פריחה שנתאחרה // אנטון צ'כוב - מרוסית: נילי מירסקי - עם עובד - 288 עמודים
לפני 16 שנה ראיינתי את דן צלקה. כשהשיחה הגיעה לצ'כוב, הודיתי שאני לא כל כך אוהב את סיפוריו הקצרים, בניגוד למחזות. צלקה, שנפטר זמן קצר אחר כך, וגם אם לא ידע שקיצו קרוב הרי שהאירוניה בהצעתו הייתה ברורה, טען שזה עניין של גיל וביקש להתערב איתי על בקבוק קוניאק, שאת שמו לא זיהיתי, ובעוד 20 שנה, כשניפגש שוב, איווכח ששיניתי את דעתי. לחצנו ידיים.
הרתיעה שלי מצ'כוב הייתה קשורה לחריגות שלו בנוף הספרות הרוסית של המאה ה־19. צ'כוב (1860־1904) הפך מהר מאוד לנערץ בעולם דובר האנגלית. וירג'יניה וולף, ג'יימס ג'ויס והמינגוויי נמנו עם מעריציו. הנסיך מירסקי, שכתב בתחילת המאה הקודמת ספר משפיע על הספרות הרוסית במאה ה־19, הסביר זאת בכך שצ'כוב "דחה את הערכים ההרואיים" של הספרות הרוסית. אפשר למצוא לכך אישור בדבריו של גיבור הסיפור 'מעשה משעמם', פרופסור מפורסם לרפואה היודע שמותו קרב; אמירה "אנגלית" מאוד, פרקטית ואירונית: "היושן העבש של בנייני האוניברסיטה, הקדרות השרויה על הפרוזדורים, הפיח שעל הקירות, האור הקלוש, המראה העגום של המדרגות והקולבים והספסלים - מקום נכבד נועד לכל אלה בהיסטוריה של הפסימיזם הרוסי, ברשימת הגורמים שהכשירו את הקרקע לצמיחתו".
אני דווקא נמשכתי תמיד אל הפסימיזם הרוסי, אל ההפלגות הקיומיות־פילוסופיות של דוסטויבסקי וטולסטוי, ולא אל אלה של צ'כוב, שמזכיר בגישה הליברלית־מתונה שלו את טורגנייב. אהבתי גם את הסופרים העבריים שהושפעו מטולסטוי ודוסטויבסקי (ברנר, שבתאי) ולא חשתי קרבה לאלה שהעריצו את צ'כוב (עמוס עוז).
אבל נבואתו של צלקה התגשמה. לפחות ביחס לארבעת הסיפורים המופיעים בקובץ 'פריחה שנתאחרה', שיוצא עכשיו במהדורה מחודשת (באותו תרגום מ־1981 של נילי מירסקי). הגיבורים האפורים של צ'כוב, כפי שכינתה אותם לאה גולדברג במאמר עליו, קורנים זוהר מיוחד במינו. האפרוריות של החיים עצמם כמו נגאלת בכוח האמנות הגדולה שלו. הכל מצוי בניואנס, בפרטים, ובשמירה על קצב עלילתי שלעולם אינו מורגש ככזה שמואץ באופן מלאכותי על ידי הסופר.
ניקח כדוגמה את הנובלה 'שלוש שנים', בעיניי הטובה בקובץ. כבר השם כמו מכריז על התנערות מעיצוב "ספרותי". לא מדובר ב"סיפור" אלא בתיאור של כמה שנים בחייהם של כמה אנשים. צ'כוב כמובן מתעתע בנו והסיפור מעוצב עד דק, אבל הכל יוצר רושם של טבעיות גמורה. התנועה האיטית של התרקמות אהבתם של לַפְּטְיֵב ויוליה, אהבה שמבשילה רק אחרי כמה שנות נישואים, מזכירה את התנועות הטקטוניות האיטיות אך הרות הגורל של החיים עצמם, של השתנותנו האיטית אך הכבירה במרוצת השנים.
הגיבורים של צ'כוב הם אנשים טובים. אנשים טובים שסובלים ושגורמים סבל לאנשים טובים כמותם. גם המספר, שלא כמו בנוסח הפלובריאני המרוחק, מבטא את חמלתו לדמויותיו, באיפוק ובמשורה. זו לא המלודרמה של "טובים" מול "רעים" וגם לא התפיסה הילדותית השקרית שהעומק מצוי ברוע וברשעות. יוליה נישאת לך בגלל כספך, אומרים מכריו של לפטיב. אבל הוא יודע שזה לא נכון. נישואיהם הלא־מאושרים נובעים מסיבות אנושיות יותר, דקות יותר. הגיבורה, העשירה גם היא, בסיפור אחר, 'ממלכת נשים', מנדבת מכספה לעניים. היא אישה טובה באמת, ובכל זאת מציין צ'כוב שהיא נהנית לראות את עצמה באור כזה, והיא עצמה (לא מאחורי גבה כפי שסופרים ציניים יותר היו עושים) יודעת שהפנטזיה המוסרית־ארוטית שלה להינשא לפועל פשוט בבית החרושת שבבעלותה תתפוגג במהרה. הנרגנות של הפרופסור ניקולאי סטפנוביץ' ב'מעשה משעמם' עוסקת בכך ששמו נודע בכל רוסיה, אבל חייו, כפי שהוא מספר לנו, מלאי מחשבות קטנות, אי־נוחות וכאב לא הרואי. צ'כוב היה בן 29 בלבד כשכתב את הדיוקן האמין כל כך הזה של ההזדקנות.
המצב החברתי ברוסיה של סוף המאה ה־19 עולה כמאליו מהקובץ. שקיעת האצולה, עליית הבורגנות, העוני של הפרולטריון. ובתרבות: הדקדנס, שקיעת הדת, מטריאליזם קיצוני. בסיפור הפותח, 'פריחה שנתאחרה', מעריצה האצילה הענייה את הרופא העשיר, שמשפחתו הייתה בעבר צמיתה של משפחתה (סבו של צ'כוב עוד היה צמית בעצמו). הסוף המעט סנסציוני של הסיפור, הלא־אופייני לשאר הקובץ, נובע אולי מכך שזה סיפור מוקדם (1882).
"איבסן לא מכיר את החיים", אמר פעם צ'כוב לסטניסלבסקי על עמיתו בעסקי הבמה. גם הפרופסור הנרגן מלין על היעדר הפשטות בתיאטרון, על התיאטרליות הלא־טבעית. צ'כוב, במחזות ובסיפורים כאן, מכיר גם מכיר את החיים, ויודע שהם מורכבים מתנועות נפש קטנות, מאנשים קטנים, מפרטים קטנים. מאדם שבסערת נפש שוכח איך לצאת מבית שהוא מכיר היטב; מאישה שכותבת מכתבים מלאי טוהר נפשי ושנינות אך בשגיאות כתיב; מאישה שאינה אוהבת את בעלה אבל יום אחד פתאום מוצאת את עצמה מבקשת ממנו שיחזור הביתה מוקדם. "משעמם לי בלעדיך". •
