זיכרון גרלי

בעונה הראשונה של "תאג"ד", בהיסטוריה העתיקה שהיא סוף 2016, הדמות של בן לולו (אור אדרי) הוציאה להיט היסטרי בשם "הכל כלול". בעונה השנייה, שעלתה אמש, כל מי שמזהה אותו שואל לאן הוא נעלם. "מומנטום, הכל מומנטום", מסכם טטרו (אורן פפיסמדוב).

תקופת היובש של בן לולו נמשכת חודש. עכשיו דמיינו מה נשאר מההתפוצצות של "תאג"ד" אחרי ארבע שנים. לא מעט מהצופים שנסחפו אחריה סיימו שירות חובה ואולי אפילו חילטרו קצת בקבע, ואילו חבורת החובשים הכי אטרקטיבית בתולדות צה"ל עדיין במדים, בציפייה רומנטית למדי שמישהו יזכור מי זה מי, מי נגד מי ומי התאהב במי. מה שנקרא: איחלתי לחיילים בהצלחה. הם יזדקקו לה.

הסדרה של ציון רובין הלבישה באלגנטיות את נוסחת הדרמה היומית (סקסיות, קצב מהיר וכמובן רמת אמינות מוגבלת) על הזירה הצבאית, שבהקשר הזה מאפשרת מרחב תמרון אפילו יותר גדול: השפה, למשל, נעה בין סלנג עממי לסגנון הומור שפעם היה נהוג לשייך למילואימניקים, אבל נשמע שהוא רלוונטי גם עבור חיילים בשירות סדיר. הגיבורות והגיבורים מצויים בסיטואציה שבה החוקים החברתיים שונים לחלוטין. "תאג"ד", עם המבט הגברי הכה מובהק שלה, מנצלת זאת עד תום.

בהקשר הזה, שלושת הפרקים הראשונים בעונה החדשה מעידים על מידה מסוימת של שימור אנרגיה. מי שלא נרתע מעלילה מופרכת ומכמויות מסחריות של בדיחות בנים ימצא את החן והכיפיות שאפיינו את עונת הבכורה. וגם לא צריך לדאוג אם שכחתם למה ליה היא הדמות הכי מעניינת באנסמבל: כמה דקות של שירה נאור (שמצטיינת גם ב"היהודים באים") יספיקו.

סימן השאלה שמרחף מעל "תאג"ד" הוא האם האדג' שלה נותר בעינו לא רק מבחינת הפעילות ההורמונלית בבסיס, אלא גם בנוגע למערכת הצבאית כולה. סוד הקסם של העונה הקודמת היה הסירוב המופגן להתבטל בפני האתוס הצה"לי. בראיון לנבו זיו בעיתון זה רובין סיפר על ניתוקי הטלפונים מצד דובר צה"ל. בחטיבה נחרדו לקרוא תסריט שבשום פנים לא נטה לכיוון "שוברים שתיקה", אבל בוודאי שלא התיישר עם אמירות כגון "הצבא המוסרי ביותר בעולם".

והנה, בקרדיטים העדכניים כבר ניתן לאתר "תודה מיוחדת" למערך יחסי הציבור המשומן של הצבא. זה לא בהכרח אומר ש"תאג"ד" היא סדרה מגויסת, אבל בינתיים נראה שצה"ל יכול לחיות בשלום עם מה שרואים שם: פה הצקות, שם בטלה, לא מעבר. מן הסתם, לא זה מה שיחרוץ את גורל הפופולריות של הסדרה, אולי להפך. מה כן יכריע? מומנטום. הכל מומנטום.