נועה קירל יכולה להיות אופטימית. "היא כישרון יוצא מן הכלל וההגדרה המדויקת לסטאר", מפרגן לה איתן בן חורין, סגן נשיא וורנר העולמי ואחד האנשים החזקים בתעשיית המוזיקה האמריקאית. "עם השיר הנכון", הוא מאמין, "יש לה את הפוטנציאל הנכון להפוך לזמרת ענקית בארצות־הברית ובעולם". וכן, זה כמובן גם לא מזיק שאחד האנשים שילוו אותה צמוד בקריירה החדשה שלה בארה"ב, הוא ממוצא ישראלי. בן חורין אולי לא שם מוכר בארץ, אבל כבר יש לו תפקיד מרכזי בחוזה החלומי של קירל מעבר לים ובהצלחה העולמית המפתיעה של ג'וני גולדשטיין. ומי יודע, אולי לעוד כמה ישראלים שחולמים לכבוש את אל־איי וניו־יורק – נפתח שער.
במסגרת התפקיד שלו אחראי בן חורין גם על חברת אטלנטיק רקורדס, שהחתימה את קירל, ונמצאת בבעלות וורנר מיוזיק. "לא אני החתמתי אותה אישית", הוא אומר, "אבל אני הייתי הראשון שפגש בה ואני אלווה אותה בכל דבר כאן, מבחירת השירים דרך המפיקים המוזיקליים והמלחינים. הקריירה בארה"ב מאוד שונה מזו בישראל, הזמרים הישראלים מתקשים הרבה פעמים עם המבטא האמריקאי, וזה המכשול הכי גדול שלהם, אבל לנועה אין את הבעיה הזאת. יש לה כמה שירים יפים באנגלית והיא נשמעת בהם ממש טוב, כך שאני מאמין בה. היא גם מתוקה ויש לה לב טוב ואני שמח שהיא הוחתמה בחברה שלנו".
אבל עוד לפני קירל, בן חורין החתים את המפיק המוזיקלי ג'וני גולדשטיין והביא אותו לאמריקה. זמן קצר אחר כך ההימור הוכיח את עצמו בגדול כשגולדשטיין הפיק את "מאמאסיטה", שיתוף הפעולה של בלאק אייד פיז ואוזונה שהפך ללהיט ענק ואת גולדשטיין למפיק מבוקש בכל העולם. עכשיו הוא רוצה לקצור את אותה הצלחה עם קירל.
נועה יכולה לשחק אותה כמו ג'וני גולדשטיין?
"למה לא? במקרה של ג'וני מדובר בהצלחה באמת גדולה. מבחינתו, סוג של הגשמת חלום. לפני שנה החתמתי אותו על חוזה בחברת האמנים שלי והבאתי אותו ללוס־אנג'לס. ביום הראשון שלו כאן הוא התחיל לעבוד עם וויל־איי־אם מהבלאק אייד פיז. אחרי עשרה חודשים היה לו כבר להיט ענק 'מאמאסיטה', ובשביל מפיק ישראלי זאת בהחלט הצלחה מדהימה. הוא הפיק 12 שירים באלבום של הלהקה – עם שאקירה, מאלומה וטייגה ואחרים. יש עכשיו מלחמה מצד חברות גדולות להחתים אותו אצלם, אבל אני לא אוותר עליו בשום פנים ואופן. ג'וני שייך לחברה שלי".
הנסיעה ששינתה את חייו
הרזומה של בן חורין, 40, כולל הצלחות עם גדולי המוזיקאים בעולם, ובהם ג'ניפר לופז, ניקי מינאז', ג'סטין ביבר, כריס בראון, ג'ייסון דרולו, ג'ון לג'נד, סיה וקארדי בי, שהפכו אותו לאחד השמות הבולטים בתעשיית המוזיקה האמריקאית. הוא נולד במיאמי להורים ישראלים שהיגרו לארה"ב זמן קצר לפני שנולד. את הקריירה המוזיקלית החל בגיל 15, כשהקים יחד עם חברים מהשכונה להקת רוק בשם אטומיק טנג'רין. בהמשך הפך לדי־ג'יי והופיע בפסטיבלי מוזיקה ברחבי העולם. כסף גדול הוא לא ראה מזה עד שמלאו לו 26, אבל ביקור אחד בישראל שינה הכל. "נהגתי לנסוע עם המשפחה לבקר בישראל פעם בשנתיים", מספר בן חורין בעברית שוטפת. "ב־24 השעות הראשונות של אותו ביקור ראיתי מספר מקומות בירושלים שגרמו לי לחשוב על היהדות. עד אז לא היה לי קשר מיוחד ליהדות. האמנתי אמנם באלוהים, אבל לא שמרתי כשרות. אפילו אכלתי שרימפס.
"לילה אחד, כשהייתי אצל דוד שלי ועבדתי על שיר כל הלילה, הדוד התעורר בארבע לפנות בוקר והתחיל לדבר איתי על יהדות. דיברנו שלוש שעות רצופות, והוא הציע לי לקיים מצוות, אפילו מצווה אחת בלבד. הוא אמר שזה יעזור לי. החלטתי לנסות לאמץ לעצמי את מצוות נטילת הידיים לפני אכילת לחם, ועד היום אני עושה את זה. כמובן שמצווה גררה מצווה, ובהמשך לקחתי על עצמי מצוות וברכות נוספות. בסופו של אותו טיול – תקראי לזה צירוף מקרים או מה שאת רוצה – כתבתי שני שירים לשירי מימון, שהייתה אז, והיא עדיין, אחת הזמרות הגדולות בישראל. כשחזרתי לארה"ב מכרתי את השיר הראשון שלי לאטלנטיק רקורדס, אותה חברה שבה אני עובד היום".
עד אז לא ממש הצלחת?
"עד אז הקריירה שלי ידעה עליות ומורדות, אבל פתאום הכל השתנה. אספתי את כל הכסף והחסכונות שלי, לוויתי כסף מהמשפחה, והקמתי את מה שהפכה להיות בהמשך חברת ההקלטות הגדולה ביותר בפלורידה, פלאש סטודיוס, והיום אני סגן הנשיא בוורנר, אחת מחברות ההקלטות הגדולות בעולם. זה כוחה של מצווה".
כשהראפר פלו ריידה הגיע להופיע בישראל, בן חורין התלווה אליו. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה הבין תחת איזה מכבש לחצים נתונים אמנים שמגיעים להופעות בארץ. "פלו ריידה העלה תמונה לאינסטגרם תחת הכיתוב: 'אני בירושלים ישראל, היכן שישו הלך', כשברקע התנוסס דגל ישראל", מספר בן חורין. "הפוסט קיבל מאות תגובות, חלקן מאוד שליליות, כמו 'תתבייש לך', 'שחררו את פלסטין', 'הייתי מעריץ שלך, עכשיו אני לא'. שמתי לב שאלו שכתבו את התגובות הם בכלל לא אנשים שעוקבים אחריו ושמדובר בחשבונות פיקטיביים, אבל בינתיים מנהל חשבון האינסטגרם של פלו ריידה כבר הוריד את השם 'ישראל' מהפוסט והשאיר רק את המילה 'ירושלים'".
וזה לא המקרה היחיד שבו נתקלת?
"יש לי לפחות עוד עשרה סיפורים דומים. בכל פעם שאמן מזכיר את המילה ישראל, הוא מותקף. לנה דל ריי ביטלה פעמיים את ההופעות שלה בארץ בגלל הלחץ שהופעל עליה. כשחבר שלי בדק את התגובות שהיא קיבלה, הוא גילה ש־90 אחוז מהן הגיעו משתי כתובות ששייכות למדינות ערביות".
לפעמים, הוא אומר, גם לתקשורת הישראלית ולרשתות החברתיות יש חלק במצב. "כשנועה קירל הוחתמה אצלנו, 'טיים אוף ישראל' כתב שהיא חתמה על דיל ענק עם אטלנטיק רקורדס למרות המחלוקת. איזו מחלוקת? רק הוכרז שהיא הוחתמה, למה סתם לכתוב דברים? ה'ג'רוזלם פוסט' בחר לפרסם את הידיעה עם תמונה של נועה לובשת את מדי הצבא ואוחזת ברובה. מדובר כאן באחת מכוכבות הפופ הגדולות בישראל, ומתוך כל התמונות שיכולתם לבחור בחרתם דווקא את זאת?! זאת בהחלט טעות".
הרצון לחולל שינוי הביא את בן חורין להצטרף לארגון Creative Community for Peace, המורכב מאנשים בעולם הבידור האמריקאי שמבקשים לעודד אמנים להופיע בישראל ולא להיכנע לתנועת החרם. "לא משנה מה המחשבות שלך על מה שקורה במזרח התיכון, אסור להשתיק את המוזיקה", הוא אומר. "אנחנו שולחים הודעות לאמנים שעליהם מופעל לחץ לבטל את ההופעות בישראל, מדברים איתם ישירות או עם המנהלים שלהם, ואומרים להם שבזה שהם יבטלו את ההופעה, הם לא יביאו שלום. כל אחד בישראל יכול להגיע להופעה, ללא קשר לדת או גזע, ואין דרך טובה יותר לאחד בין אנשים מאשר דרך שירים".
"לא פשוט להיות רוקר"
בעידן הקורונה, בן חורין עובד בעיקר דרך הזום וטוען שההספק שלו רק השתפר. "ביום ממוצע אני מקבל כ־400 מיילים ומאה שירים, ועכשיו אני מספיק להקשיב ליותר שירים ולעבור על יותר מיילים", הוא אומר. "אני מאמין שגם לאחר שיימצא חיסון לקורונה, אמשיך לעבוד יותר דרך זום. רבים מהאמנים שאיתם אני עובד, גם מקליטים, כותבים שירים ועובדים דרך זום".
ממה אתה נהנה יותר – מהקריירה שהייתה לך כרוקר וכדי־ג'יי או מהעבודה כיום?
"מהעבודה כיום. נהניתי ממה שעשיתי, אבל להיות אמן שמופיע דורש ממך מחויבות גדולה. אתה יוצא לסיבוב הופעות שאורך חודשים ארוכים. כשהייתי צעיר נהניתי מזה, אבל כשמלאו לי 26 אמרתי, זהו, מספיק".
במהלך הקריירה שלו הספיק בן חורין להשתתף באינספור הופעות, אבל ההופעה שריגשה אותו יותר מכל הייתה כתלמיד תיכון, כשהצטרף ב־1998 למצעד החיים במחנות ההשמדה. "לפני הטיול כתבתי שיר על השואה, הקלטתי אותו והבאתי איתי מספר דיסקים, כך שהתלמידים יוכלו להקשיב לשיר", הוא מספר. "חילקתי את הדיסקים בין האוטובוסים, והמורה המלווה אמרה לי שתעזור לי להופיע עם השיר בביקור במחנה מיידנק. אבל הזמן עבר ואף אחד לא ניגש אליי או דיבר איתי על השיר.
"ביום האחרון למסע ויתרתי על ארוחת הערב, ניגשתי לבמה, פניתי לאחד האנשים שעבדו שם, ואמרתי לו שכתבתי שיר על השואה ואף אחד לא עוזר לי להופיע איתו. כך הצלחתי להופיע בפני 7,000 איש, רק אני והגיטרה שלי על הבמה. זה היה נורא מרגש. כשחזרתי למיאמי גיליתי שכל העיתונים המקומיים כתבו על ההופעה. גם החברים הישראלים של ההורים התקשרו אליהם ואמרו: 'שמענו שהבן שלכם זמר'. זאת הייתה הפעם הראשונה שההורים שלי לקחו את המקצוע שלי ברצינות. עד אז הם אמרו לי, 'זה תחביב נחמד, אבל לא מקצוע שאפשר להתפרנס ממנו. לך תמצא עבודה אמיתית'. עכשיו הם כבר יודעים שזה ועוד איך מקצוע". •
