חינוך מיני
מי־טו שינתה הכל באופן שבו עושים סקס בטלוויזיה ובקולנוע. היא גם קידמה מקצוע חדש, "מתאמת אינטימיות", האישה שדואגת ששחקניות ושחקנים לא ייצאו עם טראומות מסצנות מין. איטה או'בריאן, חלוצה בתחום, מספרת איך השפיע עליה המשבר של ניקול קידמן ב'שקרים קטנים גדולים', באיזה שלב מתפשטים, איך קובעים אילו איברים נוגעים אחד בשני ולמה אסור להתנשק עם לשון
איטה או'בריאן נולדה בבית קתולי אדוק באירלנד, ויש לה יכולת לשמור על איפוק וקור רוח מרשימים. אלא אם מדברים איתה על 'הטנגו האחרון בפריז', הקלאסיקה של הבמאי ברנרדו ברטולוצ'י מ־1973. יותר נכון על סצנה אחת בסרט, שבה אונסת דמותו של מרלון ברנדו את זו של מריה שניידר. עשרות שנים אחר כך גילתה שניידר כי הסצנה הייתה מאולתרת ולא נמצאה בתסריט המקורי, "ולמרות שמה שמרלון עשה לא היה אמיתי, הדמעות שלי היו אמיתיות". ברטולוצ'י הסביר שאילתר את הסצנה בלי ידיעתה של שניידר, כי רצה שהיא "תגיב כנערה, לא כשחקנית". שניידר, שאכן הייתה בת 19, מעולם לא התאוששה מהטראומה הזאת.
הסיפור הזה סודק את הקוליות של או'בריאן. "אי־אפשר להבין את הנזק שנגרם לשניידר", היא אומרת, ״אם הייתי שם לא הייתי נותנת לזה לקרות, הייתי מחייבת את הבמאי לדבר איתי לפני כן על מה שהוא רוצה לעשות ולוודא שהשחקנית מסכימה. לא היה מקום לאלתור של סצנה כזאת".
אבל ב־1973 גם לא היה מקום למישהי כמו איטה או'בריאן. אפילו 40 שנה אחרי, עדיין לא היה מקום כזה למי שייצרה, לגמרי במקרה, תפקיד חדש על הסט של הפקות טלוויזיה וקולנוע: מתאמת אינטימיות, או בשם הפחות שובר שיניים באנגלית: Intimacy Director. האישה שדואגת ששחקנים - לא רק נשים, גם גברים - יעברו בשלום, נפשי ופיזי, סצנות סקס רכות, קשות ומה שביניהן. היא פיתחה כללים מדוקדקים של מה מותר לעשות ומה לא, היכן אפשר לגעת והיכן לא, איך בונים סצנת סקס שבה כולם יודעים ובעיקר מסכימים מראש על הכל, עד לרמת מספר מדויק של תנועות באקט המיני.
"צריך שהכל יהיה ברור כדי שלא יהיו הפתעות לשחקנים", אומרת או'בריאן, ״לדעת בדיוק לאן היד שלו הולכת, איזה שינויי עמדות עושים ומתי, איך מדמים את החדירה, כל שנייה חייבת לעבור כוריאוגרפיה. אם, למשל, זו סצנה שבה הגבר נמצא מאחורי האישה, צריך לוודא שהאיבר שלו לא ייגע בישבן שלה, יש טכניקות ריקוד שעוזרות למנוע את המגע המיותר. זה לא פוגע בתוצאה הסופית, במצלמה הכל נראה אמיתי לגמרי והשחקנים מאושרים".
והבמאים?
"כמובן שלא קל עם כולם, זה הרי שינוי גדול בתעשייה. הייתי בהפקה של במאי שהיה מאוד עצבני לפני סצנת סקס ולא רצה לעשות חזרות. השחקנים כן רצו, אבל הבמאי פשוט לא הסכים והשחקנים החליטו לא לעשות מזה ביג־דיל. זה היה יום לא נעים לכולם. העניין הוא שהשינוי הזה דווקא הופך את כל הסצנה מביג־דיל ל־נו־דיל. רוב הבמאים לא רוצים להתעסק בשאלות כמו 'איזה חלקי איברי מין מראים או לא מראים', אז הם משאירים את הפרטים לשחקנים ואלה הופכים פגיעים מאוד. אבל כמו ששני שחקנים מתכוננים במדויק לסצנת פעלולים ולא אומרים להם 'תפתרו את זה ביניכם', אין שום הצדקה שזה יקרה בסצנות סקס".
או׳בריאן, 55, היא רקדנית מקצועית לשעבר ובעלת תואר שני בלימודי תנועה. היא שימשה כמתאמת ריקוד בהצגות תיאטרון והרעיון לבנות הנחיות לסצנות סקס עלה כאשר עבדה ב־2014 בהפקה שעסקה בהתעללות מינית. "חשבתי איך אני שומרת את השחקנים שלי בטוחים ורגועים", היא אומרת, "חלקתי את הרעיונות עם קולגות, נתתי הרצאות ואפילו התחלתי ללמד את זה בבית ספר לתיאטרון, אבל בשום אופן לא דמיינתי שזה יצמח ככה".
ואז הגיע הארווי וויינשטיין.
"כן. כולם הבינו שצריך לעשות שינוי גדול, ואני כבר הייתי מוכנה שם".
× × ×
בשנתיים האחרונות הפכה איטה או'בריאן לשם מבוקש בבריטניה, באוסטרליה ובאירופה. היא עזרה לשחקנים הצעירים של 'חינוך מיני', הממתק של נטפליקס, ושל Normal People, הממתק של ה־BBC; לניקולס הולט ואל פנינג, כוכבי The Great, הקומדיה המהנה החדשה של Hulu; וגם לשחקנים המבוגרים יותר ב־Watchmen של HBO, הערוץ הראשון שמחייב נוכחות מתאמי אינטימיות על הסט של כל הסדרות. הלוח שלה כל כך מלא, שהיא מכשירה אנשים לעבודה כדי לעמוד בביקוש הגובר והולך.
'חינוך מיני' הייתה הפרויקט הטלוויזיוני הראשון ופורץ הדרך של או'בריאן. לא במקרה זה קרה בסדרה שעוסקת בפתיחות מינית ויש בה שפע סצנות סקס. כדי להכין את השחקנים הצעירים, שעבור חלק מהם זו הייתה פעם ראשונה מול המצלמות בכלל, ועל אחת כמה וכמה בסצנות סקס, היא החלה את העבודה הרבה לפני הצילומים.
"הדבר הראשון שעשיתי היה לדבר עם השחקנים ואנשי ההפקה", אומרת או'בריאן, "השינוי בתעשייה הוא שעכשיו הצד של ההפקה יודע שהוא צריך להקשיב. שום דבר לא מוסתר, שום דבר לא נשאר לרגע האחרון. ב'חינוך מיני' הייתה שחקנית אחת שמעולם לא עשתה סצנת סקס, היא הייתה כל כך עצבנית, אבל עבדנו יחד כל היום ובסוף גם היא וגם היוצרים היו מאושרים".
מה את שואלת בשיחות הראשוניות?
"מהבמאי אני צריכה להבין מה הוא רוצה מהסצנה. מהשחקן או השחקנית אני רוצה לשמוע אם יש משהו שמטריד אותם, אם יש חלק בסצנה שהם לא יכולים לעשות. אם שחקנית לא רוצה שיראו לה את הפטמות, אנחנו חושבים על פתרונות, מזוויות צילום ועד כיסוי של הפטמה. כיסויי איברים הם מרכיב חשוב, אז בהמשך אני עובדת עם צוות ההלבשה כדי לוודא שכל האביזרים האלה מוכנים".
האביזרים כוללים בין היתר כיסויי פין בעלי הכינוי היצירתי cock sock, וכיסויי ערווה. אחר כך קובעים מראש כי הסט ייסגר במהלך הצילומים, וגם מי בדיוק יכול להיות נוכח בצילום הסצנות האלה.
את נמצאת בשיחה בין הבמאי לשחקנים?
"כן, חשוב שיהיה אדם שלישי כדי להיות בטוחים שהשיחה נשארת מקצועית ולא הופכת אישית. חשוב גם להשתמש בשמות אנטומיים, למשל 'שדיים' ולא 'ציצים', כדי לשמור על רמת שיחה בוגרת ולא בוטה. אני רוצה ששחקנים יגידו מה לא מקובל עליהם בשום אופן מבחינת עירום, מגע וסצנת הסקס עצמה. שיהיה דיאלוג, 'האם זה בסדר שאגע בך כאן?' האם זה בסדר שאגע בך שם?' מאוד חשוב לדעת איפה אפשר לגעת, וחשוב עוד יותר איפה לא. שחקניות פחדו בעבר להגיד לא, ולא הייתה אווירה שהזמינה אותן להביע את הדאגה שלהן. אז עכשיו כולם יודעים ששום דבר לא יתבקש מהם מעבר למה שסוכם מראש".
אחרי השיחות המוקדמות מתחילה העבודה על הסצנה עצמה, ולפי או'בריאן כל תנועה מלאת תשוקה שמרטיבה את המסך מתוכננת מראש בדיוק כמו סצנות פעלולים, קרבות או ריקודים. "בסצנות של סקס אוראלי", היא אומרת, "את לא רוצה שהפה של השחקנית אפילו יתקרב לאיבר מין גברי, אז אפשר להשתמש בכרית בלתי נראית וכמובן שיש שימוש בזוויות מצלמה מתאימות". בסצנות נשיקה, ההנחיה הבסיסית שלה היא שאסור להחליף נוזלים, כלומר אין ממש לשונות, אלא אם שני השחקנים מסכימים על כך מראש. ואילו על סצנות חדירה השחקנים עוברים מראש צעד אחר צעד, מ"פתיחת אבזם החגורה" ועד "ביצוע תנועת דחיפה שלוש פעמים".
המקרים הקשים במיוחד הם סצנות סקס אלימות וסצנות אונס. או'בריאן חושבת הרבה על ניקול קידמן, שסיפרה לפני שלוש שנים כי הרגישה מושפלת אחרי סצנת סקס קשה מאוד בסדרה 'שקרים קטנים גדולים'. ״הרגשתי חשופה ופגיעה ומלאת בושה", אמרה קידמן, "אני זוכרת ששכבתי על הרצפה בחדר האמבטיה, שבורה ובוכה".
או'בריאן מרגישה אחריות עמוקה לא לתת לזה לקרות שוב. "בסצנות כאלה אני עובדת עם מתאם הפעלולים", היא אומרת, "יש להם טכניקות שונות כמו למשל לגרום לזה שהאדם שתופסים לו את היד בכוח הוא זה שנמצא בשליטה בסיטואציה, ולא השחקן שתופס את היד. כל צעד בדבר הזה נבנה מההתחלה. זה לא אומר שסצנה כזאת לא תהיה מתישה פיזית ונפשית, אבל היא לפחות לא תהיה טראומטית כפי שהייתה לניקול קידמן. הרעיון הוא ליצור הבחנה ברורה בין השחקן כאדם שמרגיש בטוח, לדמות שהוא מגלם שנמצאת בסיטואציה קשה מאוד".
סצנות כאלה, לא חשוב כמה הן מתוכננות מראש, עדיין יכולות לגרום לרגעים קשים לשחקנים. לכן או'בריאן בנתה קוד בצבעי רמזור שבו יכולים שחקנים להשתמש תוך כדי הסצנה כדי להעביר את התחושות שלהם: ירוק משמעותו "הכל בסדר", צהוב זה "קצת לא נוח לי" ואדום זו בקשה מיידית לעצור. אחד ממקרי ה"אדום" יכול להיות כששחקן מקבל זקפה, עניין טבעי ונורמלי, וזה חלק מהדגש ששמה או'בריאן על עזרה לשחקנים גברים, שמרשים לעצמם להפגין בפניה חששות ששמרו בעבר עמוק בפנים.
"היה מקרה שבו במאי רצה לשנות משהו בסצנה", היא מספרת, "אז הוא אמר לי, 'בואי נדבר עם השחקנית'. הוא אפילו לא חשב שצריך לדבר גם עם השחקן. בדקתי עם השחקנית והיא הייתה לגמרי בסדר עם השינוי, בזמן שדווקא השחקן הסתובב בעצבנות ורצה להישאר עם הכוריאוגרפיה הראשונית. כשאמרתי את זה לבמאי, הוא ענה, ׳'אוף, למען השם, הוא קורא לעצמו שחקן?' אמרתי לו שאם הוא רוצה לקבל יום עבודה טוב מהשחקן, הוא לא צריך לדחוף אותו לעשות משהו שכל כך מעיק עליו. בסוף הוא הסכים והשחקן הרגיש הקלה עצומה. כשסיימנו את הסצנה הבמאי הודה שאם זו הייתה השחקנית שלא הרגישה בנוח, הוא היה מגיב מראש אחרת לגמרי".
× × ×
הפרוטוקול שבנתה או'בריאן ונמצא באתר שלה (itaobrien.com), כולל הנחיות כמו: "שחקנים מקבלים לפעמים תפקיד בידיעה שהדמות שלהם תהיה עירומה למחצה, רק כדי לגלות מאוחר יותר כי נוספו לתסריט סצנות הכוללות עירום פרונטלי מלא. שחקנים לא צריכים לבצע את הדרישות האלה אם לא חתמו עליהן מראש". לשחקנים היא מייעצת "לוודא שהסוכן מבהיר כי השחקן רוצה דיון על כל סצנת עירום, לסכם בכתב את כל הפרטים ולקבל את חתימת השחקן".
זה נוקשה.
"נכון, אבל זה הכרחי. היה פעם מקרה של סצנת סקס אוראלי, השחקנית אמרה לי, 'לא עשיתי דבר כזה מעולם, תעזרי לי', והבמאי פשוט סירב לדבר איתי. זה היה יום קשה מאוד. אחד הדברים שאני מקפידה עליהם זה סט סגור במהלך הצילומים, עם מינימום אנשים נוכחים. בסצנה הטרוסקסואלית אני מוודאת שעל הסט הסגור יהיו מספיק נשים, ובסצנה לסבית אפילו יותר. בהפקה אחת גיליתי שכל האנשים בסט הסגור היו גברים, וכשהתלוננתי אמרו לי, 'תשתקי, עכשיו את רק מפריעה, מספיק'. אז יש לנו עוד דרך ארוכה לעבור".
העבודה של או'בריאן נמשכת בין הטייקים, אז היא מוודאת שהשחקנים מתלבשים. "העירום הוא בין הקריאה 'אקשן' לקריאה 'קאט', ובשאר הזמן הם צריכים להיות לבושים. הכוונה היא לייצר הפרדה מוחלטת, הדמות עירומה, אבל לא את".
אמרו לך פעם שכל התכנון המוקדם הזה פוגע בסצנה?
"אולי יש כאלה שחושבים ככה, אבל אף אחד לא אומר למתאמי פעלולים או קרבות שההכנה המדוקדקת של כל תנועה פוגעת בסצנה, אז למה ששחקנים בסצנות סקס יישארו חשופים? אני בקשר עם השחקנים לפני, במהלך ואחרי. בסוף היום אני מנסה לעזור להם להיפרד מהדמות ומהסצנה, ובודקת איתם כעבור כמה ימים כדי לוודא שהם מרגישים בסדר. מה שקרה למריה שניידר, ומי יודע לעוד כמה שחקנים, לעולם אסור שיקרה שוב".
לפנייה לכתב/ת 
