סוף מסלול

בתקופת הקורונה אמרתי לשמיניסטית שלי אין ספור פעמים: "לא נורא, בשנה הבאה". כך ניסיתי לעודד אותה כשמסיבת פורים בוטלה וכשליל הסדר צוין במסגרת התא הגרעיני המצומצם. אמנם צרת רבים היא נחמה לטיפשים, אך האמנתי בכל ליבי שלמען הבריאות יש לנקוט בכל אמצעי הזהירות, כולל סגר קפדני, בניגוד לנשיא ולראש הממשלה ולאח"מים אחרים, שאירחו והתארחו כאילו מעמדם הרב מגן עליהם מפני הנגיף.

עכשיו כבר אין לי מילים לעידוד השמיניסטים הזועמים. רגע לפני שהם כותבים את הבגרויות האחרונות ולובשים מדים, המדינה העניקה להם מתנה חגיגית – אין נשפים, אין מסיבות ואפילו אין טקסים. כלומר יש, אבל בהתאם להנחיות משרדי הבריאות והחינוך. הטקס השכבתי ישודר השבוע בזום, לטובת התלמידים והמחנכים שיצפו בשידור בכיתות ולטובת הורי התלמידים שיצפו בו בבתיהם, כאילו מעולם לא היה להם חלק בהבאתם לקו הסיום.

ברור שמועצות התלמידים התנגדו לגזירה, הן אפילו שלחו מכתבים לשר החינוך יואב גלנט בדרישה לאפשר את הטקסים המסורתיים. מנהלי התיכונים התייצבו לימינן וטענו: "מי שחושב שמסכמים 12 שנים בזום לא מבין בחינוך". ואני, כאמא שמסיימת את התיכון בפעם השישית (לא כולל טקס הסיום שחוויתי כתיכוניסטית, במאה שעברה) רוצה לחבק את בני ה־18 התמימים, שעוד מאמינים בכוחם של מכתבי מחאה עם סימני קריאה אדומים. לחבק וגם ולהתנצל בפניהם על אירוע של פעם בחיים שנגזל מהם בהחלטה שרירותית שלא הולמת את המציאות ובעיקר לא את הנוף החברתי.

תקשיבו, ילדים חמודים שלי, עוול גדול עושה לכם הממשלה הענקית. ראשיה, שנכשלו במבחן הדוגמה האישית, מרשים לעצמם להסתנן לדנ”א התוסס שלכם ולכבות את קרני האור הלא־רבות מדי שעזרו לכם לשרוד את המסלול הארוך יותר מכל מסלול צבאי שתפגשו בעוד כמה חודשים – 12 שנים של דם, יזע ודמעות ומבחנים ומועדי ב' ומורים פרטיים. הם, שתפסו טרמפ על המגפה וניצלו את המשבר לקידום אינטרסים פוליטיים ופרטיים, מוחקים מאלבום התמונות של כל אחת ואחד מכם את הערב החד־פעמי שבו הוריכם ימחו דמעה מתחת למסכה, ואילו אתם, הצעירים, תמלאו את הקיטבג בחוויות משותפות ובזיכרונות חמוצים־מתוקים, צידנית למדים, ערכה לחיים.

לא שאני מזלזלת בקורונה ובכוחה הקטלני, אבל בשבת האחרונה, בחוף מציצים, לא מצאתי עשרה גרגירי חול פנויים כדי להציב עליהם את הכיסא. אמיתי. אם חניוני הכנרת נסגרים לא בגלל החשש מהידבקות, אלא בשל עומס המטיילים, מה ההיגיון בביטול טקסים שהיו אמורים להתקיים בחיק הטבע או בשטח פתוח? אם אישרתם קיום חתונות עד 250 מוזמנים, למה להניף את הגרזן על כל הטקסים השונים והמשונים במקום לבדוק כל תיכון לגופו, להעיר, להאיר ולעדכן את התנאים? אם באמת אכפת לכם, מבריאות ומחינוך, למה שלא תעניקו לטקס האחרון חביב הזה גוון אתגרי כערב שבו הבוגרים הטריים שומרים על כל התקנות כהפגנה של אחווה וערבות הדדית?

קצת התחשבות וקצת חושבים. זה כל מה שצריך. אם לא תאפשרו לשמיניסטים לנהל טקס סיום בכיתה, הם יערכו אותו בבית פרטי שבו אף אחד לא יוכל למדוד חום בכניסה, לאכוף מסכות ולנזוף במי שלא שומר על מרחק מאה מטר. תנו להם לחגוג תחת פיקוח והשגחה. השמיניסטית שלי טוענת שזה "יותר עדיף". √