הקול, קולו של גבר, שיחזרה השבוע גילי דינשטיין, היה נמוך, חמור ופסקני. "אני מדבר מהמלמ"ב", הוא אמר בשיחת טלפון ב־1 בפברואר 2014. "יש פה עניין חשוב מאוד. אנחנו חייבים לבוא אלייך בדחיפות".
למחרת בשעה תשע בבוקר התייצב הדובר, גורם בכיר במלמ"ב, יחד עם עובדת נוספת ביחידה בביתה של דינשטיין. "הבנו שאת כותבת ספר על אבא שלך", הם אמרו. "המקורות שלנו מסרו שאת גם מחזיקה מסמכים שמצאת אצלו בבית אחרי מותו. אנחנו צריכים לראות אותם, בבקשה. כן, עכשיו, בבקשה".
גילי היא בתו של ד"ר צֵבי דינשטיין, שנשא בשורת תפקידים בכירים ביותר במערכות האוצר והביטחון של ישראל והיה בין השאר סגן שר הביטחון ונציגם של ראשי הממשלה לוי אשכול וגולדה מאיר בפרויקט הגרעין.
בסך הכל, אומרת דינשטיין, האירוע היה מאוד לא נעים, ונגמר בהחרמת חלק מהמסמכים. למלמ"ב, הממונה על הביטחון במערכת הביטחון, כבר יצא שם של גורם אימתני ומאיים, מעין רשות ביון רביעית הפועלת באזור הצללים. איש אינו מכיר את סמכויותיה ופעילותה לאשורם, והיא עוסקת בנושאים המסווגים ביותר, ובראש ובראשונה - בנושא הגרעיני. המלמ"ב הצטיין במיוחד בהפחדת עובדים לשעבר וניהל מערכה עיקשת נגד אנשים שעבדו בכור בדימונה וטענו כי חלו בסרטן בשל העבודה שם.
ב־2001 דאג המלמ"ב כי תא"ל יצחק (יצה) יעקב, שעמד בראש יחידת המחקר והפיתוח של צה"ל, ייעצר בחשאי ויועמד לדין בגין ריגול חמור אחרי שהתראיין למוסף זה. יעקב זוכה בסופו של דבר מההאשמות נגדו והורשע בעבירה טכנית בלבד, אך בין לבין היה עצור שנתיים וירד מנכסיו בשל המשפט.
המסר מפרשת יעקב נקלט היטב וב־2011, כשההיסטוריון אדם רז התקשר לצבי דינשטיין כדי לראיין אותו לאחד מספריו, אמר לו האחרון: "אני לא רוצה שיפגעו בי כמו ביצה. אתה צריך לקבל אישור מהמלמ"ב כדי שאוכל לדבר איתך". רז לא התעצל, ובנאיביות מסוימת פנה למלמ"ב וביקש את אישורם. התשובה בוששה כשנה והגיעה באמצע אפריל 2012, ימים ספורים אחרי שדינשטיין נפטר. היא הייתה, אגב, שלילית.
"נתקפתי שיתוק"
זמן קצר אחרי מות האב החלו גילי ושתי אחיותיה לפנות את דירת הוריהן. האם איה, לשעבר יו"ר ויצו העולמית ובתו של ד"ר ארתור רופין, מייסד הקיבוץ הראשון ויו"ר המשרד הארצישראלי, נפטרה שנים קודם לכן, והאב צבי גר בדירתם לבדו עד מותו. גם הדירה אגב עם ייחוס מסוים: היא הראשונה שאוכלסה בכיכר המדינה.
לצד הפינוי של אלבומי התמונות, הסרוויסים והמתנות ("כמו אצל הרבה אנשים, זה מעמד שמעורר הרבה רגשות", אומרת גילי), אצל משפחת דינשטיין כלל פינוי דירת ההורים המנוחים גם רגע אחד ייחודי למצבים כאלה. "לאבא היה סקריטר כזה, מכתבה. ובתוך המכתבה ארון גדול, מסיבי ונעול", אומרת גילי, בעברה עיתונאית וכיום מנכ"לית קשרי חוץ ישראל במרכז הבינתחומי הרצליה. "חשבתי לעצמי איפה הוא יכול היה להחביא את המפתח וערכתי חיפוש מקיף בחדר העבודה. אחרי כמה ניסיונות הצלחתי. על אחד המדפים היה ספל ובו ציוד משרדי. הפכתי אותו על פניו והמפתח התגלגל החוצה".
מאחורי הדלת גילתה דינשטיין אלפי מסמכים, שעסקו בענייני ביטחון, נפט ופרויקטים כלכליים. אלה הצטרפו לעוד אלפים רבים שהיו במקומות גלויים בחדר העבודה. "האחיות שלי מיד אמרו: 'תעיפי, תעיפי. אין לנו מה לעשות עם זה ויש פה מספיק זבל'. אבל היצר העיתונאי שלי עבד ואמרתי שאין מצב שאני אזרוק מסמכים של אבא, בטח לא לפני שאקרא אותם. לקחתי הכל הביתה, התיישבתי לקרוא, וגיליתי עולם שלם".
צבי דינשטיין היה אדם גבה קומה עם קול רועם ונוכחות משמעותית, אבל כלפי משפחתו קימץ במילים על ימיו בשירות המדינה. מה שבתו גילתה במסמכים האלה, רובם הגדול לא נחשף מעולם, שופך אור ייחודי על שורת אירועים דרמטיים מקום המדינה ועד לסוף שנות ה־80. הוא הספיק לא רק כדי לגלות לגילי את סיפור חייו של אביה, ותרומתו הייחודית למערכות האוצר והביטחון של ישראל, אלא גם כדי לכתוב עליו ספר, "הפקיד" שמו (הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר) שיוצא לאור בימים האלה. השם, כמובן, אירוני.
אז, ב־2012, עם ההחלטה לכתוב, הבינה דינשטיין שראשית עליה לראיין כמה שיותר מהר את הבכירים העמיתים של אביה, לפני שגם אלה ילכו לעולמם. מה שלא הביאה בחשבון היה ש"אפקט יצה" פועל גם עליהם. אחד מהם, מראשי מערכת הביטחון לשעבר, התקשר למלמ"ב מיד כשסיימה את הפגישה איתו. הוא דיווח עליה ועל כך שגילי סיפרה לו שאביה הותיר אחריו מסמכים.
כאן אנו חוזרים לאותו בוקר שבו התקשר אליה הגורם המסתורי מהמלמ"ב ודרש לראותה בהקדם. היא לא הייתה היחידה שהם פקדו בעשור האחרון. יחידת של המלמ"ב עורכת "ביקורים" מסוג זה בבתי בכירים לשעבר, לעיתים זמן קצר אחרי שנפטרו, כנראה כדי לוודא שאף קרוב משפחה לא יגיע לחומר לפניהם. ביקורים דומים נערכים גם בארכיונים פרטיים וציבוריים.
"אני לא פראיירית", אומרת דינשטיין, אבל מודה כי בפעם הזו "נתקפתי שיתוק". היא עמדה מול עיניהם החמורות של אנשי המלמ"ב, "והם הסבירו שאני מבצעת עבירה של 'ביטחון שדה' ושאני 'חושפת סודות מדינה ומסכנת אותה', אפילו בעצם החזקת המסמכים האלה אצלי. אמנם דאגתי שיהיה איתי עורך דין", היא משחזרת, "שהוא במקרה גם בעלי, אבל גם הוא איכשהו השתתק מולם". צוות המלמ"ב החרים שורה של ניירות ויצא מהבית תחת ההבטחה כי "יעיין בהם ויחזיר לי אותם" .
מאז, שש שנים שלמות, מנסה דינשטיין לבקש בחזרה את הניירות אך לשווא. משרד הביטחון, אגב, נמנע בשבוע שעבר פעמיים מלענות על שאלת "ידיעות אחרונות" מהי הסמכות החוקית שממנה שואבים אנשי המלמ"ב את הזכות לערוך ביקורים והחרמות כאלה בבתים פרטיים ובארכיונים.
לאחר פניית "ידיעות" בשבוע שעבר, התקשר בכיר במלמ"ב לדינשטיין. הוא תהה מה מידת מעורבותה בבקשה לתגובה - וכך היא מתארת את השיחה ביניהם: "הוא אמר לי: 'חיפשתי אותך כי קיבלתי מרונן ברגמן 'דרישת שלום' ממך. ידיעות רוצים לדעת מה פתאום המלמ"ב היו אצלך ובאיזו סמכות. זה רק מראה לך איזה פוטנציאל נזק יש פה. אם את, בחוסר תשומת לב, היית מראה לו את המסמכים האלה, הוא היה עושה מזה חגיגה'".
בתגובה הבהירה לו דינשטיין ש'ידיעות' כפוף לצנזורה (בדיוק כמו ספרה, שגם עבר אישור צנזורה). "אם יש בעיה, הצנזורה לא תרשה להם לפרסם. הוא ענה לי: 'זו נאיביות לחשוב ככה. יש אלף ואחת דרכים להוציא החוצה כתבות בנושאים האלה שאנחנו מאוד רגישים לגביהם. זה נזק ביטחוני וטירוף גדול. אחד הדברים שאנחנו הכי חוששים לגביו זה חומר שיש לאנשים פרטיים והם לא יודעים מה הערך שלו, ומצד שני עיתונאי שמאוד בקיא בתחום והיה עושה מזה הון אישי - זה יכול להגיע עד לכדי נזק מדיני'".
"יורקים" מצ'כיה
אין לדעת מה היה במסמכים שהוחרמו מדינשטיין ועל איזו "חגיגה" או "נזק מדיני מטורף" מדבר איש המלמ"ב, אבל ניתן לשער שהם נוגעים לכמה מהצמתים הרגישים של קבלת החלטות דרמטיות שבהן שיחק דינשטיין בתפקיד מרכזי.
ב־1949 הוא מונה לראש משלחת הרכש של משרד הביטחון בפריז וממנה ניהל בפועל את כל מערך הקניות של המשרד באירופה. המערך הזה לא ידע ימים קשים מאלו. מחד: קברניטי המדינה ובראשם שר הביטחון בן־גוריון היו בטוחים שמלחמת השחרור לא הייתה האחרונה וכי יש לצייד בדחיפות את צה"ל, העני והעלוב, שספג אך באחרונה אבידות כבדות במערכה. מאידך: ימי הצנע היו בשיאם ולמדינה לא היה כסף לשלם עבור הרכישות הללו.
מאות רבות של מברקים בחתימתו של דינשטיין דיווחו לארץ בקצרה וביובש על רכישות מצרפת, מאיטליה, מצ'כיה, מנורווגיה, מאנגליה, משווייץ ולעיתים אף מארצות־הברית, של כל מה שהצליח לשים עליו את ידו: חלקי חילוף לחיל הים, מכשירי קשר, מטוסי מוסקיטו, תותחים, תיל וקונצרטינות, חומרי נפץ, שני כלי שיט מסוג פריגטה, מנועי מטוסים, מסמרים, מצנחים, ביגוד צבאי, מכשירי צילום, מטוסי מסרשמיט, 14 "יורקים" מצ'כיה (מטוסי ספיטפייר), תותחים ימיים 20 מ"מ, 60 מרגמות 120 מ"מ, 600 אקדחים קצרים, זחלים ועוד אין ספור פריטים. "בעיקר תפסו את עיניי במברקים הללו", אומרת דינשטיין, "קשיי המימון של המדינה הענייה, הכורעת תחת נטל הצנע והיעדר מטבע בכלל ומטבע זר בפרט. רוב המברקים היו תחנונים של אבא לכסף ואיומים מצידו שהעסקה תתפוגג אם משרד הביטחון לא יעביר את התשלום".
דינשטיין ניסה מקורות חלופיים: הלוואות, תרומות מיהודים שוחרי טוב, ניסיון להשיג פריסת תשלומים נוחה יותר, דחיית תשלומים, העברת מעט הכסף שהיה מבנק לבנק עבור תוספת ריבית מזערית, המרת מטבע אחד על מנת להשיג מטבע אחר הדרוש לעסקה, מציאת יהודים שישפיעו על בנק מסוים לתת לישראל מכתבי אשראי ועוד. ב־30.6.50 הוא מבריק למשרד הביטחון: "המצב בקופה ידוע לכם וכמו כן הצרכים. המצב כיום הוא שאין ביכולתנו לכבד ולו אף את הסכומים הקטנים ביותר. הוא הדין בקשר להעברת כספי קיום לנור, ליאונרד, מגדל והשפלה (כנראה כינויים של מפעלי נשק). נא הודיעו מיד מתי יועברו כספים וכמה. מצבנו ללא נשוא".
ב־20.2.53 כותב דינשטיין למנכ"ל המשרד שמעון פרס: "בידינו רישיון יצוא לעשרה זחלים נוספים. עלינו לשלם מיד 120 אלף סטפנים (כינוי לאחד מהמטבעות האירופיים). בקופתנו אין פרוטה. נא דאג לכסף".
אחד מהראיונות שערכה דינשטיין היה עם עו"ד דוד שמרון, קרוב משפחתו ומקורבו של ראש הממשלה נתניהו. שמרון סיפר ששמע לימים מדינשטיין, על מקרה שאירע כשהיה עוזרו הקרוב של שר האוצר אשכול, ובמרכזו משלוח גדול של חיטה שהיה בדרכו מארצות־הברית לישראל, אך לא היה במה לשלם עבורו. "ולכן, דרך הקהילה היהודית במרסיי", מספרת גילי, "שלאבא היו קשרים מצוינים בה עוד מימיו כזייפן סרטיפיקטים למען המוסד לעלייה ד' – הוא הצליח לארגן שביתת סוורים בנמל מרסיי. ככה עיכבו את המשלוח שבדרך. בינתיים שיגרו לארצות־הברית את טדי קולק, אז מנכ"ל משרד ראש הממשלה, כדי לגייס את הכסף הדרוש מכמה פילנתרופים יהודים טובים. רק כשהוא אישר שהכסף בידו, השביתה נגמרה באורח פלא, האונייה הפליגה לדרכה לחיפה עם המשלוח".
דינשטיין חיפש כל העת לפתוח שווקים חדשים ברחבי העולם, גם כדי להבטיח אספקת משאבים חיוניים למדינה, ובראשם דלק. הוא קשר יחסים חשאיים עם מארק ריץ', המיליארדר שחלש על חלק גדול משינוע הנפט בעולם. דרכו הבטיח דינשטיין אספקת של כמויות גדולות מהזהב השחור לישראל, שהייתה נתונה תחת חרם ערבי קשה.
ב־1963 יצא דינשטיין לביקור חשאי במרוקו. מעטים אז ידעו על הקשר שהלך והעמיק בינה לבין המוסד כדי לבדוק אפשרות "להשתלבות ישראל בפיתוח הכלכלי שם". המלך חסן השני הזמין אותו לביקור בקזינו במלון המפואר ביותר ברבאט. כשנכנסו פנימה פתאום ראה אותו לא אחר מאותו מארק ריץ', שעמד שם במקרה. הוא החל צועד כלפיו מהצד השני בחיוך כשהוא קורא בקול גדול: "צבי! צבי!" כדי לא לתת פומבי ליחסים הרגישים, דינשטיין נאלץ להעמיד פנים כאילו אין לו מושג מי האיש המוזר הזה שבא לקראתו. ריץ' ניסה שוב ושוב לזכות בתשומת ליבו ומאחר שלא הצליח, אמר לאיש שאיתו: "אם זו לא הייתה מרוקו, הייתי יכול להישבע שזה צבי דינשטיין".
אגב, היחסים שדינשטיין התחיל עם ריץ' השתלמו לימים לאחרון. ישראל פנתה לנשיא קלינטון וביקשה, בזכות כל המעשים הטובים שעשה עימה, כי יחון את ריץ' מהעבירות החמורות שבהן היה חשוד. ביום האחרון לנשיאותו, בצעד שעורר מחלוקת קשה עד היום – קלינטון נענה לבקשה.
כמעט ירי בכור
אחרי פרישת בן־גוריון, החלפתו בידי אשכול והפילוג ההיסטורי במפא"י, התפטר שמעון פרס מתפקידו כסגן שר הביטחון. אשכול מינה את דינשטיין, אז בן 39, כיועץ מיוחד שהחליף בפועל את פרס. אחרי הבחירות בנובמבר 1965, אז נבחר דינשטיין לכנסת, מינה אותו לסגן שר הביטחון, ולמעשה לאיש החזק במשרד.
דינשטיין הביא עימו רוח שונה לחלוטין למשרד: כלכלן וביורוקרט מעולה, עם ניסיון מועט בנושאי ביטחון, שרצה להכניס סדר במערכות הפיתוח והייצור. "עם כניסתי לתפקיד עוזר שר הביטחון", כותב דינשטיין במזכר פנימי שנמצא בארון הנעול, "מצאתי את רפא"ל מורכבת מצוות אנשים מיומן מאוד ונאמן מאוד, אך הפועל בתוך מסגרתו הארגונית ללא זיקה מספקת, או קשרי עבודה הדוקים והדדיים עם יחידות אחרות של מערכת הביטחון. הדבר התמצה בתשובה שהשיב לי הרמטכ"ל דאז, יצחק רבין, לשאילתה מה עושים ברפא"ל? ולזאת השיב הרמטכ"ל 'אל תשאלני, אני לא יודע!'... במשך השנים נוצרו כפילויות רבות, חלקן מודעות וחלקן אף מתוך הזנחה ונוחיות אישית".
דינשטיין נכנס להתנגשות חזיתית עם רוב ראשי המערכת, כשהוא דרש מהם קיצוצים משמעותיים במערכות שהיו רוויות בזבוז וכפילות לשיטתו, והכפפתם ל"שלושה ממים": מזמין, מממן ומפקח. רפא"ל לא יכולה, כך הוא טען, סתם לפתח דברים, בלי שהיא יודעת שצה"ל ירכוש אותם. הדבר הוביל למלחמת עולם שבה התערבו ראשי מערכת הביטחון וגם פרופ' אפרים קציר, אחד מאנשי האקדמיה החשובים בישראל, ולימים הנשיא הרביעי. אך השינויים שיצר אז דינשטיין השפיעו באופן מהותי על מבנה התעשיות הצבאיות בישראל, ועל פיהם פועלת למעשה מערכת היחסים בינם ובין משרד הביטחון עד היום.
אשכול מינה את דינשטיין להיות נציגו בכל הפורומים הסודיים והחשובים ביותר, ובהם הפרויקט הגרעיני. הוא היה כל כך חזק, עד שהייתה מספיקה מילה שלו, כשהוא בפריז, בשיחת טלפון עם הרמטכ"ל רבין שהיה בביקור ביפן, כדי לשנות את כל תוכנית הרכש של צה"ל. הוא הוביל לסגירה מיידית את עסקת הרכישה של שש ספינות טילים נוספות, העסקה שנודעה לימים בכינוי "ספינות שרבורג". רבין רצה את הספינות אבל ידע שאין לצה"ל אפשרות לממן אותן: "אין לי כסף ואני לא יודע מתי יהיה לי", אמר בשיחה. ודינשטיין, לתדהמתו של רבין, ענה לו: "את זה תשאיר לי", ומצא את הבור הנסתר שממנו הביא את המימון.
ב־1 ביוני 1967, ערב מלחמת ששת הימים, נכנע אשכול ללחץ הציבורי ונאלץ לוותר על תפקיד שר הביטחון לטובת משה דיין, שנוא נפשו. דיין נכנס מיד לתפקיד ובלי שהות התיישב ושירבט פתק קטן לדינשטיין. גם הוא היה שמור באוצר בארון: "צבי היקר, היות ואשכול העלה עכשיו את שאלת המשך עבודתך כסגני ונאלצתי להשיב לו במקום — אני רואה לנכון לומר לך מיד ובפתק חטוף כי תשובתי היא שלא אבקש ממך להמשיך". דיין רצה להציב את אנשיו בעמדות מפתח, ולהרחיק את אלה של אשכול.
להדחה הזו, אם להאמין לפרסומים במרכז וודרו וילסון בארצות־הברית, היה המשך חשאי למחרת. אלי גייסלר, פרופ' להתנהגות ארגונית החי בארה"ב, סיפר כי שירת אז בדימונה, כפקח קרינה גרעינית. הוא טען כי הרצון של דיין להשתלט על המערך הגרעיני הישראלי כמעט הביא לעימות מזוין בתוך מערכת הביטחון. לדבריו, מיד אחרי שגירש את דינשטיין מכל הוועדות הסודיות, שיגר שר הביטחון החדש את תא"ל יצחק יעקב לדימונה כדי לקחת פיקוד על התקן גרעיני. גייסלר מצידו, כך הוא טוען באותם פרסומים, איים לירות ביצה, כדי למנוע זאת. הוא בטוח עד היום כי "היה זה ניסיון לא לגיטימי של צה"ל להשתלט על הגרעין הישראלי כחלק ממאבקי כוחות פוליטיים, בין היתר בין ראש הממשלה אשכול לשר הביטחון דיין".
העימות תחת פיקוד מי נמצא המערך הגרעיני התלקח שוב מיד אחרי המלחמה, אז מונה דינשטיין גם לתפקיד סגן שר אוצר. אשכול כינס את הממשלה כדי שתגבה את רצונו לעקור את ענייני הגרעין ממשרד הביטחון. אחרי שורה של מהלכים פוליטיים חשאיים, הוא שלח לדיין מזכר ובו הוא קבע כי "האחריות הכוללת לנושא האטומי נתונה בידי ראש הממשלה... רה"מ ימנה נציג מיוחד, שיוודא וירכז בשמו את כל הנושאים שבאחריותו הישירה". וזמן קצר לאחר מכן הודיע לדיין כי "מיניתי את ד"ר צבי דינשטיין, באופן אישי, להיות נציגי לטיפול בנושא... אודה לך אם משרדך יושיט לו כל עזרה במילוי תפקידו". אחרי אלה באו עוד ישיבות ושובל מסמכים שבהם הוגדרו באופן ברור סמכויותיו של דינשטיין, כנציגו של ראש הממשלה. בפועל, לראשונה בהיסטוריה של ישראל, הוגדר מערך הסמכויות וזהות מקבלי ההחלטות בנושא שהוא אולי הרגיש ביותר.
כשגולדה מאיר ירשה את אשכול שנפטר היא הנפיקה מיד מזכר זהה שבו מינתה את דינשטיין, "להיות נציגי לטיפול בנושא הגרעין". אם להאמין לפרסומים זרים, היו אלה שנים דרמטיות ביותר בפרויקט האטום הישראלי.
נפט ואריות
כניסתו של דינשטיין שאינו רק ביטחוני, כלומר למשרד ראש הממשלה וכסגן שר אוצר, איפשרה לו לטפל מחדש בנושא שהיה "הקרוב ביותר לליבו"- הצורך לדאוג שלישראל יהיה מספיק נפט. ישראל ביקשה לקדוח בשדות נפט בסיני אך ארצות־הברית התנגדה לכך בחריפות, שכן חלק מהשדות שכנו באזורי הגבול. בצידו המצרי פעלו אז חברות אמריקאיות שחששו מהפסד הכנסות גדול. "ארצות־הברית תתנגד בתקיפות לכל פעולה שכזו מצידה של ישראל", כותבת מחלקת המדינה.
הארון הנעול היה מלא בהתכתבויות, כולן בסיווג "סודי ביותר־רגיש" בין ישראל והשגרירות בוושינגטון סביב הנושא שיצר משבר של ממש בין המדינות. בסופו של דבר אחרי שהיועץ המשפטי לממשלה מאיר שמגר קבע כי "אין להטיל ספק בזכותנו לנצל אוצרות הטבע במפרץ", המליצו דינשטיין והשגריר בוושינגטון, יצחק רבין, להתחיל לקדוח. "בקיצור, להתעלם מהאזהרות ולקוות שגם האמריקאים יעלימו עין", בלשונה של גילי. ההערכות היו מוצדקות וארצות־הברית בלעה את העניין. דינשטיין התמלא שמחה: "זוהי הרגשת ביטחון שלא ידענו כמוה מאז קום המדינה. ורק מי שהתנסה בחרדה הגדולה שחרדנו לא פעם ל'ספינות הנפט שבדרך' — יכול לחוש אותה במלואה".
בנושא אחד יש למסמכים שעליהם חתם דינשטיין חשיבות גדולה בהליכים משפטיים חשובים שעדיין מתנהלים. ישראל ואיראן מנהלות ביניהן בוררות בלתי נגמרת בשאלת חובות ישראליים לאיראן, שהאחרונה טוענת שמסתכמים במיליארדי דולרים. חלקם הגדול בגין בעלות משותפת על חברת קו צינור הנפט אילת־אשקלון (קצא"א), ומכליות ששייטו בים התיכון, הנמצאות בבעלות מערך חברות כיסוי שאיראן וישראל — כלומר שדינשטיין כנציג הישראלי — הקימו יחד החל מסוף שנות ה־50, כדי שהשותפות ביניהן לא תיחשף.
בין כל הסיפורים הדרמטיים וחורצי הגורלות, גם באלה של דינשטיין יש רגעים פחות רציניים. אחד מהם היה כשבחלק מהישיבות שלו בטהרן עם השאה האיראני על עניין קצא"א, כך סיפר לימים, הסתובב לידם, בנוסף לשומרי הראש, מאבטח אימתני נוסף: אריה אמיתי, בגודל של אריה אמיתי, חיית המחמד של השליט האיראני.
במקרה אחר, ב־1971 הגיע בן טיפוחיה של ישראל, הרודן צמא הדמים אידי אמין, לביקור בתל־אביב. הוא בא לסעוד בדירה של הדינשטיינים בכיכר המדינה. אידי אמין היה בעברו מתאגרף, שני מטר של הר־אדם עטוף שרירים. "הוא בקושי נכנס לבד למעלית הקטנה", שיחזרה ארנונה שמש, מזכירתו של דינשטיין, מה שיצר בעיה כי אמין חשש להיכנס לבדו למעלית, גם אם אין שם מקום לאף אחד אחר, ללא שומר ראשו.
× × ×
מדובר משרד הביטחון נמסר בתגובה: "החזקת ידיעות סודיות ללא סמכות מהווה עבירה לפי סעיף 113 לחוק העונשין התשל"ז־1997. במקרה הנדון הובא לידיעת הממונה על הביטחון במעהב"ט (המלמ"ב) כי חומר מסווג ורגיש הוחזק שלא כדין ובהסכמה חומר זה נמסר על ידי בתו למלמ"ב".
