגיש אותה איתם.