מרימים לחיים

מרלן, גבעתיים: מרלן שלי מרלן | אסי חיים

זה כבר סוד די גלוי. גבעתיים הפכה בשנים האחרונות לאחת השכונות המגניבות של תל־אביב. אם פעם היא נחשבה לעיר מבוגרת ומנומנמת, נהירה של צעירים ומשפחות בתחילת דרכן שגילו בה שכר דירה קצת יותר שפוי ואוכלוסייה צעירה ואיכותית, הפכו את העיר הקטנה שרחוקה רק עשר דקות ממרכז תל־אביב למבוקשת.

עם הצעירים הגיעו הברים וחיי הלילה והחגיגה החלה. ואם פעם כשהיית מגיע למקום בגבעתיים ולא היה ברור אם זה בר או מסעדה - היום המקומות שואבים השראה מהשכנה הגדולה ומקבלים רוח גבית גם מראש העיר. רוב הברים מרוכזים ברחוב כצנלסון במרחק הליכה קצר זה מזה, מושלם לערב של סיבוב ברים.

קצת נסתר מההמולה המבורכת הזאת ברחוב הבילוי המרכזי, מסתתר הבר שלי. באחת השכונות הכי חמודות ומגניבות שיש לגבעתיים להציע, גבעת רמב"ם, בבניין ישן ופינתי עם חלון גדול אל הרחוב נמצא מרלן. אם השם מזכיר לכם את שירו של זהר ארגוב, זה לא במקרה. זהר חזק בפלייליסט של הבר הקטן הזה, יחד עם עוד יציאות של מוזיקה ערבית מתוחכמת עם ביטים אלקטרוניים ופנינים מזרחיות אולד סקול כמו צלילי העוד וחיים משה, מוזיקה יוונית וטורקית והכל משתלב יחד לפסקול שמח במיוחד וקצת שונה בנוף הברים בגבעתיים. זה הולך מצוין עם ערק או אוזו למי שרוצה להתחכם, אבל גם עם קוקטיילים מצוינים באווירה יוונית שרוקחים פה (וויסקי עם רוזטה שקדים וקוקוס, אוזו נענע, רום מתובל בלימון וקמפרי).

האווירה, בניגוד להרבה מקומות בעיר הגדולה, מאוד ידידותית ובלי פוזות מיותרות, מה שהופך את מרלן לאופציה מועדפת להתחיל או לסיים את הערב. הבר עצמו קטן ואינטימי אבל יש גם חצר חמודה מוקפת צמחייה. העובדה שהוא קצת מחוץ להמולה הופכת אותו למקום המועדף עליי ועל תושבי השכונה שהפכו אותו לבית.

מרלן, רמב"ם 30, גבעתיים 050-2220609

אלווה בר באפיקים | צילום: אביהו שפירא

אלווה בר, אפיקים: לשתות עם אדיסון | ענת לב־אדלר

מה שהיה בשנות ה־60 וה־70 המתחם שבו שכן מפעל ספן לייצור לוחות פורמייקה בכל הגדלים והצבעים, ושהציף את עמק הירדן בריחות תעשייתיים כבדים שדחקו את ריח האספסת והבננות, הוא היום מרכז מסחר ועסקים שנקרא פארק אדיסון, ויש בו חנויות, משרדים ואפילו פנצ'ר־מאכר. שנים המקום היה נטוש, אבל עכשיו פועל בו אפילו בר טרנדי וצעיר, שכבר הוכתר כטוב ביותר בעמק.

מדובר באלווה בר (שמו האמצעי של תומס אלווה אדיסון, ממציא נורת החשמל) שנותן בראש בחלל שהיה פעם חדר האוכל של מפעל הפורמייקה. כשאני רוצה להרגיש שוב בת 20 ומשהו שמזמינה טקילה סנרייז כאילו אין אינסטגרם בעולם, אני נוסעת לשם. כלומר, קודם כל למשפחה שבעמק, ששם הזמן הפרטי שלי תמיד עוצר, ואחרי זה לאלווה. הבליינים שרוקדים שם על השולחנות הם בערך בגיל של הילדים שלי, ויש לי בארון וויסקי יותר מבוגר מהם, אבל היי, היום כולנו הכי צעירים שנהיה אי פעם.

אז מה קורה כאן? מוזיקה מעולה (שלפעמים מנגנים די־ג'ייז על העמדה, ושעושה כאב אוזניים אבל נעים בכל הגוף), ברמנים שיודעים את העבודה וגם כשהם מציעים לך את המשקה השלישי את זורמת (אבל לא שוב על הסנרייז, יש להם מזיגה מעולה מברזי הבירה, קוקטיילים שווים ובר מרשים של אלכוהולים כבדים), וגם המנות שמגישים כאן היו משתלבות היטב בברים של הסצנה התל־אביבית.

לפני הקורונה התקיימו כאן גם הופעות של זמרים והרצאות בנושאים מגוונים, שהתחילו בשעות הערב המוקדמות, לפני שמתחמם בפנים ומצטנן מעט בחוץ. מאמינה שהכל יחזור, אבל קודם כל אנחנו צריכים לחזור לשם ולגלגל את החביות. כבר הזמנתי מקום על הבר.

אלווה בר, בפארק אדיסון על כביש 90 (מול קיבוץ אשדות יעקב מאוחד), 04-6334751

צ'ירס, פלורנטין | צילום: יובל חן

צ'ירס, פלורנטין: הבית שליד הבית | עדן מוזס

לפני שלוש שנים עברתי לפלורנטין, בבניין ליד הבר שביליתי בו שנים. בהתחלה חששתי לגור צמוד לבר שלי. חששתי שאצא לשתות יותר מדי ושאתקל באנשי הלילה גם ביום, כשאני בלי איפור ועקבים. מהר מאוד נרגעתי, והבנתי שעברתי לגור בדירה שצמודה לבית שלי, ושפה יש לי חברים אמיתיים. שתמיד אוכל להיכנס ולחלוק את המחשבות על בירה. לדעת שהם שם בשבילי ושהם ישימו לי את השיר שאני אוהבת שיתאים בול למצב הרוח שלי. ככה זה כשבר הופך לבית וכשהבעלים, המנהלים והמבלים הופכים למשפחה.

אל בר הצי'רס הראשון, שנפתח לפני כ־20 שנה ונמצא ברחוב אלנבי, התחלתי להגיע קודם כל בגלל המוזיקה שמתנגנת בו ‑ רוק, אלטרנטיבי ואייטיז. מוזיקה היא חלק גדול מחיי והיה קשה למצוא מקום שיקלע בדיוק לטעם שלי. ברגע שנכנסתי לשם הבנתי - זה המקום. כעבור עשר שנים נפתח הצ'ירס בפלורנטין (או בכינויו בשכונה ‑ פלורנצ'ירס). לכל אחד מהם הקסם שלו והקסם שהשכונה מכניסה אליו. בשניהם האווירה כיפית ומשוחררת, המחירים זולים והשכנים נאים.

לאחרונה חבריי מהבר עזרו לי גם להגשים חלום ישן והתחלתי לנגן במקום מוזיקה שאני אוהבת לאנשים שאני אוהבת.

המגוון האנושי פה רחב, עם נציגות גבוהה לאנשי רוק ואלטרנטיב. הרבה קעקועים, הרבה עגילים, הרבה בגדים שחורים, והרבה־הרבה אהבה. אחד לשני ולמוזיקה שמחברת בין כולנו. כל כניסה מלווה בכמעט חצי שעה של סבב חיבוקים ושיחות עדכון. רק אז אני מתיישבת להזמין את המשקה שלי. שבעצם כבר מחכה לי, כי הם יודעים.

בכל פעם שיצאתי מהבית בימי הסגר ועברתי ליד הצ'ירס הוצפתי געגועים, כי לא נעים לראות את הבר שלי סגור. ברגע שהודיעו שהברים נפתחים התרגשתי מאוד ‑ הבית שלנו עוד חי, ושוב בועט. חודשיים של סגר? קטן עלינו. המשכנו בדיוק מהנקודה שהפסקנו. עם פחות חיבוקים ואפילו עם יותר אהבה.

אמי היקרה נפטרה לפני שבועיים. לא הגעתי לבר לאחרונה, אבל הם הגיעו אליי, לנחם ולחבק אותי בהלוויה ובשבעה. כי הצ'ירס הוא לא רק מקום בילוי מעולה, אלא גם בית ומשפחה.

צ'ירס פלורנטין, ויטל 13 תל־אביב, 054-8329020

התקליט בירושלים | צילום: עמית שאבי

התקליט, ירושלים: לחזור לבסיס | יעל פרידסון

בתוך כל הטרנדים המתחלפים של חיי הלילה בירושלים, בולט פאב התקליט במרכז העיר – פאב בלי תפריט אוכל מושקע וקוקטיילים מפונפנים, אבל עם כמה מצרכים בסיסיים שמהם עשוי כל פאב טוב: בירה, מוזיקה ואנשים.

כבר יותר משני עשורים שהבעלים, אבי גולדברגר, רועי בר־טור וחגי שטרנהיים, הם חלק בלתי נפרד מחיי הלילה הירושלמיים. הם התחילו עם פאב הסטארדאסט המיתולוגי, ופתחו לפני כעשור את התקליט, ובצמוד אליו שני אחים קטנים: "הקסטה" המחתרתי ו"הווידאו" – הגיי בר היחיד בירושלים. "עברנו הרבה תקופות בירושלים", אומר גולדברגר, "היו פיגועים ולמרות זאת אנשים הגיעו לשתות ונשארנו פתוחים. אף פעם לא סגרנו. חלק מהרעיון של פאב זה להוות מקום מפלט לאנשים, שנותן להם אוזן קשבת ואפשרות לברוח בראש מחיי היומיום. בתקופת הקורונה זה נעלם".

התקליט תמיד היה בית למי שחיפש מוזיקה אלטרנטיבית מצד אחד, ולחובבי כדורגל מצד שני, שהגיעו לצפות במשחקים, בדגש על הפרמייר ליג. שני האלמנטים האלו הפכו את התקליט לפאב מומלץ על ידי מדריכי תיירים, ומבקרים מחו"ל מוסיפים לו אווירה בינלאומית.

כעת, בתקופת הפוסט־קורונה, משחקי היורו הם חלום רחוק, וגם לתיירים ייקח זמן לחזור, אבל האווירה בתקליט נשארה אותה האווירה, עם מוזיקה טובה, אוויר ירושלמי קריר בערבים ומבחר בירות משובח. כאן פורסים שולחנות על הרחבה, מה שעוזר להקפיד על הנחיות משרד הבריאות ולשמור על ריחוק בין הבליינים. במידה מסוימת הוא הולם את רוח התקופה, שמתאפיינת בפשטות ובצניעות – הקורונה הכריחה את כולנו לקחת הפסקה ממרוץ החיים ולחזור הביתה, לבסיס. אחרי חודשיים וחצי של סגר, נראה שזה הדבר שהכי התגעגענו אליו – לשבת לכוס בירה עם חבר טוב.

התקליט, הלני המלכה 7, ירושלים, 02-6244073

הדיוק בחיפה | צילום: אלעד גרשגורן

הדיוק, חיפה: נולד מחדש מהסגר | ליאור אל־חי

כבר 16 שנה שליאת ורן צוקרמן מחזיקים בפאב "הדיוק" שבשדרות מוריה בחיפה, ודבר לא הכין אותם לסגירתו הפתאומית בגלל הקורונה.

"בעלי המסעדות והפאבים עמדו לפני קריסה אם המדינה הייתה ממשיכה לחשוב שאפשר להחזיק אותם סגורים", אומרת ליאת, "נסגרנו באמצע מארס, והמשכנו לשלם שכר דירה של עשרות אלפי שקלים בחודש וארנונה בסכום דומה. כמה זמן אפשר להחזיק כך?"

"ביום אחד סגרו אותנו", מוסיפה ליאת, "ממקום שוקק, ולא רק בסופי שבוע, נכנסנו למצב שבשום סרט לא חלמנו עליו. כמו בעלי מסעדות אחרים, זה תפס אותנו לא מוכנים".

הדיוק נחשב לאחד ממקומות הבילוי המבוקשים על הכרמל. האווירה השקטה והצוות הצעיר ומסביר הפנים, מושכים למקום בליינים רבים, וגם משפחות בהרכב מלא. הם המתינו בקוצר רוח לפתיחה המחודשת של המקום, לאחר משבר הקורונה.

קובי (75) ואשתו אורית מחיפה, יושבים כאן בכל צהרי שישי, ותמיד ליד אותו השולחן. "זאת מסורת של שנים", הם מסבירים, "זה המקום הקבוע שלנו והוא היה חסר לנו לאורך התקופה. עכשיו זו הפעם הראשונה שלנו כאן לאחר שפתחו מחדש".

בין הלקוחות הנאמנים, הייתה גם משפחת מנדלבאום מחיפה. האב ברק, בתו מילי (6), בת דודתה פרי (7) והגיסה מיכל שטרן, שחגגו במקום את יום הולדתה של מילי הנרגשת.

"אנחנו אוהבים מאוד את המקום הזה", מסביר ברק, "בשלושת הימים הראשונים לאחר שהתירו להם לפתוח, היינו כאן פעמיים. מבחינתי אין שום חשש כעת. למרות שבהתחלה הבחנתי שאנשים לא מיהרו לחזור".

ליאת: "למזלנו רן דאג לאורך השנים 'לאוויר' לפאב כדי שנשרוד ימי סגריר, וזה מה שקרה".

צוקרמן מוסיפה שהם עובדים במשלוחים כבר עשור. "זה המזל הגדול שלנו, שלפחות היינו ערוכים בנושא הזה. קשה מאוד להעביר מסעדה למשלוחים מאפס. זה מערך שמצריך המון ניסיונות.

אבל יצא גם משוה טוב מהסגר. "החלטנו לנצל את התקופה שבה סגרו אותנו לשיפוץ, דבר שקשה לעשות כשאנחנו עובדים כרגיל. החלטנו שזה בדיוק הזמן לרענן ולחדש עבור הלקוחות שלנו, והחלפנו את התאורה, הבר, הכיסאות והשולחנות", היא חותמת /

הדיוק, שד' מוריה 107, 04-8347282

ג'מס ברעננה | צילום: יריב כץ

ג'מס, רעננה: להתפרע בעיר השינה | אמיר שוורץ

למתבונן מבחוץ המחשבה על פאב ורעננה באותו המשפט נשמעת כמו אוקסימורון. אני חי פה כבר 12 שנה, ככה שיש לי הרבה דברים לכתוב על רעננה. להגדיר אותה ככרך סואן לא יהיה אחד מהם. אבל אפילו כאן - ועוד במרחק של פחות מעשר דקות הליכה מהבית – מצאנו פאב שכונתי שנעים לנו להעביר בו ערב בשניים. כשיש לנו כוח לקצת יותר מדרינק בגינה עם טרנינג.

זה לא רק המיקום האידיאלי שהפך את הסניף הרענני של הג'מס לקבוע שלנו, אלא גם האווירה. הבירה שהם מוזגים נהדרת - לכו על הבלגית העשירה עם ה־8.8 אחוזי אלכוהול, או על החיטה הבווארית. היא גם מגיעה במנות קטנות. רבים אולי יראו בכך חיסרון, אך לטיפוסים כמוני, שיכולים ליהנות גם ממנות אלכוהול מדודות, זהו סידור נהדר. בערבים פרועים במיוחד אני הולך על הדאבל. אגב, גם הפלמית וגם הגרמנית, כמו יתר הבירות שהם מוזגים מהחבית (וגם מוכרים בבקבוקים הביתה), מיוצרות בפתח־תקווה. יש גם יינות למי שמתעקש, או לאשתי.

קצת כמו רעננה, גם הפאב הזה קטן, ככה שאם תמתח את הידיים לצדדים יש מצב שתגיע לכל פינה בו. המטראז' המצומצם הזה אולי טיפה מלחיץ בימי קורונה, אבל בשגרה הוא מאפשר לצוות להגיע לשולחן עם ההזמנה שלך די מהר. המטבח די מינימליסטי, אבל הכריכים שמרכיבים פה מצוינים. גם באגף הזה מומלץ ללכת בשיטת החצאים ולגוון.

כמתבקש מפאב שיושב בלב רעננה, הכל כשר כאן, ויש אפילו נטלה. לחצי מהקהל היא לא אומרת הרבה, חציו השני לא מתחיל לאכול בלעדיה. כמי שהיה שם פעם ועזב, זה די נחמד שאלו שרוצים יכולים להוריד עם הדרינק והסנדוויץ' שלהם גם איזו מצווה על הדרך.

כאחד שהמוזיקה אצלו קודמת לאוכל ולשתייה, גם כאן מגיע למקום וי. אפילו שניים. הפלייליסט משתנה מדי ערב, ולרוב אין נפילות. אשתי מתלוננת לעיתים על הווליום. אני כבר רבע חירש, ועם מה שאני שומע שם אני לרוב מסכים.

כיף שהג'מס שוב פתוח, ואני מבטיח לקפוץ בקרוב, רק תנו לי לצאת קודם מהטרנינג.

ג'מס, ברנר 6, רעננה, 09-7713790