חבקוק בעורף האויב

מסתערבים // מתי פרידמן - כנרת־זמורה־ביתן - 256 עמודים

הימים ימי הקמת המדינה, וזרוע המודיעין הגרומה של ההגנה בוחרת בקפידה עולים יהודים מארצות ערב, צעירים מזרחים, שיוכלו להיטמע בהן בחזרה לצורך משימות ריגול. לכל אחד מהם נאמר שהוא שווה ערך לגדוד חי"ר שלם. בשלב מסוים, גיבורי הסיפור חבקוק כהן, גמליאל כהן ויעקובה כהן (אין קשר משפחתי), וכן יצחק (זקי) שושן, כולם בשנות ה־20 לחייהם, נשלחים להקים את תחנת הריגול הישראלית הראשונה בעולם הערבי בלבנון, עוד בטרם הספיקו לחזות בהכרזת העצמאות.

בביירות החיונית והתזזיתית, על בתי הקזינו ורובע החלונות האדומים שלה, הארבעה מתנהלים פריסטייל לגמרי, ללא שום פרוטוקול מסודר, כיאה לשנות ההקמה. אבל פיקניק זה לא. בסוף כל משפט שהם אומרים בערבית אורבת סכנה, כי מה אם יישמע כמו הלהג הלא־נכון. מה אם תיעשה מחווה לא במקום. קולגות שלהם כבר נתפסו, עונו והוצאו להורג. כדי להיטמע, הם רוכשים קיוסק שנקרא 'שלושת הירחים' והופכים למפעיליו בכסות של פליטים פלסטינים. מעת לעת הם מסָכנים את חייהם, ועוד רגע כמעט שנחשפים. אפיזודות אחרות עשויות לזָכּות אותם בתואר הצוות הפלגמטי בדברי ימי ישראל. מכל מקום, בוודאי לא הזהיר שבהם. לקראת תום הקדנציה שאורכת שנה ומשהו מתחוור (זהירות ספוילר) שאת האיום הכבד ביותר עליהם, יותר מכל שירות ביון נגדי, הציבה אקסית מקומית פגועה.

'מסתערבים' הוא ספרו השלישי של העיתונאי והסופר מתי פרידמן, יליד קנדה שעלה לישראל בגיל 17. רשימותיו באנגלית התפרסמו בכמה מהחשובות שבבמות העיתונאיות האמריקאיות. גם את ספריו כתב באנגלית. כולם תורגמו. הקודם, 'דלעת', התבסס על חוויותיו כלוחם במוצב דרום־לבנוני. ב'מסתערבים' (המילה נהגתה לראשונה על ידי מפקד המחלקה הראשון, לפני שזלגה ליחידות צה"ל הייעודיות שנים אחר כך) פרידמן טווה את ההיסטוריה הנשכחת של המחלקה הערבית של הפלמ"ח.

בניגוד לספר הצבאי המקומי המצוי, 'מסתערבים' אינו עשיר בהתרחשויות מבצעיות דרמטיות. דווקא משום כך הוא מדגיש את כישרונו הבוהק של פרידמן. מינון הפיצוצים והיריות הנמוך־יחסית מפָנה את תשומת הלב ליומיום הרה הסכנות, ליחסים בין הארבעה (עבדול כרים, יוּסף, אבּרהים וג'מיל בשמותיהם המודיעיניים), לעמדה הנפשית העקרונית של המרגל - פקעת סבוכה המתוארת בחוכמה ובאיפוק.

זרקור עוצמתי במיוחד זורק פרידמן על שאלות הזהות שמעורר מעמדם הייחודי של אנשי המחלקה. בראי האקסיומה של תנועת הפאן־ערביוּת, שלפיה ערבי הוא מי שמדבר ערבית, הם כולם ערבים לעילא, בה בשעה שמבחינת האשכנזים שאיישו את הפלמ"ח, חבקוק וחבריו - ילידי דמשק, חלבּ, תימן וירושלים - הם "אחרים" כמעט אולטימטיביים. לכן, הם מיאנו למשל לארח את המחלקה בקיבוציהם, בטיעונים קלושים.

פרידמן, שמבקש ובצדק להחזיר לחבורה את כבודה, ביצע עבודת תחקיר מרהיבה, המתבססת לא מעט על סדרת ראיונות שקיים עם יצחק שושן בעשור התשיעי לחייו, לצד אין־ספור פריטי מידע נוספים על המסתערבים הראשונים. הוא כותב חסכוני אך מחונן, שיודע למקם בתצרף כל מילה בְּדיוק רב (יוצאות דופן הן הפניות לקוראים בגוף שני רבים) ולקשט בפנינים של שאר־רוח - ציטוט של דיקנס, שורות מאת לאה גולדברג, ציטוט מהמקורות. לחובתו, הוא נע בפתיחה במעגלים, עם אקספוזיציות על גבי אקספוזיציות. אבל כשהסיפור ממריא - הקריאה טסה.

לקראת סוף הספר, פרידמן אוסף את הקצוות האידיאולוגיים שמפוזרים לאורך הטקסט, ומגיש את ראיית העולם הפוליטית שלו בצורה דחוסה יחסית. עד כמה שכתיבתו המינורית יכולה להיות כזאת. סגנונית, זה אולי לא האופן שבו טענות ניציות נשמעות בדרך כלל (במובן זה, זה בהחלט מרענן), אבל מבחינה תוכנית, כל הלהיטים הישנים והטובים שָם. המזרח התיכון הוא שכונה אלימה; הערבים מבינים רק כוח; מי שנוכחו בזה על בשרם הם המזרחים, על כן האיבה שחשו כלפיהם כל השנים; לא פלא לכן שבעת האחרונה העמדה הזאת הפכה למיינסטרים - היא הלוא התגלתה כאמת לאמיתה; והשמאלנים, שקיוו להחיות בשממה את אירופה הקלאסית, מוזמנים לאכול חמוצים.

בתום הקריאה, הטריד אותי שבמסגרת מחשבותיי על הספר, תשומת הלב שלי נדדה שוב ושוב, כמו בשדה מגנטי, למניפסט הנדון. שני עמודים מתוך מאתיים וכמה. למה בעצם? מדוע כאשר יצירה מדבררת בצורה ישירה את האידיאולוגיה של מחברהּ, יש לכך איכות של חור שחור הנוטה לבלוע את כל השאר? אולי משום שזו הנקודה שבה ננטשים התפיסות המרובדות וארגז הכלים הניואנסי, שפרידמן היטיב כל כך לעבוד איתם, לטובת הטפה פשטנית. עמדותיי אינן העמדות של פרידמן, זה נכון, אבל דומה שהעוול במקרה הזה אינו כלפיי, או כלפי שמאלנים בכלל, אלא כלפי גיבוריו הספרותיים - אלה שסייע לברוא בעדינות וביסודיות - משום שבכך אוזל משהו מחיוּתם, והם הופכים לאביזרים בשירות האידיאולוגיה הרצויה. •