שישי 30 באוקטובר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    |
    24 שעות • 14.06.2020
    מנענעים את העריסה
    מאיה ורטהיימר בסך הכל סיפרה שהיא ובן זוגה אסף זמיר לקחו יועצת שינה כדי ללמד את בתם אסיה בת הארבעה חודשים לישון לילה שלם, אך היא לא ציפתה לסערה שתחולל ברשתות החברתיות סביב השאלה – האם נכון לתת לתינוק לבכות עד שירגיע את עצמו לבד. ורטהיימר מצטרפת לשורה של סלבס שחטפו אש אחרי הלידה על תפקודן כאמהות, אבל היא ממש לא מתנצלת. שוחחנו עם אמהות ויועצות שינה, וניסינו להבין מה כל כך מעורר אמוציות בגישה שבחרה ורטהיימר וגם למה האצבע יותר קלה על המקלדת כשמדובר במפורסמות
    ענת לב-אדלר

    מאיה ורטהיימר לא תיארה לעצמה מה יחולל הווידוי הקטן שלה, שהיא ובעלה – שר התיירות אסף זמיר – שוכרים יועצת שינה כדי להרדים את בתם אסיה בת הארבעה חודשים. מטרת התהליך היא לגרום לתינוק לישון לילה שלם וללמד אותו להרגיע את עצמו, סיפרה, ומיד אחרי הקימה עליה קבוצות של הורים ברשתות החברתיות וביקורת מפיד לפיד. ורטהיימר, למודת מתקפות אינטרנטיות. אך גם לה, מתברר, זה היה יותר מדי.

     

    אפשר להסכים עם השיטה של ורטהיימר או לא. חשוב להבין שרבות גישות ההרדמה כמו המתנגדים להן. וכך גם יועצות השינה. דורית קרייזר, יועצת השינה שאליה פנו ורטהיימר וזמיר, היא מיועצות השינה הוותיקות בישראל. היא הקימה את "שיבא בייבי" והייתה אחות אחראית ומיילדת. והיא ממש לא מתרגשת מהביקורת שמפנות אליה, לדבריה, "אמהות עייפות, ושאותה מלבות יועצות הנקה שרואות ביועצות השינה אויבות העם".

     

    "אני יודעת עד כמה השיטה שלי רצינית וכמה עמוק עבדתי כדי לפתוח אותה", היא אומרת בראיון ל"ידיעות אחרונות" אל מול המתקפה. "הרי מאיה ורטהיימר עשתה מחקר שוק רציני לפני שהיא הגיעה אליי. היא לא הייתה באה סתם. היא באה אחרי שהם קיבלו המלצה מחברים ותוך ארבעה ימים התינוק של החברים ישן לילה שלם, ועכשיו גם אסיה, התינוקת של מאיה ואסף, פתאום ישנה לילה שלם וההורים שלה ישנים, ועל זה היא חטפה האומללה הזו".

     

    כמה זמן בעצם נמשך חוסר השינה בבית משפחת ורטהיימר?

     

    "למעשה ארבעה וחצי חודשים. מאיה היניקה, וטוב שכך. אבל אסיה לא ישנה כמעט בכלל והייתה עם המון הפרעות שינה גם ביום וגם בלילה. כשמאיה פנתה אליי לימדתי אותה איך מלמדים תינוק לישון. את השיטה שלי פיתחתי לאחר שנים שבהן עבדתי כאחות בחדר יילודים. שמתי לב שתינוקות שאנחנו לא מספיקות לגשת אליהם, שהרי אי־אפשר לגשת לכולם בכל רגע נתון, עושים תנועה שבסופו של דבר עוזרת להם להירדם. מדובר ברפלקס שבו היילוד מעצמו שם את היד על הפרצוף או על האוזן או מגרד את כף היד על הסדין וכך נרדם. אבל הרי אנחנו, ההורים, מכוונות טהורות, ברגע שהתינוק קצת בוכה, כי הוא מנסה לישון, ניגשים אליו ולמעשה לא מאפשרים לו לייצר את הרפלקס הזה ולהיכנס לתהליך ההירדמות. וכאשר אני אומרת למטופלים שלי שצריך לתת לילד לבכות ולהרדים את עצמו, הכוונה היא רק לשלב הזה שבו נעשה שימוש באותו רפלקס. למה אתם מפריעים? תנו לילד להירדם".

     

    ומה הסיפור עם יועצות ההנקה? את חושבת שהן למעשה אלה שליבו את האש?

     

    "בהחלט. יועצות הנקה הן נגד המקצוע שנקרא יועצת שינה. יועצות הנקה רואות ביועצות השינה ככאלה שמחרבות הנקה. הרי האג'נדה של יועצות ההנקה היא שצריך לגרום לגוף לייצר כמה שיותר חלב, ולא לעשות הפסקות ארוכות. אז מה פתאום שהאמא תישן בלילה? הן רואות באמהות שישנות סוג של פשע. ואני שואלת למה? התינוקת כבר בת ארבעה חודשים, היא יכולה לא לאכול כמה שעות. תנו להורים לישון".

     

    עד גיל שלושה חודשים, אומרת הספרות המקצועית, הציפייה שתינוק יישן לילה שלם היא בלתי מציאותית, כיוון שעד הגיל הזה אין בכלל שעון ביולוגי. הסיבה היא הישרדותית. התינוק צריך לרצות כל הזמן לינוק כי החלב הוא תוצאה של ביקוש והיצע. ולכן תינוק צריך לינוק גם בלילה. "אבל כשמאיה הגיעה אליי, אסיה הייתה כבר בת למעלה מארבעה חודשים, ובגיל הזה יש כבר שעון ביולוגי מפותח. היא הייתה ממוטטת, ומאיה הייתה ממוטטת, וכל המשפחה לא ישנה ואין סיבה שזה יקרה. צריך לזכור שתינוק לא גדל רק בזכות אוכל והנקה, הוא גדל גם בזכות שינה, שמספקת הפרשה תקינה של הורמון הגדילה. אז אי־אפשר לקדש רק את רצף ההנקה בלילה. אנחנו יצורי יום אנחנו לא דורבנים או ינשופים ומערכת העיכול שלנו נועדה לעכל אוכל ביום ואנחנו אמורים לישון בלילה".

     

    "תגרמי לו לישון כבר"

     

    גם אסיה הקטנה, אומרת קרייזר, הצליחה בסופו של דבר לסגל לעצמה את רפלקס ההירדמות. אבל מה שממשיך לבעור ולבעבע הן התגובות לראיון הרדיופוני שנתנה ורטהיימר לנלי תגר ולירון ויצמן, ובו סיפרה שבעזרת מדריכת שינה היא מאמנת את בתה אסיה להרדים את עצמה ולישון לילה שלם.

     

    "את כבר בחינוך שינה?" שאלו המראיינות, וורטהיימר הודתה שהיה לה מאוד קשה, אבל בעצם אין לה ברירה כי בעלה חזר לעבודה ובני הזוג החליטו שזה הזמן ללמד את התינוקת לישון לילה שלם. ורטהיימר אף סיפרה: "עברתי לישון אצל ההורים שלי כי אסף אמר שהוא לא יכול להתמודד עם הבכי שלי ושל אסיה ביחד".

     

    ואז התפרץ הר געש של תגובות ברשתות החברתיות, כאשר צבא של אמהות יצא למלחמה בוורטהיימר, כאילו הפקירה את ילדתה בת הארבעה חודשים לגידולן של להקת זאבות. האשימו אותה בגרימת טראומות לתינוקת חסרת אונים, אמרו שהן לעולם לא היו נוהגות כך, וכי הן מאחלות לה לבכות לילות שלמים בלי מענה כדי להרגיש על בשרה את החוויה.

     

    "תראי מה זה", אומרת לי אחת האמהות שעימה אני משוחחת לצורך הכנת הכתבה הזו. "כשמאיה ורטהיימר הרגישה שקשה לה, שהיא לא ישנה בלילה, שהיא מתפרקת, למי היא הלכה? לאמא שלה. והיא אישה מבוגרת. אז מה מצפים מתינוק בן כמה חודשים כשהוא בוכה? שלא יבכה לאמא שלו? אז למי רוצים שהוא יבכה? לעצמו? לשכנים? לא ברור לי כל מדריכות השינה הקרות האלה שאומרות שצריך לתת לתינוק לבכות. שיבכו הן בעצמן. אין חום ואהבה בעולם? אין תינוק שרוצה שיחבקו אותו? הכל זה אינטרסים של הורים עייפים שרוצים לחזור לקריירות החשובות שלהם? אז אל תעשו ילדים".

     

    הודיה טיבר, יועצת שינה מוסמכת, ודאי שלא קוראת להורים עייפים לוותר על ההורות. אך בניגוד לקרייזר היא מסבירה שאסור בשום אופן לתת לתינוק לבכות. "מבחינת התינוק, בכי זו שפה. זו דרך התקשורת שלו", טיבר אומרת. "אני מלווה מפורסמים רבים ומאמינה בכוחות של ההורים להכניס שינוי בחיי התינוקות, כחלק מעבודה על סדר יום, התפתחות, גמילה מגורמי תלות ועוד. כאשר כל אלה מובילים בסופו של דבר ליכולת של התינוק להירדם באופן עצמאי, ולחזור ולהירדם גם אם הוא מתעורר בלילה. אבל בניגוד לגישות להן נחשפנו, שמניחות לתינוק לבכות ללא מענה, בגישה שלי אין דבר כזה תינוק בוכה בלי מענה".

     

    מה קורה לתינוק כשהוא בוכה ובוכה בלי מענה?

     

    "הוא מפסיק לבכות לא מפני שהוא נרגע, אלא כי הוא מבין שלבכי שלו אין משמעות. אבל זה לא אומר שיותר קל לו, זה לא אומר שהוא לא בסטרס. הוא פשוט לא בוכה. עשו מחקרים בבתי יתומים וגילו שתינוקות שלא ניגשים אליהם, בסופו של דבר מפסיקים לבכות. אבל זה לא משהו שמומלץ שהורים ינסו בבית, כי התוצאה היא היקשרות לא בטוחה בין הילד להורה. והרי כהורים, אנחנו רוצים ללמד את הילד שלנו שאנחנו המקום הבטוח שלו. שאנחנו הבסיס ושהוא יכול לבוא ולבכות אצלנו בכל רגע נתון. זה התפקיד ההורי שלי. להקשיב לבכי של הילד שלי".

     

    כשאני עוצרת את שטף הדיבור של טיבר רק כדי להזכיר לה שמאוד קשה להכיל בכי של תינוק כשאתה הורה מרוט עצבים שלא ישן כבר המון זמן לילה אחד רצוף וצריך לקום לעבודה בבוקר – היא ממהרת להרגיע אותי בדרכה השקטה.

     

    "נכון, זה קשה, ולכן שינה של תינוק זה משהו שבונים כמו שבונים בניין. עובדים על התשתיות", היא אומרת. "הדרך ללילות שקטים עוברת דרך תקשורת עם התינוק ולא דרך התעלמות מהבכי שלו. ההורה חייב לפתח צורת התנהגות קבועה שתגרום לתינוק לרצות לישון, ואת זה עושים על ידי כך שמייצרים טקסי שינה קבועים. כדי שתינוק יפעיל את מנגנון ההירדמות העצמאי שלו. לא נעשה פעולות שיגרמו לו להיות ערני, נדבר אליו בטון נמוך, נדע להבדיל בין בכי של מצוקה אמיתית לסתם נדנוד, נדאג שהוא יגיע למיטה כשהוא שבע, נקי ורגוע וכמובן נשלוט ברגשות שלנו. התינוק מרגיש אותנו וכשאמא לא שלמה עם התהליך שהיא עושה, חוסר הביטחון עובר לתינוק ואז הוא לא יירדם".

     

    ובכל זאת, מגיעים אלייך הורים מרוטים שלא מסוגלים לעבור את כל זה. הם פשוט עייפים. תביני אותם.

     

    "נכון. הם באים מרוטים וגם יגידו לי, 'לא מעניין אותי, תגרמי לו לישון'. התשובה שלי חד־משמעית: שינה זה דבר חשוב אבל בסדר העדיפויות זה קודם כל התינוק. ואפשר ללמד אותו לישון רק אם קודם כל נמלא את הצרכים הפיזיים שלו. אני כיועצת שינה צריכה להיות מסוגלת לדלג מעל התסכולים של ההורים, כדי ללמד אותם קודם כל איך להכיל את הבכי של התינוק ולא להתעלם ממנו".

     

    אוקיי. למדי אותי להכיל. התינוק צורח. אני מתה לישון. מה עושים?

     

    "נותנים מתו"ק", ורגע לפני שאתם קופצים עליה או נגדה, טיבר מסבירה שמתו"ק הן ראשי תיבות של מגע, תנועה וקול. "מגע זה יכול להיות לקחת יד בטוחה של ההורה ולהניח על הגוף של התינוק, תנועה זה טפיחות שמזכירות לו את התחושה של להיות עובר וקול בטוח ומרגיע או מנטרה שבה תגידו לו שוב ושוב עכשיו הולכים לישון. נכון, זה שבועיים של מריטת עצבים. ההורים מתים לישון והוא לא מפסיק לבכות. אבל זה רק שבועיים ומכאן לימדתם אותו לישון כל החיים וגם הקשר עם התינוק יהיה בריא וטוב. אם נניח על המאזניים שבועיים־שלושה ללא שינה, או את היחסים של ההורה עם התינוק – ברור מה יותר חשוב".

     

    מתי אפשר להתחיל לעסוק בטקסים ובהרגלי שינה?

     

    "סביב גיל שלושה חודשים וחצי אפשר כבר ללמד תינוק להיות במיטה שלו ולהירדם בכוחות עצמו בלי גורמי תלות. כשהוא מבין שהוא צריך להרדים את עצמו, הוא מתחיל לחפש את המנגנונים הטבעיים שיש לו בגוף כדי להירדם ואני כאמא רק צופה מרחוק ורואה שהוא מסתדר. ואם יש בכי אז אני ניגשת, נותנת מגע, או תנועה, או קול ושוב משחררת ומאפשרת לו למצוא את הדרך שלו להרדמה והרגעה. את יודעת איזה אושר זה לגרום לתינוק שלך להיות עצמאי ביכולת השינה שלו, ולהצליח בכוחות עצמו לחבר את מנגנוני השינה בלי שהוא מחפש את הציצי או את הידיים כשהוא מתעורר בלילה ומוצא את עצמו לבד במיטה?"

     

    "תרגיעו עם המקלדת"

     

    חשוב להכניס קצת פרופורציות לדיון: אף אחד לא יכול לחשוד באמא צעירה שהיא מתכוונת לעולל את כל הרוע הזה לעוללית שלה. ולכן לא חשוב מאיזה צד של העריסה אתם, יש לבדוק מאיפה נובע כל הארס הזה כלפי ורטהיימר, כאשר מדובר במפורסמות שמצהירות על ההתנהלות שלהן בשלבי האימהות השונים. מדוע כל צעד של נשים מפורסמות בענייני אימהות ובעיקר אחרי לידה גורם לסערה כל כך גדולה ברשת? מיכל הקטנה מכריזה שהיא חוזרת לבמות רגע אחרי שילדה תאומים, או מעיזה לצאת למסעדה עם בן הזוג שבוע אחרי לידת בתה החמישית, ולכולנו יש מה להגיד. רותם סלע יוצאת מבית היולדות 48 שעות אחרי לידה בסקיני, כל העולם ואשתו מתפוצצים עליה כמו ג'ינס עם אפס אחוזי לייקרה. מיכל אנסקי מיניקה את התינוקת שלה בפרהסיה כמו אחרונת האמהות בגינה הציבורית, אבל מובן שדווקא עליה כולן מתיזות תגובות לכל עבר. למה זה קורה?

     

    את חוקרת הרשתות ד"ר טלי גזית מהחוג למדעי המידע באוניברסיטת בר־אילן, שמתמחה בעיקר בפסיכולוגיה של קבוצות בפייסבוק ובווטסאפ, זה בכלל לא מפתיע. גם לא ההתנפלות האחרונה על מאיה ורטהיימר, שהפכה את הרשת לשדה קרב בין אמהות.

     

    ד"ר גזית, גם היא בעצמה כעת אמא לתינוק בן חמישה חודשים, צוחקת כשהיא אומרת "אני מבינה את מאיה. בדיוק עכשיו גם אנחנו מתלבטים מתי נתחיל איתו אימוני שינה, כי גם אני רוצה לישון". אבל ד"ר גזית גם יודעת שאם היא תכתוב את זה ברשת, הדבר לא יזיז לאף אחד.

     

    "אנשים אחרים ברשתות תמיד נראים לנו הרבה יותר מאושרים מאיתנו", אומרת גזית. "ואם נוסיף לכף את העובדה שמדובר במפורסמות, יש גורם נוסף שמשפיע, וזו ההיכרות השטחית שלנו איתן. מאיה ורטהיימר או בר רפאלי או מיכל הקטנה הן לא חברות שלי. כשהן מעלות צילומים מושלמים שלהן, אנחנו מאמינות לפוסט ולפוסטר, כי אנחנו לא מכירות את הצדדים הנוספים שמרכיבים את החיים שלהן. זה מעורר בנו קנאה ורצון להיות כמותן".

     

    אבל מאיה לא הציגה תמונה מושלמת ובכל זאת תקפו אותה.

     

    "כי היא פוצצה את הבועה. כי היא באה ואמרה: אני גם ככה וגם ככה. וזה מעורר אצלנו שיבוש מחשבתי שנקרא דיסוננס קוגניטיבי".

     

    תסבירי.

     

    "מצד אחד אנחנו אומרים, 'איזו יפה, איך חזרה לגזרה אחרי לידה ואנחנו לא חוזרות לגזרה, והיא לא רק מושלמת ועשירה היא גם נשואה לבעל מאוד מוצלח והיא הצטלמה במשרד שלו', ואנחנו באופן לא מודע רוצות להיות כמותה, אבל פתאום היא מבלבלת אותנו. היא מדברת על משהו אישי שיש בו קושי ומורכבות מול בחירה שעשתה, וכאן אנחנו מרגישות שאולי לנו יש מה ללמד אותה ובגלל זה נוצרות סערות ותגובות מטורפות. גם לנו קשה וגם אנחנו לא ישנות בלילות ומתלבטות איך להרדים את התינוקות. ופתאום מגיעה אחת כזו שהיא דמות ידועה ונוגעת לנו בתוך הפצע, ולכן היא מעוררת את הסחף".

     

    אז הפתרון הוא שהמפורסמות לא יכתבו ברשת, אחרת יצלבו אותן?

     

    "להפך, אני בעד שהן יחשפו יותר את הקשיים ואת המורכבות. כחברה, עלינו לדעת להתבונן בקשיים של המפורסמות ובמורכבות של חייהן, ועדיין לרצות לקנות את מה שהן מפרסמות".

     

    והן גם אמורות להציג בפנינו את הסדקים ולא רק את הפוטושופ.

     

    "נכון. ויש כאלה שבהחלט עושות את זה. קחי למשל את אנג'לינה ג'ולי. היא לא מהססת לחשוף את הקשיים של הגירושים ואת הדילמות הבריאותיות שלה, ואנחנו לומדים שיש לפנינו דמות מורכבת".

     

    ועד שזה יקרה ונקבל את הסלבס שלנו על כל מורכבותם, חשוב לחשוב פעמיים לפני שניגשים למקלדת. "הזדעזעתי מהמהירות שבה שפטו את מאיה ורטהיימר", אומרת עדי הרפז, יועצת משפחתית ומנחת הורים. "מה יש לנו? היא אמא בסך הכל ארבעה חודשים. הכוונות שלה טובות. לאורך כל החיים להורים יש דילמות וכל ילד מפגיש אותך בתור הורה עם קשיים. אני די בטוחה שהביקורת שמאיה קיבלה לא תגרום לה לראות את האופציות אלא תגרום לה להיסגר ולכאוב ועוד יותר לתהות מה הדרך הנכונה. בא לי להרגיע אותה ולהגיד שהדרך לדעת מה נכון זה לנסות. היא אמא טובה ואנשים שירגיעו את עצמם ויעבדו יותר עם הלב ופחות עם המקלדת".

     

    "אני אחות במקצועי 25 שנה", מוסיפה קרייזר שייעצה לוורטהיימר. "כדי להיות יועצת שינה, הלכתי ולמדתי גם פסיכותרפיה, גם שיטת אדלר, גם הדרכת הורים, גם טיפול קוגניטיבי התנהגותי, ואני עושה עכשיו תואר שני בפסיכולוגיה במסלול משולב לשינה אצל תינוקות. אני לא שרלטנית שאומרת לתת או לא לתת לבכות. רבע מאה אני מתעסקת בתינוקות ובהנקה והלכתי גם ללמוד טיפול זוגי כי יושב מולי זוג ויש חילוקי דעות בין הורים. לכן הביקורת הלא־בדוקה מאוד מקוממת אותי. אני לא כועסת על אמהות שאומרות שאסור לתת לילד לבכות. אני סלחנית. אבל אני יודעת מה אני עושה. השיטה שלי בדוקה. עליי כותבים שרלטנית?"

     

    דיברת עם מאיה מאז?

     

    "בהחלט. מאיה מהממת, למעשה חיזקנו אחת את השנייה ואמרתי לה שמזל שהיא אישה חזקה. לי זה לא חדש שככה אמהות מגיבות. אני כבר פיתחתי עור של פיל. אבל מאיה מקסימה ומתמודדת עם זה מקסים והלכה עם האג'נדה שלה וככל הידוע לי הילדה ישנה והם ישנים והכל בסדר. צריך לישון כדי לחיות, אי־אפשר לחיות ללא שינה". •

     


    פרסום ראשון: 14.06.20 , 22:33