שנה שלמה חיכינו. עברנו שלוש מערכות בחירות, וסוף־סוף נולדה לנו ממשלה. גודלה עומד ביחס ישר להיריון הממושך עד ללידתה. המכה הראשונה שספגנו הייתה בדמות ההרכב המנופח הכולל שני ראשי ממשלה, 36 שרים, בצירוף סגני שרים, מנכ"לים, ומשרדים שפורקו ושברים שהורכבו מחדש למשרדים שאיש לא יודע מה ייעשה בהם. המכה השנייה, בדמות חוק הקורונה ובדרך למדינת משטרה, ניצבת לפתחנו. אבל הפעם אני רוצה לדבר על המכה השלישית, בדמות הסיפוח הבא התור. ניתן לקוות שיקרה נס והמהלך ייבלם. אולי טראמפ יתחרט, אולי מישהו בממשלה יתעשת. אבל אם זה לא יקרה, הצעידה לקראת מדינה דו־לאומית, המתרחשת ממילא, עלולה להפוך לריצת אמוק.

אבל אם כבר סיפוח, אז יש לשמור לפחות על כללי הגינות אלמנטריים. ראשית, יש להעניק לפלסטינים בשטחים המסופחים תושבות עם זכות לאזרחות בתוך פרק זמן סביר שייקבע. אין למדינת ישראל שום עניין בתוספת אוכלוסייה מהשטחים, וזו רק אחת הסיבות להתנגד לסיפוח. אבל אם הברירה היא סיפוח עם קיפוח, ותוך שלילת זכויות, לבין סיפוח עם פחות קיפוח - עדיפה האפשרות השנייה. צירוף האוכלוסייה הפלסטינית הוא רק חלק ממחירו של המהלך המסוכן.

הבעיה השנייה נוגעת לאדמות. נזכיר את מה שאירע אחרי מלחמת העצמאות, שבמהלכה ברחו מכאן מאות אלפי ערבים והיה גם גירוש בממדים השנויים במחלוקת. בכל אופן, לאחר המלחמה הופקע כל הרכוש (בעיקר האדמות) של הערבים שעזבו את ישראל (וכונו "נפקדים"). רכושם הועבר לאפוטרופוס לנכסי נפקדים וחולק כפי שחולק. בעיניי אין ספק שניתן להצדיק את מה שאירע בימים ההם. האחריות למלחמה מוטלת על הערבים שדחו את החלטת החלוקה של האו"ם והחליטו להטביע אותה בדם. אנחנו גם יודעים היטב מה היה קורה אילו הפסדנו במלחמה, ומה קרה באזורים, דוגמת העיר העתיקה וגוש עציון, שנכבשו על ידי הערבים במלחמת העצמאות. אזורים אלה נותרו נקיים מיהודים (יודנריין, כפי שביטאו זאת הגרמנים), ורכושם הופקע. ומותר גם להזכיר את הפקעת רכושם של היהודים, שגורשו מארצות ערב והגיעו כפליטים לישראל.

ניתן לקוות שבמסגרת הסכם כולל, אם אי־פעם ייערך, ייעשה גם הסדר לגבי רכוש שאבד לכל אחד מהצדדים. בכל אופן, מה שהיה – היה, ואין שום צידוק לחזור על תהליכים אלה. אבל משהו מזה קרה לאחר מלחמת ששת הימים, לאחר סיפוח מזרח ירושלים. יהודים, שהיה להם רכוש בעיר העתיקה ואשר הופקע בשעתו על ידי הירדנים, יכלו לשוב ולתבוע אותו. אולם ערבים שהפכו לתושבים בעקבות הסיפוח לא יכלו לתבוע רכוש, שהיה להם בעבר במערב ירושלים ואשר הופקע בהיותו רכוש של נפקדים. במקום זאת הוצעו להם פיצויים.

וזה לא הכל. אבסורד נוסף התרחש ביחס לרכוש ערבי במזרח ירושלים. מתברר שבעקבות הסיפוח נחשבו חלק מבעלי רכוש זה, שהתגוררו במזרח ירושלים או ביהודה ושומרון, ל"נפקדים" במובן החוק הישראלי, כך שהאפוטרופוס על נכסי נפקדים יכול היה לתפוס את רכושם שבמזרח ירושלים. במסגרת הנוכחית לא ניתן לדון בסבך המשפטי שנוצר. אציין רק שלחלק מהמצבים שהתעוררו נמצא פתרון באמצעות חקיקה ולחלק אחר באמצעות פסיקה של בג"ץ. אבל חלק נכבד מהמקרים שהתעוררו נותר ללא פתרון משביע רצון, והתוצאה של פגיעה בלתי מוצדקת בבעלי רכוש ערבים נותרה בעינה.

כעת, כאשר עומדים אנו בפני סיפוח נוסף, ניתן רק לפנות למפלגת כחול לבן ולאותם חברי כנסת המייחסים חשיבות להגינות ביחס לערביי השטחים, שיבטיחו לפחות שאסון הסיפוח יהיה מלווה בחקיקה שתבטיח שהסיפוח לא יהיה מלווה בפגיעה בבעלות ערבית על מקרקעין ובזכויות קניין של התושבים הערבים. √