חמישי 13 באוגוסט 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    שלמה ארצי
    7 ימים • 17.06.2020
    הסוד הכמוס של אמא
    שלמה ארצי | איור: יזהר כהן

    אנשים ששכחו את שפת אמם / זוכרים שהיינו טומנים סודות בפינות של ספרי הזיכרונות? מן הסתם, זה כבר פאסה. עכשיו אין ספרי זיכרונות, יש תזכורות בטלפון. אבל בימים ההם היינו ילדותיים, והיינו מקפלים ת'סוד ברצינות בקצה הדף וכדי להרחיק סקרנים היינו רושמים מעל הקיפול את המשפט הידוע: "סוד כמוס לפרה ולסוס". רק מי הייתה הפרה ומי היה הסוס, ומי היה המבאוס שהציץ בסודות, לא ידענו.

     

     

    עורך: תומריקו

    עורך: תומריקו

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    אישית, תמיד עניין אותי סוד אחד, והוא: איך הגעתי הנה. הרי לא הגעתי ברכבת משא כמו שהעיד על עצמו בוב דילן כשבא לחתום חוזה בניו־יורק. גם לא הייתי ילד סיקסטיז שנולד במפתיע על אופנוע הארלי דיווידסון על הכביש בין עתלית לעמק יזרעאל. בסך הכל נולדתי במאה הקודמת לזוג יהודים מרגשים שנפגשו אחרי מלחמת העולם השנייה בדרכם לארץ לבנות בישראל חיים חדשים ומפתיעים. ולשאלה כלום האדם בוחר את משפחתו או שהוא נולד ומצטרף אליה במקרה, רק לאלוהים פתרונים.

     

    "מה אכתוב לא אדע, שיר סיפור או אגדה", זה מה שכתבנו אז מתחת לקיפול. ואילו עכשיו בא לי לצטט את המשורר הנהדר אלי אליהו שכתב על גורלות: "כל כך הרבה דברים היו צריכים לקרות/ כדי שנוכל להיפגש על הספסל הזה, אני/ ואת. רצח עם. מלחמת עולם. אדמות/ נכבשו. אנשים שכחו את שפת אמם" (מתוך השיר 'פגישה'). וזו רק ההתחלה של חיי, והנה ההמשך.

     

    בואו של הספר / זה היה לפני שבועיים כשמישהי גילתה לי במפתיע על אודות ספר חדש שיצא לאור ובין השאר מסופר בו על אמי האהובה מימי, וחייה הקודמים לפני שנולדנו ממנה ומאבי יצחק, אחותי ואני.

     

    וכשהבנתי שמדובר בכלל במשפחתו של הבעל הראשון של אמי נהייתי חשדן, זקפן גבות ובעיקר סקרן לברר את מידת האמינות של הספר. ולכן ביקשתי מאותה מישהי שתעיין עבורי בקטעים נבחרים ותגיד לי את שמו של הספר ושם מחברו. ואז התברר לי שהספר נקרא 'כיצד עלו היהודים לרכבות', והמחבר, הרב יעקב שפירא, הוא בעצם בנו של אחיו של הבעל הראשון של אמי.

     

    ומה שמו של הבעל הראשון של אמי על פי הכתוב שם? שאלתי.

     

    "שמואל", ענתה המעיינת, ואני נהייתי מיד אדום מחמת הספק. כי משום מה זכרתי שאמי אמרה לי שקראו לבעלה הראשון צבי.

     

    החתיכות החסרות / אבל (ותמיד יש אבל), כשהספר הגיע לידיי ועילעלתי בו, הבנתי מיד שמדובר בספר אמין ומרגש מאין כמוהו. גם כי הוא מתחיל בשורה "קח אותי לדודה לאה, אני רוצה לדבר איתה", ציטטה מדברי אחותי אל הכותב שהתאימה בול לסטייל הדיבור של נאוה אחותי. וגם כי זה ספר מלא אהבה למשפחת הכותב שאמי מימי, כך מתברר, הייתה פעם חלק ממנה.

     

    וככה לפני שבועיים, כשהספר בידיי, התיישבתי על הגג, וכשהתחלתי לקרוא בו בנשימה עצורה, התחברו לי כל החתיכות החסרות. ולפתע הבנתי שצבי, שכל השנים חשבתי שהיה בעלה של אמי, היה בעצם האח של שמואל, בעלה האמיתי. ושאמי פשוט עבדה עליי בעיניים ועירבבה את השמות.

     

    פגישה בכיפור / אמא רצתה לבנות לנו חיים חדשים, ולכן לא סיפרה לנו כלום על עברה. אז את הסוד שהיה לה פעם בעל שנספה בשואה גילתה לי בעצם אותה "דודה לאה" כשהייתי בערך בן 30.

     

    הגילוי קרה ביום כיפור בבית הכנסת בניר עציון, אליו הגעתי עם בני בן וחברו הטוב, כתבנו הצבאי אור הלר, כשהיו בערך בני 13. לפני התפילה ניגשה אלינו אישה שהציגה עצמה בתור לאה ובפשטות אמרה: "אני האחות של הבעל הראשון של אמך".

     

    נשימתי נעתקה, בערך כמו בסדרה הזאת של צופית גרנט כשאתה מגלה חתיכות חסרות מהחיים שלך. "איזה בעל? מה בעל? הרי לאבי לא היו אחים ואחיות", אמרתי מופתע ומבולבל.

     

    "לא, לא, לא מדובר באביך, אלא בבעלה הראשון שנספה בשואה", ענתה.

     

    וככה זה נודע לי. ואז, אחרי יום כיפור ההוא, ניסיתי בזהירות כמו שהולכים על קוצים בשדה לדובב את אמא על חייה הקודמים. אבל היא סירבה בעקשנות, ואפילו דרשה ממני לא לחקור יותר ממה ששמעתי. וככה כמו ילד טוב רמת־גן סיפרתי רק לאחותי את סיפור הפגישה בבית הכנסת, ומעולם לא חזרתי יותר לקיבוץ ניר עציון, ולא נפגשתי עם דודה לאה.

     

    תמונת נישואיהם / אז ישבתי עכשיו על גג ביתי וקראתי את הספר. וכשנתקלו עיניי בתמונת נישואיה של אמי לשמואל, עפתי. קודם כל, כי התמונה נראתה מושקעת כמו 'חתונמי', אולי כדי להוכיח שגם אז באותו יום ובאותה שעה בני הזוג המצולם אהבו לנצח, וגם כי אמי הצעירה הייתה לבושה שם בשמלה לבנה עם זר פרחים והינומה, ולידה שמואל חבוש כובע לֶבד ולובש חליפה מחויטת. וככה הם התחתנו. האיש שנישק אותה אלף נשיקות לפני אבא שלי, שהחליפה איתו מכתבי אהבה, שאגב, הייתי שם אלף דולר רק כדי לקרוא שורה אחת מהם.

     

    אלף דולר / מחבר הספר הרב יעקב שפירא, איש חינוך, בעל תואר שני בהיסטוריה יהודית, בנו של צבי, אח של בעלה המנוח של אמי מספר שם באהבה ובחובה אנושית מרגשת למשפחתו את סיפורם. אבל מה שעניין אותי במיוחד היו כמובן תולדות אמי והתינוקת המתה שנולדה לה, הנסיעה ברכבת הנאצית לאושוויץ שבמהלכה היא ושתי גיסותיה ניסו להתאבד כשהבינו שלא נוסעים לנופש באלפים. ועל איך שהצילה את דודה לאה מידי יוזף מנגלה הרופא־הרוצח הנאצי כשמשכה אותה מחבורת ילדים שהלכו לקרמטוריום.

     

    כן, הרבה שמות אני מעמיס אליכם, סורי. ובין כולם נמצאת גם נשמתה היקרה של אחותי נאוה הסקרנית, שלא גילתה לי שפגשה יותר מאוחר את דודה לאה, אולי כי חששה שאני, עם הפה הגדול שלי, אלך לספר לאמי.

     

    אם / בואו של הספר באמצע הקורונה־לייף היה עבורי כאילו נחת על כתפי תוכי ירוק חייכן ומספר סיפורים מהפארק, ונזכרתי שפעם, בצומת עין הוד ניר עציון, לקחנו במקרה חייל טרמפיסט, והוא גילה לי מיד שהוא נכדה של דודה לאה מניר עציון (מקריות או גורל?).

     

    אז אם אני מגלגל את הסיפור, הרי שאם שמואל היה נותר בחיים ולא נרצח על ידי הנאצים, ואם אמי מימי לא הייתה מתחתנת עם אבי יצחק, לא היינו אחותי ואני נולדים.

     

    וכל ה'אם' הזה הזכיר לי שיר נפלא של להקה ותיקה בשם BREAD, ושמו כמובן 'אם' (IF) שנפתח בשורה: "אם תמונה מציירת אלף מילים, למה אני לא יכול לצייר אותך?" איזה יופי.

     

    כתבת 'אולפן שישי' / לכל אחד יש איפשהו סיפור על משפחה ושפת אם, שאולי ידע ושכח. לפעמים זה סיפור מלא אור ולפעמים מלא רגעי אפילה. אבל אני בטוח שלו כל זה היה קורה היום, אמי הייתה זוכה ודאי לכתבת 'אולפן שישי' עם קושמרו כאישה החזקה שלא השתתפה ב'הישרדות וי־איי־פי' אלא בהישרדות חייה ועמדה בזה.

     

    זוכרים שהיינו חורטים עם אולר את שמות אהובותינו על השולחנות בכיתה או כותבים בצד הדף באלבום "סוד כמוס לפרה ולסוס" ומקפלים?

     

    אז למרות שחשבנו אז שהכל נצחי, לא זה ולא זה נשארו לנצח. אולי למעט רגע אחד מתעתע, שבו הנצח מופיע בפניך לפתע בבום, כמו שקרה לי בימים אלה. וכששוב חזר אליי הסוד של אמא בזכות הספר 'כיצד עלו היהודים לרכבות', הוא הפך עבורי לספר השבוע, במקום שבוע הספר.

     


    פרסום ראשון: 17.06.20 , 20:25