עושים חיים

"תעשו חיים", אמר לנו ראש הממשלה לפני שבועיים וחצי, עת התפרסמה רשימת ההקלות על גזרות הקורונה.

אני, במקומו, הייתי בוחר מילים אחרות. אמנם, רוב המתים שהפילה בנו הקורונה היו זקנים, כלומר, מי שהחיים שהם עושים פחות נחשבים, ובכל זאת. אבל ראש הממשלה, כהרגלו, לא יכול היה להתאפק, ולא ויתר על צמד מילים שיש בו מה שהוא רואה מופע יחצני של מנהיגות. למרבה הצער, גם אנחנו למדנו משהו על מנהיגות בקורונה הזאת, ואחרי ליל הסדר, יום הזיכרון, איקאה, מסיבות הזיקוקים, עומר אדם, ניר ברקת והדוגמניות, פרופסור גרוטו והמיליונר המועדף שלו, החולים שהוטסו הנה מחו"ל, הישיבות ובתי האבות - יודע כל אזרח שכדאי לו לנקוט מנהיגות משלו. על כן לא התרשמתי במיוחד מה"תעשו חיים" של נתניהו, וכמו שהקלתי על עצמי בעיצומן של הגזרות שלו, עכשיו אינני עושה חיים אלא מחמיר עם עצמי יותר מכפי שהוא מאפשר לי ברוב חסדו. הסיבה פשוטה: אינני חשוד בפלילים, ואינני זקוק ליחסי ציבור. אני עוסק רק בבריאות.

העיניים האלה

אחד החסרונות שלי הוא שאינני יודע לקרוא דבר בעיני הזולת. כל הסיפורים על כך שהעיניים הן ראי הנפש, חלונות הנשמה, חושפות ומסגירות - לא תקפים מבחינתי. אני רואה עיניים מכל מיני צבעים, יותר יפות ופחות יפות, אבל אינני רואה בהן כעס, קנאה, אהבה, תבונה, ולא אם האדם שלפניי דובר שקר או אומר אמת. אני צריך לראות את הפנים במלואן, בעיקר את זוויות הפה, וכשמישהו אומר "תסתכל לי בעיניים" - כלומר, מבטא איזו דרישה קלישאתית־מליצית ליושר ולכנות - אין לי מושג על מה הוא מדבר.

עתה באה הקורונה ובאו המסכות, והעיניים נותרו האיבר החשוף היחיד בפנים. אפילו עיניהם של בני ובנות אדם שאני מיטיב להכיר נראות לי פתאום אחרות. העיניים האלה, שככה תבענה, ככתוב, מעלות על הדעת את הקסם שיש בהסתרה ובכיסוי ומעוררות סקרנות: איך נראה שאר הפרצוף?

אנחנו מכירים מסכות פורים, מסכות גז, מסכות צלילה, מסכות קוסמטיות, מסכות ריתוך, מסכות רפואיות ועוד־ועוד. כולן, גם אם לא התכוונו לכך, מסתירות את הפנים או חלק מהן, עד שקשה לזהות את המשתמש. נהוג לתאר את גילוי טיבו וכוונותיו של אדם כ"קריעת המסכה מעל פניו", אבל מסכות הקורונה חושפות את העוטה אותן דווקא כאשר הוא עושה בהן שימוש. כך, למשל, כשאני רואה אדם שעוטה את המסכה שלו על הסנטר, אני יודע שעומד לפניי אידיוט. אידיוט מהסוג המתחכם, ליתר דיוק. וכשאדם נטול מסכה מצטרף אליי למעלית, אני ממהר לצאת, לא רק מחשש הידבקות אלא גם משום שלא מומלץ לשהות עם בהמה אין פורמה די בן־אדם בחלל סגור. השבוע יצאתי ממעלית כשנכנס אליה אדם כזה, וזכיתי למנה של "יאללה־יאללה" שהוכיחה שלא טעיתי באבחנה הזאת.

אגב, הפירוש המקורי של המילה "מסכה" שונה לגמרי מפירושה היום. בתנ"ך, שבו היא מופיעה כמה פעמים, אין לה קשר לבריאות וגם לא למגילת אסתר. פירושה הוא פסל של מתכת. יש טועים וסוברים שיש למסכה קשר למסך, כי שניהם חוצצים ומסתירים, אבל השורש של מסך הוא סכ"כ, שהוא גם השורש של הסוכה ושל הסכך, ואילו השורש של מסכה הוא נס"כ, שמתאר יציקת נוזלים, בין היתר של מתכת מותכת.

אם כך ואם כך, היום שוב אין לנו פסלי אלילים, המסכות שינו את משמעותן, וראש הממשלה עצמו כבר הבין את גודל השטות שב"תעשו חיים" שלו וכבר מאיים בגזרות חדשות.

עניין אישי

ב"ידיעות אחרונות" מתפרסם באחרונה מדור מעניין, שבו מוצגים עסקים קטנים כדי לעזור להם בימי המשבר הכלכלי. לפני כמה שבועות מצאתי בו שלא רחוק ממני, במושב כפר ברוך, יש חוות ברווזים. חשתי לשם ולמדתי לדעת שמרק ברווז הוא לא רק סרט של האחים מרקס. והשבוע קראתי שם על נגר מקריית־גת, אשר שמו "סבא משה" והוא מייצר "מגדל למידה" מעץ.

מה הוא מגדל הלמידה הזה? ובכן, זה מין מעמד שמקרבים אל השיש במטבח, וילד קטן יכול לעמוד עליו בביטחון וביציבות, לראות, ללמוד ולקחת חלק בהכנת ארוחה עם הוריו. קראתי זאת ונזכרתי בעצמי, לפני שנים רבות, עומד על שרפרף רופף ועלוב במטבח של הוריי וצופה באמי בעת שהכינה את עוגת הפרג הלא נשכחת שלה. הייתי ילד אדיפָּלי מאוד והאמנתי שהבצק תופח לא בגלל השמרים אלא משום שאמא שלי לשה אותו. (לו הייתה לכם, קוראים יקרים, אם כאמי, גם אתם הייתם לוקים בפרשנות הזאת). אם כך ואם כך, העמידה לצידה במטבח מילאה אותי התרגשות, עד שפעמיים נפלתי מהשרפרף. בקיצור, איפה היית אז, סבא משה מקריית־גת?

עוד עניין אישי

העניין האישי השני הוא הדיווחים של "הארץ" על "צוות אליהו" בסיירת גולני. לפני יותר מחמישים שנה היינו, חברי מחזור אוגוסט 1966, לוחמים ביחידה הזאת. אנחנו חברים עד היום, מכירים וזוכרים את הרעות, את הקושי, את המאמץ, את החושך, את המופרעות, את העזרה ההדדית, את הדם, את הגאווה, את הזיעה, את האלימות, את פריקת העול, את הטרטורים, את כוכב הצפון, את הפחד, את האומץ, את הטופוגרפיה, את האובדן ואת הנחישות. גם אנחנו והמפקדים שלנו חרגנו לפעמים מן המותר אל האסור וגם בימינו טויחו והוסתרו פשלות ועבירות. אבל יש גם הבדלים: אותנו לא שלחו להיכנס לבתים ולעצור מבוקשים, לא התעמרנו באוכלוסייה אזרחית, לא פלשנו על דעת עצמנו למדינות שכנות - רק פעמיים, לצורך דיג ושיפור התפריט - ולא ביזינו את עצמנו ואת הסיירת בגביית תג מחיר. היינו חיילים. לא שוטרים, לא קלגסים ולא נערי גבעות.