סיד // אסתי ג' חיים - אחוזת בית - 280 עמודים

באחד הרגעים המעניינים בתחילת הסיפור הראשון בקובץ, בעלה של הגיבורה מדווח לה בהתפעלות על החדשות הטריות. חומת ברלין נופלת. המוני אזרחים ממוטטים את סמל המנגנון שדיכא אותם במשך עשרות שנים. במסגרת הסיפור, זה רגע שמתאר ניתוק. הגיבורה קופאת במקום. נעמדת בין מסך הטלוויזיה לבעלה. "אולי חשבה", כותבת המחברת, "על האנשים שייאושם גרם להם להתנפץ שוב ושוב על החומה... על חדרים נסתרים שכל מעשה אלימות היה אפשרי בהם. ומה מרגישים האנשים האלה עכשיו, כשיצאו לחופשי, בעוד היא מתכנסת בתוך עצמה, בונה סביבה חומה הולכת ומתגברת".

שלושה סיפורים ארוכים נכללים ב'סיד'. הראשון והאחרון הם המורכבים והבשרניים יותר בספר הפרוזה השישי של אסתי ג' חיים. שני הסיפורים הללו, 'זיכרון סמוי' ו'סיד', כתובים כניסיון לחלץ מתוך חומת הזיכרון חומר מוסתר, בלתי ניתן לדיבור ישיר. האישה שקופאת בין מכשיר הטלוויזיה לבעלה מוצגת מיד בתחילת הסיפור כדמות במצב פוסט־טראומטי. בניגוד מוצהר לנפילה של חומת ברלין, הסיפור מתאר ניסיון אחר ניסיון שלה, לאורך כמעט 30 שנה, לומר באופן ישיר או עקיף: גבר תקף אותי, כאן ברחוב ליד, הפחד הולך אחריי לכל מקום. גורם לי לקפוא מול הטלוויזיה, לבקש מאנשים ללוות אותי עד הבית, להתנהל באופן מקרטע בעבודה, לעורר סימני שאלה.

הסיפור האחרון, שעל שמו נקרא הקובץ, מטפל בדמויות שהופיעו ברומן הקודם של הסופרת, 'אנשי פינות' מ־2013 - ויכול להיראות כמו המשך לרומן או פיסה שלא נכנסה לגרסתו הסופית. גבר מבוגר, ניצול שואה, מגיע בפעם האחרונה לדירה של מי שהייתה כמעט המאהבת שלו. דודתה של אשתו. זאת ההזדמנות היחידה שלו לגלות איך חיה האישה הבלתי פתורה מבחינתו. לפשפש בחפציה. לקבל כרטיס כניסה לממלכה הפרטית שלה - עכשיו, כשהיא כבר לא יכולה למחות, לטרוק בפניו את הדלת.

אבל כרטיס הכניסה הזה לארכיון הסודי מתואר גם כתאונה, ככלא. האיש נפצע כשהוא מנסה לבצע תיקון אחרון בדירה, אחרי שנים שנקרא למקום לטפל בבעיות קטנות בצנרת, בחשמל. מתוך שלולית הצבע הלבן שנשפך ומתפשט על רצפת הדירה, הסיפור משחזר את מהלך חייו של האיש, ודרכו גם את חייה של אותה אישה: נעורים במחנה ריכוז, חיים משפחתיים מסובכים ואלימים בחיפה, דמויות הנשים שאיבד ואיכזב, ההתאהבות באישה הזרה - כשהוא עצמו, במבט לאחור, תוהה מי הייתה, מה עבר עליה במלחמה, מדוע קירבה והרחיקה אותו לאורך שנים.

למה אני נמנע מכניסה לפרטים? אולי מפני שכריכת הספר מעמעמת את התכנים האלה. ואולי מפני ששני הסיפורים כתובים, כאמור, כמהלך של שחזור והיזכרות. לא מדובר בסיפורי מתח, אבל כל האנרגיה שמושקעת בהם קשורה לשאלות של התבוננות אחורה. סביב דמות נשית שותקת־מדברת. מגלה ומסתירה. הזיכרון, כותבת ג' חיים בשם גיבורת 'זיכרון סמוי', "הוא כמו חפירה ארכיאולוגית שעדיין לא נחפרה. הוא סוד".

'סיד' מיועד קודם כל לקוראים ולקוראות שמתייחסים ברצינות גמורה לדימוי הארכיאולוגי הזה. שמבקשים טיפול רגיש בחיים שכפופים להיגיון או לחוקיות של אסון שאי־אפשר להגדיר ולהסביר בצורה ישירה אלא במבט לאחור, עקב בצד אגודל. דווקא הסיפור האמצעי בקובץ, הקצר יותר והפחות טעון מבחינת המרקם הטראומטי, נוגע באיזו אמת יותר גולמית ורדיקלית. אישה בת 69 יוצרת קשר עם בחור צעיר, כנראה ממוצא אתיופי. משהו בלתי מוגדר נוצר ביניהם. ידידות, יחסים אימהיים, פלירטוט. משהו שהגיבורה תופסת כחציית גבול מסוכנת, גם אם היא עצמה כבר לא בטוחה מה מסוכן כל כך בעצם.

ג' חיים מפתחת ב'סיד' את העיסוק שלה בעולם שמחבר בין מהגרים, ניצולים ובניהם. אבל מעל שלושת הסיפורים מרחפת התבוננות בחיים בתוך גוף נשי - כנקודה משמעותית בקשר הנפיץ והטראומטי שבין אלימות היסטורית ויחסים משפחתיים. המורכבות הרעיונית והרגשית שסיפורי 'סיד' מייצרים ומטפלים בה מעוררת הערכה ומעורבות רגשית. אלה חומרים חשובים בפני עצמם והכתיבה עליהם דורשת אומץ. גם מבחינה ספרותית יש עומק בקשר הצורני והמטפורי שנוצר בין שני הסיפורים הראשיים. בין האישה הרדופה, המותקפת, ברחוב הישראלי - לגבר ניצול השואה; בין האישה הישראלית שמצליחה ולא מצליחה להמשיך בחייה - לבין הגבר שניסה אחרי מלחמת העולם להפוך לאב, לבן זוג, לחייל, למאהב, לפועל. אם שני הסיפורים היו צמודים זה לזה - היינו יכולים לקרוא באופן חריף וערני יותר את האופן שבו הם מתכתבים. את הקשר בין שתי צורות ההתבוננות באישה במצב של שתיקה וחשיפה.

ובכל זאת, היה חסר לי משהו לאורך הקריאה. הנכונות לתת ביטוי למשהו נועז וישיר יותר, שהספר בעצם מטפל בו. משהו שיקרא תיגר על ההיגיון הנפשי, הפוסט־טראומטי, שהסיפורים כפופים אליו. ג' חיים יודעת לספר סיפור, אבל נדמה לי שהיא יכולה ללכת למקומות רחוקים ומפתיעים יותר. לפעמים, באופן נקודתי, הסיפורים משבשים את חוקי המשחק הנוקשים של ריאליזם פסיכולוגי והולכים לכיוון יותר לירי, יותר ציורי, ופחות מובן באופן מיידי. יותר מקום לחומרים כאלה היה עוזר לפרוץ את החומה הסגנונית שהסיפורים כמעט מתבצרים מאחוריה, ומייצר קריאה יותר חופשית וגמישה. •