נולד ב-1 ביולי
שלשום, יום רביעי, קיימה צמרת מערכת הביטחון דיון מקיף, בן כמה שעות, על ההשלכות האפשריות של סיפוח בגדה. הדרג המדיני, ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון גנץ, לא הוזמן. הוזמן רק הדרג המקצועי. השתתפו הרמטכ"ל אביב כוכבי, ראש השב"כ נדב ארגמן ובכירים משני הארגונים. בתמונת המודיעין שהוצגה, חסר היה המרכיב המכריע: כוונותיו של ראש ממשלת ישראל. ראשי מערכת הביטחון יכולים לדמות את עצמם לדורותי, גיבורת "הקוסם מארץ עוץ": הם יוצאים להרפתקה כשאין להם מושג מה יקרה מעבר לקשת.
את המשא ומתן על היקף הסיפוח ומועדו מנהל נתניהו עם ג'ארד קושנר, חתנו של הנשיא טראמפ והממונה בבית הלבן על המדיניות במזרח התיכון. הכל סודי: נתניהו נמנע מלדווח לראש הממשלה החליפי, לקבינט, לממשלה, לכנסת, למערכת הביטחון, לציבור. אין עבודת מטה, אין מפה לעיין בה, לבד מהמפה הסכמטית, הבלתי מחייבת, שפורסמה במסגרת תוכנית המאה של טראמפ.
נתניהו נקב רק בתאריך – 1 ביולי. גנץ רואה בתאריך נקודת התחלה של סיפור ארוך, שסופו מי ישורנו. תומכים ומתנגדים בימין רואים בו תאריך סיום, יום שבו יתבהר תפקידו ההיסטורי של נתניהו, האם הוא מקים המדינה הפלסטינית או הקברן שלה.
על פי ההערכות שהושמעו בדיון, לקציני המטה בצה"ל ובשב"כ ממתינה עבודה רבה. באמ"ן יצטרכו לבדוק את ההשלכות של הסיפוח על הסכם השלום עם ירדן ועל יציבות הממלכה; איך ישפיע סיפוח על המהלכים של איראן בסוריה, בלבנון ובעזה; איך יגיבו סעודיה ומדינות המפרץ; מה תעשה הרשות הפלסטינית; מה יעשו חמאס והג'יהאד בעזה. הגדה ועזה הן שתי חזיתות: עד היום ישראל לא התמודדה עם שתיהן באותו זמן. ייתכן שזה מה שיקרה כתוצאה מהסיפוח. והעיקר: איך יגיב הציבור הפלסטיני, האם הטרור יתחדש, ואם כן, באיזה היקף.
פיקוד המרכז ופיקוד הדרום יעבדו על הערכות משלהם, כל פיקוד והאזור שלו. הגדה ועזה יהיו במוקד ההערכה של השב"כ. מתאם הפעולות בשטחים יאמר גם הוא את דברו. וכמובן, המוסד. באגף תכנון יעבדו על מרכיבי הביטחון, מגדרות עד כבישים עוקפים. תוכניות ישנות יישלפו מהמגירות: מה צריך לעשות עד שסוללים את הגדר; מה לעשות אחר כך.
אגף המבצעים יציג תרחישים ודרכי פעולה, מחירים בכוח אדם ומחירים בתקציבים. יש שתי חטיבות זמן שדורשות טיפול. הראשונה תתחיל לאחר ההודעה הרשמית; השנייה כבר כאן. ברגע שנתניהו נקב בתאריך, כללי המשחק השתנו. הרשות הפלסטינית הודיעה על הפסקת התיאום הביטחוני. התגובה הראשונה הייתה מזלזלת: הם מבלפים. התברר שהם לא מתכוונים למה שהם אומרים. הם הפסיקו את התיאום וסירבו לקבל כסף לתשלום משכורות. אלה סימנים מדאיגים.
עם זאת, סימן שאלה גדול מרחף מעל ההשלכות בשטח. לפני ימים אחדים הכניס צה"ל קבוצה של מבקרים לקבר יוסף בשכם, בהתאם להסכם. זה היה ניסוי, שהכניס את המערכת כולה למתח. הביקור עבר בשלום. זה לא אומר הרבה על מה שיקרה בעתיד: היחסים בשטח נבחנים כל יום מחדש.
בבוא היום ייקראו הרמטכ"ל וראש השב"כ להציג את ההערכות שלהם בקבינט. הם יציגו שורה ארוכה של המלצות. קל לנחש: ההערכות וההמלצות לא ימצאו חן בעיני השרים שיתמכו בסיפוח. יוצגו תרחישים קשים, פסימיים, תרחישי קיצון. הדרישות התקציביות יהיו כבדות. שרים יאשימו את מערכת הביטחון בפחדנות ובשמאלנות. גרוע מזה: בניסיון לרצות את כוונותיו הנסתרות של גנץ.
זוהי כרוניקה של עימות ידוע מראש. עוד לפני שיצאה מהמטכ"ל הערכה אחת, שרים בליכוד קוראים להתעלם ממנה. מערכת הביטחון, כמו מערכת המשפט, כמו המשטרה, כמו התקשורת, נתפסת כגורם מפריע, הורס מסיבות. נתניהו לא אוהב בשורות רעות, חוץ מקורונה.
ראש העיר סמאריה
"פעם ישבתי בלשכה בירושלים, לא חשוב לשכה של מי", אומר יוסי דגן, ראש המועצה האזורית שומרון. "אמרו לי, הנשיא אובמה הוא אויב ישראל, לכן אסור להתעמת איתו. לאחר שנים ישבתי שוב באותה לשכה. אמרו לי, הנשיא טראמפ הוא אוהב ישראל, לכן אסור להתעמת איתו".
דגן כבר לא מוזמן ללשכה ההיא: הוא מוחרם. החרם מקל עליו לנהל את המאבק שלו נגד תוכנית הסיפוח. יש נקודה במאבק שמתנהל עכשיו בתוך הימין, שלא מרבים לדבר עליה: ההשפעה של דגן על המתנחלים בשומרון לא מדאיגה את נתניהו. מה שמדאיג אותו הוא ההשפעה של דגן ואחרים על מצב רוחם של האוונגלים באמריקה. לפעמים הפרובינציאלי נפגש בגלובלי. זה נשמע מפוקפק, אבל כך נשמע גם משק כנפי הפרפר שמחולל סופות טורנדו.
כדי לנצח בבחירות בנובמבר, טראמפ זקוק לתמיכת האוונגלים. ההצבעה שלהם חיונית במדינות מתנדנדות, בעיקר בדרום. ב־2016 הם הצביעו בעדו בהמוניהם – לא בטוח שיעשו כך הפעם. ביום חמישי שעבר המשטרה והצבא המטירו גז מדמיע על ההמון שהפגין כחוק מול הבית הלבן. הם פילסו דרך לטראמפ, שחצה ברגל את כיכר לאפייט הסמוכה והתייצב לצילום בחזית כנסייה, מול הכיכר. בתו איוונקה שלפה תנ"ך מהתיק שלה, והוא הניף אותו מעל ראשו וקרא, בשם החוק והסדר, להדוף בכוח את המפגינים בערים הראשיות של אמריקה. המטרה הייתה לפנות אל הפחדים והדעות הקדומות של מאמינים למיניהם, בראש ובראשונה אוונגלים. התוצאה הייתה הפוכה: כנסיות אוונגליות הן שאירגנו את ההפגנה הענקית נגד טראמפ, שלושה ימים אחר כך.
בקיצור, טראמפ לא יכול לסמוך יותר על הצבעת האוונגלים, כולל אלה שמאוהבים בארץ ישראל ומקשיבים למתנחלים. מצב רגיש. לכן, כאשר ראש מועצת יש"ע דוד אלחייני ביקר את תוכנית טראמפ, נשלח יריב לוין מיד לתקוף אותו בגסות. טראמפ כבר האשים פעם את נתניהו בשקרנות. מי יודע מה יצייץ הפעם.
דגן מבין את כוחו. "האוונגלים קוראים לי 'ראש העיר סמאריה'", הוא אומר. "בשבילם זה דבר עצום". הוא דורש מנתניהו לדלג על טראמפ וקושנר. "אשכול סיפח את מזרח ירושלים למרות האמריקאים; בגין סיפח את הגולן למרות האמריקאים. לומר שכל צעד שאנחנו עושים תלוי בהסכמת האמריקאים, זה גם לא נכון וגם לא הוגן כלפיהם".
הוא משוכנע שמחיר ההסכמה עם טראמפ גבוה מדי. "המחיר הוא הקמת מדינת טרור, 30 אלף נפש שיתנוונו ביישובים מבודדים, והקפאת הבנייה".
לי יש הערכה אחרת לגבי מה שיקרה בשטח אם תתממש תוכנית נתניהו: בשלב ראשון לא יקרה הרבה; בשלב שני יקום בגדה משטר אפרטהייד; בשלב שלישי המשטר יתמוטט. אבל דגן רואה נכון את החולשה של נתניהו כלפי הכרה אמריקאית. ישראל שיגשגה בלי הכרה אמריקאית במערב ירושלים. נתניהו עורג לאמריקה שאיננה, לאמריקה שלא תהיה.
"מי שמנסה לתפור סכסוך של מאה שנה באבחה אחת, נכשל", אומר דגן. "המזרח התיכון דורש בישול איטי. הוא לא מקדונלד'ס".
רבים משוכנעים שהחתירה לסיפוח מבטאת את רצונו של נתניהו להטביע חותם על ההיסטוריה. סוף־סוף, האיש מחפש מורשת. אולי. הבעיה היא שאף ראש ממשלה לא קובע את מורשתו בחייו. בגין חשב שהמחתרת הייתה המורשת שלו ויצא לו השלום עם מצרים. רבין חשב שהניצחון במלחמת ששת הימים הוא המורשת, ויצא לו הסכם אוסלו והרצח. סיפוח או לא סיפוח, בסוף יתברר שהמורשת של נתניהו היא הבן שלו.
לעצור את הבגידה
הדובדבנים היו גדולים, אדומים, חמוצים במידה ומתוקים להפליא. הם הגיעו במשלוח מיוחד מהכפרים הדרוזיים בגולן. השולחן, בקצה חדר האירוח הגדול בביתו של השיח' בג'וליס, היה עמוס בכל טוב: ענבים ירוקים ואדומים, שזיפים, משמשים, דברי מאפה בכל הצבעים ומכל המקורות האתניים, דרוזיים, ערביים, יהודיים. המנורה, סמל המדינה, השקיפה מלמעלה; מגיני דוד כחולים בתוך הפסים הצבעוניים של הדגל הדרוזי; שני מודלים של מטוסי אל על, בוהקים בכחול ולבן, ניצבו על שולחן סמוך. השיח' מוואפק טריף, המנהיג הרוחני, דיבר מנהמת ליבו. הטון היה מאופק; המילים קשות. אורחיו ישבו סביבו, על כורסאות עור בהירות, רחבות, נעימות למגע. מפעם לפעם שלחו יד לקערת הדובדבנים. לך תוציא התקוממות עממית מתוך כל הטוב הזה.
לדרוזים נמאס. אתמול, יום חמישי, הם קיימו כינוס חירום בקבר אליהו הנביא בכפר יאסיף, אחד האתרים שהדת הדרוזית מקדשת. "אנחנו מכריזים מלחמה", אומר ג'בר חמוד, ראש מועצת סאג'ור וראש פורום ראשי המועצות הדרוזיות והצ'רקסיות. ביום ראשון ישביתו את מערכת החינוך ויפתחו בשביתת רעב של ראשי המועצות. בעוד עשרה ימים, ב־22 ביוני, יקיימו הפגנת ענק בירושלים. "מאותו יום הטלפון שלי סגור", אומר חמוד. "לא מוכן להרגיע, לא מוכן לבטל. גמרתי להיות קבלן ההרגעות של המדינה".
שלא יהיה מקום לטעות: הכעס אמיתי. יש בו כמה שכבות שנערמו זו על גבי זו: תחושת קיפוח לא רק מול היהודים אלא גם מול הערבים, שהגיעו בשנים האחרונות להישגים כלכליים ופוליטיים; הפער בין הנאומים בימי הזיכרון על ברית הדמים לבין המציאות בשטח; עלבון חוק הלאום; מצוקת הדיור, התכנון, הקרקע והתקציב; הלחץ מלמטה, מהרחוב. כמו מגזרים אחרים בחברה הישראלית, גם הדרוזים מרגישים שהמערכת לא סופרת אותם. הם מעטים מדי, נאמנים מדי, קלים מדי להשגה. בסוף גם הם שקופים.
השר לשעבר סאלח טריף הצטרף לשיחה. "בכל מה שנוגע לקרקעות, לבנייה ולתכנון אנחנו לא קיימים", אמר. "שם אנחנו פלסטינים".
בסאג'ור, כפר בן 4,500 נפש, יש קבר שיח'. מתישהו נקבע שזה קברו של ישמעאל בן אלישע כהן גדול, אחד מעשרת הרוגי מלכות. הגליל מלא בקברים כאלה, כל קבר וסגולותיו. בכ"ה בסיון מתקיימת ההילולה השנתית: אלפי יהודים באים לחגוג. השנה זה יקרה ביום שלישי, 16 ביוני. או שלא יקרה. חמוד, ראש המועצה, שיגר מכתב לשר הדתות. "לצערי, אני נאלץ להודיע על ביטול ההילולה", כתב. "עובדי הרשויות הדרוזיות לא פנויים להילולות. אנחנו משביתים את 16 היישובים בדרישה לעצור את הבגידה בנו".
המכתב מעוטר בסיסמת המאבק: "אחים לא בוגדים". חמוד, 60, קדנציה שלישית בראשות המועצה, השתתף בכל הפגישות עם השרים והפקידים הבכירים. הוא הבין שבטוב זה לא ילך, לא בממשלת היהודים. "אחד מהם אמר לי בשקט, תלמדו מהמתנחלים, תלמדו מנערי הגבעות".
באוגוסט 2018 הפגינו עשרות אלפי דרוזים בכיכר רבין נגד חוק הלאום. ההפגנה הייתה אמורה לסחוף אחריה את המערכת הפוליטית. סחף לא היה, כלום לא היה, ונותרו רק האשמות הדדיות. יש גורמים בעדה שמבקרים את המעורבות של המנהיג הרוחני בשתדלנות מול הממשלה. הם מעדיפים קו לוחמני יותר, ממוסד פחות. "הכל שקר", אומר השיח'.
הוא מספר על המשא ומתן שלא צלח. "הצעתי להעביר בכנסת חוק שיהיה מקביל לחוק הלאום, אמנה בין העדה למדינה", הוא אומר. "נתניהו הסתכל על ההצעה והעיר רק הערה אחת: מה עם הצ'רקסים. אמרנו, הצ'רקסים גם. אמר, תלכו למנדלבליט. הלכנו. מנדלבליט מאוד תמך. הוא העביר את ההצעה למשנה שלו, רז נזרי. נזרי העביר לארז קמיניץ, המשנה לעניינים אזרחיים, לניסוח סופי. הכל היה מוכן, ואז הגיעו הבחירות, ועוד בחירות, ועוד בחירות".
השבוע נסע השיח' לירושלים, לפגישה עם מאיר בן שבת, ראש המל"ל. בן שבת לא יכול לפתור בעיות, אבל יכול לסדר: הוא הרים טלפון, ועוול שנעשה לרכושם של קרובי משפחה של השיח', נעלם כלא היה. השיח' דיבר על קרקעות שמועמדות להפקעה, על חוק קמיניץ; על תוכניות מתאר שלא הורחבו, על הבטחות שלא קוימו.
"יש פתגם בערבית", אמר השיח', "מדינת צדק תיכון לנצח; מדינת אוון לא תחזיק מעמד שעה".
הסעיף בחוק התכנון והבנייה שמטיל קנסות כבדים על עברייני בנייה במגזר הכפרי (חוק קמיניץ) היה הקש ששבר את גב הגמל. "אני בעד אכיפה", אומר ג'בר חמוד. "אבל קודם תעשה הסדרה. אצל היהודים, מי שאחראי על תכנון הוא ראש העיר. עלינו לא סומכים. התכנון ביישובים שלנו נמצא בידי ועדות מרחביות שמנוהלות על ידי מינויים פוליטיים. לאורך כל הדיונים על חוק קמיניץ ישבו אנשי עמותת רגבים, מיסודו של בצלאל סמוטריץ'. הם לחצו לדפוק את הערבים והדרוזים. המגמה הייתה גזענית. יש היום מאות תביעות משפטיות נגד קצינים דרוזים; אנחנו נלחמים על הבית של הילדים שלנו".
"הצטרפנו למפלגות הציוניות, והן מכרו אותנו בנזיד עדשים", אמר סאלח טריף. "עשינו טעות שלא הצטרפנו לערבים".
בחדר המכובד הזה, עם כל סמלי המדינה והמורשת, זה נשמע כמו דברי כפירה, חילול קודש. אבל מילים הן רק מילים, ובינתיים, בחוץ, מתמלא מגרש החניה במכוניות ממשלתיות. צמרת משרד הבריאות עורכת ביקור נימוסין בביתו של השיח'. אל הביקור מצטרף תא"ל ד"ר טריף בדר, שמכהן היום כקצין רפואה ראשי בצה"ל. כמה מקופחים; כמה מחוברים.
על המדרגות אני פוגש את הפרופסורים איתמר גרוטו וסיגל סדצקי, מלווים בפמליה ענקית של עוזרות ועוזרים. מה אתם עושים פה, שאלתי את גרוטו תוך כדי לחיצת מרפקים. מתי אתם עובדים. הוא שעט קדימה. לאחר כמה שעות נחשף הפטור מבידוד שנתן גרוטו למיליארדר טדי שגיא, אבל זה סיפור אחר.
נס בלב המאפליה
ג'ואריש, שכונה בדרום־מזרח רמלה, נחשבת למקום המסוכן ביותר בארץ. אחת לכמה חודשים הורגים שם אנשים בגלל סכסוך, נקמת דם או כבוד המשפחה. בשבת נוספו שלושה לסטטיסטיקה: ניהאד אלשמאלי, 28, ג'בריל עכאשה, 28, וריאד אבו־לטיף, 41. שניים נרצחו במסגרת חיסול חשבונות בין משפחות עבריינים, השלישי נרצח כי לרוע מזלו, היה באותו רגע באותו רכב.
לא באתי לשם כדי לבכות על הנרצחים; באתי כדי ללמוד על הנס. בלב המאפליה, ברחוב התמר בג'ואריש, פועל בית ספר יסודי שמציע לתלמידיו עתיד יותר מבטיח – מכל מקום, יותר ארוך – ממה שמציעות להם משפחות הפשע. חינוך, השכלה, זה הסולם: אין סולם אחר.
לנס הזה אחראית נוואל אבו־עמאר, מנהלת בית הספר אל־ג'ואריש ב־22 השנים האחרונות. את שלושת הנרצחים הכירה היטב: שניים מהם היו תלמידיה, וילדיו של אחד מהם לומדים היום בבית הספר. "כל שבוע אני עושה תחרות קריאה", היא אומרת. "אני נותנת ספר כפרס למנצח. הבן שלו גורף את כל הפרסים".
ביום ראשון, למחרת הרצח, הגיעו רק שבעה תלמידים לבית הספר. המשטרה פשטה על השכונה. פה ושם נזרקו אבנים על ניידות. בעצה אחת עם הממונים עליה סגרה אבו־עמאר את הבניין ליומיים. המורות התקשרו עם הילדים בווטסאפ ובזום, סיפרו מה קרה, עודדו להביע רגשות.
שלשום, יום רביעי, הלימודים היו אמורים להתחדש. בשש וחצי בבוקר התגלה מטען בבית הספר. בקבוק תבערה נזרק לחצר ושרף ארבעה עצים. "עמדנו ברחוב עד תשע וחצי", אמרה אבו־עמאר, "עד שהמשטרה סיימה לטפל במטען. רוב התלמידים הלכו הביתה. נשארתי עם עשרה.
"אבל הצוות, כמעט 50 נשים וגברים, התייצב כולו. לא ניתן לעבריינים להרוס אותנו".
ביום שלישי נפגשנו מול ביתה, בשכונה סמוכה, שלוש דקות נסיעה מבית הספר. היא בת 58, נשואה לרופא, אם לשישה. הסמכות, הנחישות, הביטחון העצמי, יושבים עליה בטבעיות, כאילו נולדה איתם. "כל חיי אני ראשונה בכל דבר", אמרה. "הייתי הבדואית הראשונה שלמדה בתיכון, מחוץ לשכונה; הייתי הראשונה שהלכה ללמוד הוראה בבית ברל, והראשונה שהתחתנה מחוץ לחמולה".
השכונה, יותר מ־7,000 נפש, מחולקת לשניים: בצד המערבי מתגוררים בני ג'רושי (או, בשמם האחר, ג'ואריש) ומוגרבי, שתי חמולות גדולות. ג'רושי היגרו מלוב, מוגרבי ממרוקו; בצד המזרחי מתגוררים בדואים מצפון הנגב. בעבר התגוררו במרכז השכונה בני חמולת קראג'ה. הסכסוכים בינם לבין הג'רושי גבו מחיר דמים כבד מנשוא, ובהחלטה של אריאל שרון עברו בני הקראג'ה צפונה, לכפרי המשולש.
"ב־1998 הייתי מורה בבית הספר", סיפרה. "בשכונה היו מהומות; התלמידים הטובים עזבו. המנהל החליט לעזוב. מספיק לי כאב הראש, אמר. הרמתי טלפון ליואל לביא, ראש עיריית רמלה. הוא הכיר את העבודה שלי. נישאר בלי מנהל, אמרתי לו, מה יהיה? 'מה איתך?' שאל. מה איתי? אמרתי, אין לי תואר מהאוניברסיטה, אין לי קורס מנהלים".
ראש העיר התעקש. "'מחר בבוקר אני רוצה את קורות החיים שלך על השולחן', אמר לי. כתבתי לו את המעט שהיה לי להציג, ואז קיבלתי טלפון: גשי למכרז. ניצחתי ארבעה גברים. קיבלתי את התפקיד בזכות יואל לביא".
ההתחלה הייתה קשה. "ההורים התנגדו מכיוון שאני אישה", סיפרה. "גם צוות המורים התנגד. היו בו מורים בכירים ממני, מורים שהיו מורים שלי. בית הספר היה מוזנח, בלי ציוד ובלי משאבים. לא ידעתי ממה להתחיל. ביקרתי בבתי ספר של החברות היהודיות שלי. למדתי מה לדרוש ואיך לבקש.
"אחד התלמידים זרק אבן על ניידת משטרה שנכנסה לשכונה. השוטרים רצו לעצור את הילד, והמורה והילדים התנגדו למעצר. במחאה, ההורים החליטו להשבית את בית הספר.
"הלכתי למפקד המשטרה. יחד גיבשנו תוכנית עבודה. כך נולד השיטור הקהילתי בג'ואריש – על כתפיהם של תלמידי כיתות ז' וח'. השוטרים ביקרו בבית הספר ושיחקו כדורגל עם הילדים. הילדים הוזמנו לבקר בתחנת המשטרה.
"כשפתחו את כביש 431 (כביש הרוחב שמחבר את ראשון־לציון למודיעין), הילדים היו זורקים אבנים על המכוניות בכביש. פגשתי את יהודה וילק המנוח, מנכ"ל כביש 6. אמרתי לו, הילדים משועממים. אם ישחקו כדורגל, לא יזרקו אבנים. הוא הסכים לממן להם מאמן וחולצות על חשבון החברה. הסידור נמשך עד היום.
"התגורר כאן יהודי, ג'ורג' סעדו שמו. היה לו כלב. נערים ירו בכלב, ואחר כך, כשכעס עליהם, ירו בו. שמעתי שעומדים לקבוע שהרצח היה על רקע לאומני. נפגשתי עם גבי, מנהלת בית הספר היהודי הסמוך, רעות. החלטנו להפיק מהאירוע הנורא הזה דברים טובים. פתחנו לתלמידים שיעורים משותפים; הקמנו מקהלה משותפת. על כך זכינו באות הנשיא.
"הנשירה נעצרה. התחלתי ב־300 תלמידים. היום לומדים 650. כשבאתי, בנות לא היו ממשיכות לתיכון. אמרתי, אצלי הבנות ימשיכו ללמוד. חצי מהמורות בבית הספר היום הן בנות השכונה, בוגרות בית הספר. ויש לנו רופאים ועורכי דין ואנשי עסקים, דור ראשון ושני.
"ג'ואריש היא מקום קשה, הכי קשה. באתי לקרן קר"בלמעורבות בחינוך. אמרתי, אין לי כסף משלי. עזרו לי או שאני הולכת הביתה. הקרן עזרה, ומשרד החינוך עזר. לא היו לי מחשבים. הלכתי אל איש עשיר מאוד שמתגורר בשכונה. הוא נתן לי את הריהוט לחדר המחשבים. ואז הזמנתי את ראש העיר. אמרתי לו, סדר לי מחשבים. הוא סידר. מזגנים הבאתי דרך תרומות".
מה טיבם של האנשים העשירים בשכונה, שאלתי. מאיפה הכסף.
"יש עשירים שהעושר שלהם לגיטימי", אמרה. "אל האחרים אני לא מתקרבת".
איך את מסבירה את שרשרת הרציחות שלא נגמרת, שאלתי.
"מי שמעורב בזה, גדל על ערכים לא נכונים", אמרה. "הדת שלנו אומרת שאלוהים ינקום, לא אנשים. בשביל זה יש אלוהים. חוץ מזה, יש חוקים במדינה, וצריך לציית להם.
"שלושת רבעי שכונה לא רוצה את עולם הפשע. אני מכירה את אמא של ניהאד, שנרצח בשבת. עוד בן שלה נרצח בקיץ. אני יודעת שהיא תבוא לבית הספר בעוד כמה ימים".
ביום שלישי, כשביקרתי שם, ניידות משטרה חסמו את היציאות מהשכונה. הילדים הסתגרו בבתים. שוטרת רשמה כל מי שביקש לצאת עם מכוניתו החוצה. הנהגים, נשים כגברים, התדיינו עם השוטרים בכעס כבוש, בשפתיים קפוצות. כמו באירוע בלב הגדה, לא בלב ישראל. בשכונה נבנה בית ספר חדש, גדול, שאמור היה לשרת 1,000 תלמידים מכל השכונות הערביות בעיר. ההורים פחדו לשלוח אליו את ילדיהם, בגלל השם הרע שיצא לשכונה. נוואל אבו־עמאר תעביר לבניין החדש את התלמידים שלה. 22 שנה היא לא מוותרת; היא לא תוותר עכשיו.
לפנייה לכתב/ת 
