yed300250
הכי מטוקבקות
    בן דרור ימיני
    המוסף לשבת • 11.06.2020
    זה לא הקורבן, זו הקורבניות
    בן-דרור ימיני

    • המחאה בארה"ב היא ציון דרך. היא כבר יצאה מתחומי ארה"ב. היא מתרחבת לערים רבות ברחבי העולם. זו מחאה שמחייבת דיון רציני וענייני, שקשור גם לחברה הישראלית וגם לפלסטינים וגם לציונות. היה ברור שברגע שמישהו יעז לטעון שגם לשחורים יש אחריות למצבם, התגובה הפבלובית תהיה "גזענות". ובתגובה שכזו יהדהדו מתוך תיבת התהודה הסגורה דבריהם של אנשי אסכולת הקורבניות.

     

     

    • הטענות של דוברי אסכולת הקורבניות לא מופרכות לחלוטין. יש היסטוריה של דיכוי. הגזענות עדיין רוחשת. האפליה עדיין קיימת. צריך לדבר על כך שמי שנולד בסביבה מוזנחת, מופלית, ענייה - הוא גם קורבן של חברה גזענית. אבל במצב שבו רוב רובם של השחורים הצעירים שנרצחים, נרצחים בידי שחורים אחרים (Black־on־Black), ורק מיעוטם בידי המשטרה - צריך לדבר לא רק על אשמת המדכאים. חובה לדבר גם על אחריות עצמית, אחריות קהילתית. צריך לדבר על תרבות שמנציחה את הבעיה. וצריך לדבר על הממד הגזעני באסכולת הקורבניות, משום שהיא הופכת את השחורים לאנשים פסיביים. מטפחי הקורבניות לא עוזרים לאלה שזקוקים לשינוי. הם מנציחים אותם במצבם. הם מעניקים להם פטור מאחריות.

     

     

    • האם זה נכון גם לגבי קבוצות אחרות שסובלות מאפליה? בוודאי שכן. ככל שקבוצה כלשהי, בדרך כלל ממוצא שחום או שחור, שוקעת יותר בקורבניות - כך גדלים הסיכויים ששום דבר לא ישתנה. אפשר לקחת את בריטניה כדוגמה. בשנות ה־50 וה־60 הגיעו אליה מאות אלפי מהגרים מתת־היבשת ההודית. הינדים ומוסלמים. אותה נקודת התחלה. כאסיאתים, הם נתקלו באפליה קשה מצד החברה הבריטית הלבנה. אבל ההינדים ויתרו על הקורבניות. לאחר שלושה דורות - הם הרבה יותר משכילים מהוותיקים הלבנים, והם כבר עקפו גם את היהודים. כך שהשאלה איננה אם יש אפליה או דיכוי. ודאי שיש. השאלה היא איך נחלצים מהבעיה ואיזה מודל עדיף.

     

     

    • לאורך ההיסטוריה היו היהודים אחת הקבוצות המדוכאות ביותר. גזענות ללא הפסקה. הם נחשבו לנחותים. בראשית המאה ה־20 הם הגיעו לארה"ב במאות אלפיהם, לאחר מאות שנים של רדיפה ואפליה. חלכאים, עניים ונדכאים. ובאותם ימים, "מבחנים אובייקטיביים" הפכו אותם גם לבלתי מוכשרים בעליל. מבחן שנערך ב־1910 ל־60 אלף תלמידים ברחבי המדינה גילה שהיהודים השיגו תוצאות נמוכות במיוחד. מבחני אינטליגנציה למהגרים שנערכו באליס איילנד ב־1912, מצאו ש־83 אחוזים מהיהודים הם "feeble minded" (רפי שכל). מבחני איי־קיו שנערכו בצבא האמריקאי בזמן מלחמת העולם הראשונה הצביעו על מגמה דומה. היהודים והשחורים הגיעו למקומות האחרונים. האנטישמיות חגגה. אוניברסיטאות יוקרתיות, מפרינסטון ועד הרווארד, הגבילו את מספר היהודים. נומרוס קלאוזוס. ובכל זאת - הם התגברו. וכך גם ההינדים ושאר האסיאתים. ובכלל, האסיאתים משיגים את התוצאות הטובות ביותר במבחני כניסה לאוניברסיטאות בארה"ב. הם לא וואספים, הם לא צאצאי האבות העולים מהמייפלאואר, ובכל זאת הם מצליחים.

     

     

    • אחד המאפיינים של קהילות שנותרות מאחור הוא מעמד האישה. זה קורה גם כשאין קבוצה מעמדית מדכאת בסביבה. זה מתחיל בארצות המוצא, וזה נמשך בקהילות המהגרים. נשים מוסלמיות רבות יצאו למאבק בדיכוי. אייאן חירסי עלי, למשל, היא אחד הקולות הבולטים במאבק שמפנה אצבע מאשימה גם כלפי הקהילה עצמה. זה מאבק שמכיר בעובדה שקבוצה מופלית לא פטורה מטענות על אפליה בקרבה. אבל אז מגיעים חסידי אסכולת הקורבניות ודורשים שלא נעסוק בקבוצה עצמה.

     

     

    • לך לראות את הסרט "התיקון ה־13", אמר לי ידידי, העיתונאי דני אדינו אבבה. צפיתי. שחורים סבלו יותר מיהודים. גם ביטול העבדות, במסגרת התיקון ה־13 לחוקה, לא הוציא אותם באמת לחופשי. הגזענות נמשכת. לפעמים זו גזענות מסחרית, משום שיש בצידה רווחים כלכליים. צריך להיאבק בה. למאבק יש הישגים. אין צורך לתמוך בכל דבר שיוצא מפיהם של אנשי Black Lives Matter כדי לדעת שהמאבק שלהם צודק. המחאה שלהם עוזרת. פחות שחורים נהרגים על ידי שוטרים. המאבק חייב להימשך. ועדיין, גם אחריות עצמית היא חלק מהמאבק.

     

     

    • רגע, ומה עם המזרחים, הערבים והאתיופים בישראל? הבעיות לא הסתיימו. הם עדיין רוב ברור בבתי הכלא. האפליה לא הסתיימה. אבל רובם, כדאי לשים לב, בחרו במודל ההינדי. הם מתקדמים. יש שינוי. הפערים מצטמצמים. אחוז בוגרי האוניברסיטאות הולך ועולה. וכמו תמיד, יש אליטה של אינטלקטואלים שתקועים עם אסכולת הקורבניות. זה לא חשוב מה קורה, הם תמיד יגיעו לזה שהאשכנזים אשמים והציונים אשמים והלבנים אשמים. יש להם, נחזור ונאמר, גם טענות נכונות. אבל אחריות קהילתית היא לא "האשמת הקורבן". להפך. מאבק נגד דיכוי נשים, שעדיין קיים, הוא לא מאבק גזעני. הוא מאבק אנטי־גזעני. מאבק נגד רצח של שחורים על ידי שחורים או של ערבים על ידי ערבים הוא לא גזענות. מאבק נגד "רצח נשים על רקע כבוד המשפחה" הוא לא גזענות. כך שזה בסדר לדבר על דיכוי חיצוני. אבל לא רק. צריך לדבר גם על דיכוי עצמי ועל דיכוי נשים ועל אלימות ברוטלית בתוככי הקהילה. עיוורון והונאה עצמית והאשמת האחרים, ורק האחרים, לא יעזרו. המהגרים ההינדים הציגו מודל. כדאי ללמוד ממנו.

     

     

    • והיכן שכנינו הערבים והפלסטינים בתמונה? כבר לפני הרבה שנים כתב פרופ' יהושפט הרכבי על "החצנת האשמה". לא חשוב מה קורה בעולם הערבי - ישראל אשמה. לפני שנים פירסם הדיפלומט הסורי, ד"ר סמי חייאמי, שכיהן כשגריר ארצו בלונדון, מאמר שבו ביכה את עליבותה של דמשק: "שאלתי את עצמי - מהו שגרם לדמשק, היפה בערים, לקפוא כך במקומה?. . . (התשובה:) העריצות הציונית, והרשו לי להוסיף גם העריצות האמריקנית" (תרגום של ממר"י). בהמשך הוא האשים את היהודים. גם עמר מוסא, בעברו שר החוץ של מובארק ומזכ"ל הליגה הערבית, התראיין ל"סטאר" הקנדי, ונשאל על מצבן של הנשים בעולם הערבי ועל הדמוקרטיזציה שאינה מגיעה. "אני לא מכחיש שיש בעיה", הוא ענה וגם הוסיף: "אם נצליח לפתור את הבעיה הפלסטינית, דברים ישתנו באופן דרמטי". לקרוא ולשפשף את העיניים.  

     

     

    • לכל הקורבנות, באשר הם, יש טענות נכונות. מי יותר ומי פחות. צריך להיאבק למען שינוי. לא בכל מצב יש לקורבן אחריות. לא לנשים שסובלות מדיכוי. לא לשחורים כאשר הם סבלו מעבדות. לא ליהודים שסבלו מאנטישמיות. אבל נסיבות משתנות. וברוב המקרים - אחריות עצמית היא לא האשמת הקורבן. להפך. היא אמצעי נוסף וחשוב ליציאה ממצב עגום. ומי שמטיף לקורבניות, ורק לקורבניות - רק מנציח את הקורבניות. 

     

    bdyemini@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 11.06.20 , 14:58
    yed660100