שירי עזובה לאהבה // ישראל דדון - הליקון - 107 עמודים

ברגע שהתחלתי לקרוא את 'שירי עזובה לאהבה' של ישראל דדון, האחרון במשוררי ערס פואטיקה שזכה להוציא ספר, הבנתי שנפל דבר בשירה הישראלית. השירים הכו בי בעוצמה בלתי מוכרת, מחרידה לפעמים. הדבר הראשון שהבחנתי בו כשניסיתי לפרש את מקור העוצמה היה האופי הכמו־התאבדותי של רבים מהם. הנה משורר שמתאבד על השירים שלו, חשבתי, הולך איתם עד הסוף, עד עינות העצב. וגם: הנה משורר שהמצוקה שלו ותודעת המצוקה שלו כל כך חשופות, כל כך נטולות מתרסים ומחיצות, שאין לו ברירה אלא להשתמש במילים על מנת לתעד את תשוקתו העזה, הטקסית לפעמים, למחוק את עצמו, לחרוץ או לחתוך את איבריו (בסכין), לחנוק או להטביע את עצמו (באלכוהול), להעלות את עצמו באש.

אלא שהשנאה העצמית הזאת אינה רק הרסנית אלא גם יצירתית, ובדיוק שם מקור עוצמתה המיוחדת. שכן טקסי ההרס של דדון חותרים תמיד, גם ברגעי המצוקה הקשים ביותר, אל קו הביצורים האחרון, אל הגוף החשוף והפצוע שמתעקש לא רק לשרוד בכל מחיר, אלא גם לשמור בכל מחיר על האינטגריטי שלו, על האוטונומיה שלו, ובעיקר על הדבר החמקמק שמכונה בשירים "צלם", קיצור של "צלם אלוהים", גם אם הזיקה שלו לאלוהים מוטלת בספק.

דומה ששיריו של דדון הם ביטוי מאלף למה שפרויד כינה "דחף המוות", אבל פרשנות פסיכואנליטית תחמיץ במקרה זה, כמו במקרים אחרים, את העיקר - את מקורה של האלימות. היא לא נובעת מבפנים או מקרוב אלא מכה בחוץ ולפעמים מרחוק מאוד. זאת האלימות המוכרת של החברה הישראלית, האלימות הכלכלית, האתנית והמעמדית שמופנית כלפי מי שאתרע מזלו להידחק בדיוק לשם, אל מרחבים החשופים לביזוי, להרס ולעזובה. ומה שמיוחד אצל דדון, הדבר שכן יש לו בפנים, הוא דווקא ההפך מדחף המוות, הוא כוח החיים והאהבה, שמאפשר לו מצד אחד להפנים את האלימות הזאת בכל עוצמתה, להשיב אותה אל דחף המוות שממנו כביכול נולדה - "יש בי חיים של מאה איש ולפעמים מוות/ שלא יבייש את הצבאות הגדולים בעולם" - ומצד שני מאפשר לו לעשות את הדרך הארוכה כדי להיחלץ מפגיעתה הרעה: לחפש שוב ושוב את המקום שיאפשר לו לזקק מתוך הפצע עמדה אתית ופואטית חדה ומדויקת, כזאת שלא מתכחשת לחולשה ולפחד או לגוף המוכה והאבוד, ואף על פי כן חותרת למרחבים פתוחים של חופש וסולידריות.

לכן ספר הביכורים של דדון מרשים פעמיים - פעם כביטוי מרחיק לכת לעזובה רגשית וחברתית ולאלימות שמולידה אותה ונולדת ממנה, ופעם כרישום של סיסמוגרף פוליטי רגיש במיוחד. השירים בספר אינם זעקות קרב שנועדו לכנס סביבו המונים מריעים. להפך, הם מדגישים תמיד את היסוד הקרוע, הסותר את עצמו, שיש בכל ניסיון לתרגם עזובה וכמיהה לחזית פוליטית. ודווקא משום כך, כשהוא כן מנסח עמדה בבהירות - אם כי כמעט תמיד מתוך מרחק או שיבוש אירוני - יש לעמדה הזאת כוח יוצא דופן, כמו בשיר שנפתח במילים "כשתגדל בני/ אל תהיה/ מג"בניק אלים/ מתלכלך עם ערבים... לא בני/ לך ייעדנו גדולות/ אתה תפציץ אותם בכמויות/ והם יהיו/ ערסים/ נאצים/ גזענים..." ובלא מעט שירים נוספים שכמה מהם מופיעים בספר פעמיים - פעם במקורם העברי, ופעם בתרגום לערבית של רים ע'רנאים.

אָח יָא אִמָּא

וְאִם הָיִיתִי יָכוֹל הָיִיתִי מֵת לָךְ בַּבֶּטֶן עוֹד לִפְנֵי שֶׁנוֹלַדְתִּי

אֲבָל הָיִיתִי עָסוּק בַּמַּלְאָכִים שֶׁלִּמְּדוּ אוֹתִי תּוֹרָה שֶׁשָׁכַחְתִּי

וְאַתְּ הָיִית עָסוּקָה בְּלְהַאֲמִין שֶׁמֵּעַכְשָׁו יִהְיֶה אַחֶרֶת וּבֶאֱמֶת הָיָה

אָח יָא אִמָּא לְעַזִ'יזַ'ה

וַאֲנִי קָרַעְתִּי קְרִיעָה שֶׁבָּאתִי לָעוֹלָם הָאָרוּר הָזֶּה

וְאַתְּ נָתַתְּ לִי שֵׁם שֶׁל אָדָם שֶׁנִּלְחָם עִם מַלְאָכִים וַאֲנָשִׁים וְיָכוֹל לָהֶם

וַאֲנִי לַשֵּׁדִים שֶׁלִּי לֹא יָכֹלְתִּי

וְהַשֶּׁמֶש כָּבְתָה לָנוּ יַחַד

וְהָאָמָּנוּת דִּבְּרָה אֶצְלֵנוּ לְשׁוֹנוֹת שׁוֹנִים

אָח יָא אִמָּא לְעַזִ'יז'ה

אִם הָיִיתִי יָכוֹל הָיִיתִי מֵת לָךְ בַּבֶּטֶן עוֹד לִפְנֵי שֶׁנּוֹלַדְתִּי שֶׁלֹּא תֵּדְעִי אוֹתִי בִּכְלָל