שישי 30 באוקטובר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: גבריאל בהרליה
    7 ימים • 17.06.2020
    לא מצליחות להתנתק
    שמרית ראתה שתי חברות נורות על ידי מחבל בחדר שלה במוצב נצרים. אופירה התחילה להתעלף אחרי שבועיים בלי שינה. התמונות של חיילים רוכנים בציר פילדלפי רודפות את מ' עד היום. וקרן יוצאת מהבית כדי שהילד שלה לא יראה את ההתקפים. אף שלא היו לוחמות, כולן עזבו את השירות הצבאי עם פוסט–טראומה ששיבשה להן את החיים לבלי הכר. 15 שנה אחרי ההתנתקות, הנשים ששירתו ברצועת עזה ועזבו אותה עם צלקות, מספרות את הסיפור שלהן
    אתי אברמוב / צילומים: גבריאל בהרליה

    שמרית חגי ישנה עמוק בחדר שלה במוצב נצרים ברצועת עזה. יום למחרת הייתה אמורה לצאת הביתה אחרי 24 ימים ארוכים בבסיס, ולכן הרגישה בנוח לשבת ולצחוק עם חברים עד שעה מאוחרת. "באותו לילה היה ערפל מאוד־מאוד כבד", היא מספרת. "כבר הכרזנו 'קולה', שזה מצב שהמצלמות לא רואות כלום. ישנתי עמוק, כשפתאום התעוררתי מצרור יריות". התאריך היה 24 באוקטובר 2003.

     

     

    קולות ירי לא היו עניין נדיר בגזרה, היא כבר הייתה רגילה לישון איתם ברקע. זה אחד הדברים שמשכו אותה לשם ‑ היא רצתה לשרת במקום הכי פעיל, להרגיש שהיא באמת תורמת. אבל משהו ביריות האלה היה אחר. "בהתחלה חשבתי שאלו יריות הרתעה ממגדל השמירה. אבל זה היה כל כך חזק, שבאותה נשימה אמרתי: 'רגע, יכול להיות שיש אירוע ולא מעירים אותי?'" נזכרת חגי, היום בת 36. "התרוממתי באיטיות, פקחתי עיניים, ופשוט ראיתי את שרית, חברה שלי, שוכבת על הגב. כל הבטן שלה הייתה מחוררת, כל הרצפה הייתה שלולית של דם, שמעתי את האוויר האחרון יוצא לה מהאף. כמובן שהתחלתי לצעוק 'אמא, אמא' ואז ראיתי שסיגל, חיילת חדשה שרק הגיעה, פצועה, והרגל שלה מלאה בדם. תוך כמה שניות הבנתי שיש מחבל במגורי הבנות. הייתי בפאניקה מוחלטת. התקשרתי לדנה (בן עזרא - לימים מג"דית החי"ר הראשונה בצה"ל), שהייתה בעמדת התצפית. אמרתי לה: 'דנה, יש מחבל במוצב, תשלחי לכאן דחוף מישהו שיוציא אותי מפה. שרית מתה, סיגל פצועה'. הייתי צריכה להרים את הטון כדי שהיא תבין שזה נכון".

     

    בתקרית ההיא, שבה חדר מחבל למגורי הבנות במוצב, נהרגו סמלת שרית שניאור־סניור, שהייתה עם שמרית בחדר, וכן סמלת עדי אוסמן וסמ"ר אלון אברהמי. סיגל וחייל נוסף נפצעו. היורה הצליח לברוח, אך הוא ומפעילו נתפסו ונהרגו זמן קצר אחר כך. "עד שהכוחות הגיעו לחדר היה נצח", ממשיכה חגי, "הדקות הכי ארוכות בחיי. הפאניקה שמתחוללת בגוף, זה משהו שקשה להסביר. חברה שלך שוכבת מתה ואת צריכה לעבור מעליה כדי להגיע לחברה אחרת שפצועה ומאבדת הכרה לסירוגין, ותוך כדי להתחבא מתוך פחד עצום שהוא יחזור שוב לסיים את מה שהתחיל. איך שהכוחות הגיעו ברחתי מהחדר".

     

    כשהאירוע נגמר, חגי יצאה הביתה. "בדרך מישהי נתנה לי עצה לא חכמה. 'אל תספרי להורים, סתם חבל להדאיג אותם'", היא אומרת. "חשבתי שאני יכולה להסתיר וזה לא עבד. כי היו לי פלשבקים, התפרצויות בכי. הייתי מתחילה לצחוק בלי סיבה או להשתולל ובסוף לא הייתה ברירה. הם גם עשו אחד ועוד אחד עם הדיווחים בחדשות, והבינו שמשהו באמת נורא קרה. לאבא סיפרתי יום אחרי ולאמא אחרי עוד כמה ימים. בהלוויה של שרית, בשלב של המטחים, נפלתי, התחלתי לצרוח. כמה שבועות טובים הייתי בטוחה שהוא יחזור להרוג אותי. לנצרים זה היה ברור שאני לא חוזרת".

     

    × × ×

     

    לפני 15 שנה, פחות משנתיים אחרי הפיגוע הנורא ההוא, יצאה ישראל מרצועת עזה במסגרת תוכנית ההתנתקות. הצעד המדיני החד־צדדי, במסגרתו פונו גם יישובים יהודיים מגוש קטיף, נותר סוגיה כואבת ושנויה במחלוקת עד היום. עם שורת מבצעים צבאיים ברצועה, גיחות צבאיות יזומות, ירי רקטות בלתי פוסק, סגרים צבאיים, חיכוכים בלתי פוסקים ‑ ישראל אולי יצאה מעזה, אבל לא שמה את עזה מאחורה.

     

    גם חגי עזבה את עזה אבל לא באמת עזבה אותה. אחרי הפיגוע היא עברה חטיבה, אך לא הסתדרה שם ותוך חצי שנה השתחררה מהשירות. "אחרי מה שקרה נכביתי. לא יכולתי לשאת את הצבא, את החוקים, את ההווי", היא אומרת. "הכל היה לי קשה. תיפקדתי על אוטומט. כשיצאתי הביתה לבשתי רק ורוד חזק. רציתי להתרחק הכי שאפשר מירוק. אחרי חצי שנה החלטנו שאשתחרר על 24 רפואי. הקב"ן אמר ש־24 רפואי פחות ידפוק לי את החיים מ־21 נפשי".

     

    עד היום חגי מתמודדת עם השלכות הפוסט־טראומה. היא אף תבעה את משרד הביטחון על מנת לקבל הכרה ואחוזי נכות ‑ אך נדחתה. "כשהייתי סטודנטית פתאום התחילו לי פלשבקים", היא משחזרת. "נכנסתי לדיכאון עמוק שארך כמה שנים טובות. כל שנות ה־20 שלי מאופיינות בדיכאון, המון חוסר יציבות, אם זה בעבודה או בבני זוג, קושי בלהתרכז. זה בלט כי הייתי נערה מאוד ממוקדת ופתאום הרגשתי שאני מאבדת את זה. פתאום בכל מקום שאני נמצאת אני צריכה לדעת איפה היציאה. זה פגש אותי במקומות הזויים. סילבסטר בחו"ל וכולם רוצים לשמוח. נפצים וזיקוקים ושמרית בפלשבק שהיא בעזה ויש פצ"מרים ויורים עליה".

     

    לאחרונה הציפה את הסיפור שלה בקבוצת פייסבוק בשם "סיפורים מרצועת עזה טרם הנסיגה". הקבוצה, שנוסדה בהשראת קבוצה דומה של יוצאי לבנון, קראה לגברים ונשים ששירתו בגזרה זו או קשורים לגזרה משנת 67' ועד ההתנתקות לשתף זיכרונות, תמונות וכמובן לחדש קשר עם חברים נושנים. אחרי שנים של הימנעות, דווקא בערב יום הזיכרון היא החליטה לפרסם שם פוסט עם סיפורה. "אני מקדישה את הפוסט הזה לכל נפגעי החרדה", כתבה בסופו. "לכל אלו שהקריבו את הבריאות הנפשית שלהם בשביל המדינה המשוגעת והנפלאה שלנו. הלוואי וישכילו שם כל המפקדים הגדולים בצמרת צה"ל לטפל גם בנו".

     

    חגי לא לבד. למרות שפוסט־טראומה צבאית מקושרת על פי רוב לחוויות של גברים מהשירות הקרבי, הפוסט שלה הזכיר כי גם לא מעט נשים, חלקן בתפקידים תומכי לחימה ולא בקו הראשון לקרב, יצאו מהשירות בעזה מלאות בצלקות. אף שחגי לא נכנסת לסטטיסטיקות האלה, 332 מתוך כ־5,000 חיילים שהוכרו על ידי משרד הביטחון כבעלי נכות בעקבות פוסט־טראומה הן נשים. המשרד אינו מספק פילוח לגבי מקום השירות של הנפגעים. חוקרי אקדמיה שעוסקים בנושא רק בשנים האחרונות מתחילים להפנות את תשומת הלב לפוסט־טראומה צבאית בקרב נשים, ומתריעים כי עם עליית המודעות מספרן עשוי לגדול. ניסיון להגיע לנתונים נוספים, ספציפיים יותר, למשל, כמה נשים מגישות תביעות ונדחות וכמה באמת מאובחנות, נתקל בחומת ביורוקרטיה בצורה.

     

    גם אופירה קריאף פירסמה בקבוצת הפייסבוק פוסט ביום הזיכרון. גם היא הייתה תצפיתנית, ואף שירתה עם חגי. "פתאום אני מבינה שהצלקות שאני סוחבת בשקט כבר שנים הן נחלת כלל של המון בקבוצה", כתבה בפוסט. "תהומות של זיכרונות, משקעים והדחקות. שירתי שנתיים בנצרים בין סג'עייה לחאן־יונס, לב עזה. לרובכם 123 הם מספרים עוקבים. בשבילי הם מספרה של עמדת התצפית שלנו. מספרים שצרובים בנשמה שלי עד יום מותי. יום הזיכרון הזה הוא לא רק לנופלים, הוא גם לגיבורים ששרדו את עזה, ויצאו משם לספר על זה".

     

    "בנצרים זו הייתה הפעם הראשונה שבה ראיתי איך הורגים מחבלים", מספרת קריאף, היום בת 37 מיבנה. "אחרי האירוע הראשון לא ישנתי שבועיים, התחלתי להתעלף. אבל לא הראיתי, כי הייתי מורעלת. היה לי רצון לשמור על המדינה. מן הסתם היינו צעירות, אז מה אם את מפחדת? ידענו שצה"ל זה לא פארק שעשועים".

     

    לקראת שחרורה, כבר הייתה מפקדת עמדה. "פסקל 123", היא מתרפקת על הזיכרונות, "הייתה העמדה הכי קרבית בצה"ל. את רואה את המחבלים, את הרעל בעיניים ואת המבצעים". שרית שניאור־סניור הייתה החיילת שבאה להחליף אותה בתפקיד, יחד בילו חודשיים בחפיפה ואז קריאף השתחררה. שבוע אחר כך המחבל חדר למגורי הבנות.

     

    "איך שהבנתי שהיה פיגוע אצלי בבסיס, עם הבנות שלי, התקשרתי וצעקתי על מי שענה: 'תגיד לי מי נהרגה'. הקאתי את הנשמה ופחות משעה אחר כך כבר היינו במנחת בנצרים, אני ורויטל, חיילת ששירתה איתי והיום היא גיסתי. היינו השיירה הראשונה שנכנסה בציר ובמקום לרדת לפסקל הלכנו לחדר. ראינו את הדם, את הכדורים. הבנות היו מרוסקות, היינו צריכות להרים אותן מהרצפה. את שמרית ראיתי בחוץ מתנדנדת".

     

    בעקבות האירוע החליטה קריאף לחזור לקבע. כשהיא מספרת על זה, 17 שנה אחרי, היא פורצת בבכי קורע לב. "הרגשתי שאני חייבת את זה לשרית, חייבת להגיע ולשמור על הבנות שלי. שלא יקרה שעוד מחבל ייכנס ויפגע בהן. כל הזמן העסקתי את עצמי בשאלה, אם אני הייתי שם, האם יכולתי להציל את המצב? בסוף הבנתי שאף אחד לא היה יכול לשנות את המצב. הייתי בקבע ארבעה חודשים כי רצו להעביר אותי לאלי סיני ואני הייתי מוכנה רק נצרים. השתחררתי".

     

    לקח לה שנים להבין כמה ממה שקרה נשאר איתה. "הלכתי לטיפול אחרי 13 שנה", היא אומרת. "בצוק איתן הרגשתי שאני מאבדת את עצמי. זו הייתה הפעם הראשונה שהוצאתי מהפה את המילה פוסט־טראומה. הכל עלה לי וצף לי ואני רואה דם וגופות, וחלומות וסיוטים. ביום העצמאות לא קל לי לעשות את הסוויץ' מהעצב לשמחה. אני צריכה לשתות הרבה כדי להסכים לעצמי לרקוד ואני רוקדת אבל לא מחייכת. פעם במסיבה צעקתי לאנשים, 'אתם צריכים להעריך את האדמה הזו שאתם עומדים עליה', ופרצתי בבכי קורע את הנשמה. וחשבו שאני בסטלה. ולכי תסבירי לאנשים".

     

    חגי וקריאף מעולם לא שוחחו ביניהן על הפיגוע, או על מה שקרה להן אחריו.

     

    × × ×

     

    כמו רבים מהחיילים הבנים שמתגייסים לקרבי, גם הנשים שמגיעות למוקדי החיכוך הגדולים ביותר, לרוב, לא מגיעות לשם במקרה. רובן ביקשו להשתבץ ביחידות הכי לוחמניות מתוך תחושת פטריוטיות, אהבת הצבא ורצון אמיתי לתרום. בימים שלפני ההתנתקות, התפקידים האינטנסיביים ביותר שהתאפשרו לנשים ברצועה היו כתומכות לחימה: תצפיתניות, חובשות וקצינות בשלל תפקידים. "כבר בקורס תצפיתניות יש רצון להיות בגזרה חמה", מסבירה חגי. "בזמנו זו הייתה הגזרה עם הכי הרבה פעילות ואירועים, אז התרומה היא הרבה יותר גדולה, להציל חיים. לא סתם להעביר שירות בלהסתכל על המסך".

     

    קרן פיירטג־צ'יזיק, בת 35 מרעננה, מזדהה עם התחושות. גם היא רצתה כמה שיותר אקשן. היא חלמה להיות רופאה, והגיעה לצבא כחובשת. "התגייסתי בפברואר 2003", היא מספרת. "התעקשתי שאני רוצה להיות בגדודים, משהו קרבי. היה לי חשוב שירות משמעותי, בסיס סגור. וככה התגלגלתי לאוגדת עזה שישבה בגוש, בין נווה דקלים לגני טל".

     

    אף אחד לא הכין אותה למשא הנפשי שהשירות בגזרה כזאת יביא עימו. היא מתארת חשיפה ממושכת למראות קשים וחוויות משתקות, ולא בהכרח אירוע אחד מכונן. פוסט־טראומה מתמשכת. "אתה 300 מטרים מחאן־יונס, כל היום יורים עליך פצצות ומרגמות וצלפים, שנתיים של פחד מוות, אבל כשאתה שם, אתה לא קולט את הסכנה. מרגיש סופרמן ושום דבר לא יפגע בך. המוות פיספס אותי כמה פעמים במילימטר".

     

    המקרה שבו היא וחברותיה היו צריכות לשמור לילה שלם על גופת מחבל, למשל, הוא כמעט עניין שבשגרה עבור אלה ששירתו בעזה. "אז זה נראה לי הגיוני", היא כמעט מתנצלת, "חלק מהתפקיד. עם הזמן זה נהיה עוד אירוע ועוד אירוע, דברים כבדים, מפחידים. חדירה, תאונת דרכים. ולפעמים הטראומה היא בכלל לא פיזית. באירוע של ציר פילדלפי למשל, הוקפצנו לנגמ"ש הראשון שעלה על מטען בשכונת זייתון. חיכינו המון זמן שיוציאו פצועים, ויש רגע שאני לא אשכח בחיים, שהמג"ד שואל בקשר: 'מה קורה, מתי ייצאו הפצועים?' ועונים לו: 'לא נשאר כלום. גם לא גופות'".

     

    ובכל זאת, יש לה את "האירוע". המקרה האחד הזה, שלא יצא לה מהראש כל החיים. זה קרה ב־2 במאי 2004, כשבועיים לפני התקריות בציר פילדלפי. טלי חטואל, ישראלית תושבת גוש קטיף שהייתה בחודש השמיני להריונה, נסעה בציר כיסופים עם ארבע בנותיה, בנות שנתיים עד 11. המחבלים ירו על הרכב ואז התקרבו וביצעו וידוא הריגה. פיירטג־צ'יזיק הייתה בין הצוותים שהוקפצו לזירה. "אני זוכרת שהייתה תחרות פנימית מי מגיע ראשון לזירות", היא משחזרת. "התאג"דים של הגדודים, האמבולנס האזרחי של מד"א בגוש או אנחנו, שהיה לנו אמבולנס צבאי, עם מוניטור שרק איתו קובעים מוות. גבעתי הגיעו לפנינו אבל לא היה להם מוניטור. כשהגענו האמא כבר הייתה מכוסה בשמיכת צמר צבאית, ורק כפות הרגליים שלה ביצבצו והיו לה גרביונים שקופים. ואז התקדמתי לכיוון המכונית והפרמדיק עצר אותי 30 ס"מ ממנה. מהספסל האחורי דרך זגוגיות מנופצות ראיתי ראשים של ילדות שמוטים אחד על השני. והפרמדיק אמר: 'חכי פה, את לא צריכה לראות את זה', מה שהציל אותי כנראה מטראומה הרבה יותר קשה.

     

    "כשאתה בשטח אתה לא מרגיש, אבל בערב אני זוכרת שהיה דיווח בחדשות על האירוע, וכל המפקדים והפרמדיקים ישבו וראו את המהדורה, והראו תמונות של טלי והבנות, ובשנייה שראיתי את זה, משהו נשבר בי. יצאתי מהחדר, ומאז אני לא מסוגלת לגעת בדבר הזה. בעיקר לא לראות תמונות שלהן. שנים אחר כך בעלה ניסה ליצור איתי קשר וגם אבא שלה. אבל זה היה לי קשה מדי. הרגשתי מטומטמת שאבא של טלי מתקשר לנחם אותי".

    בשנייה שראיתי את זה בחדשות משהו נשבר בי. ההלוויה של טלי חטואל ובנותיה, 2004 | צילום: רויטרס
    בשנייה שראיתי את זה בחדשות משהו נשבר בי. ההלוויה של טלי חטואל ובנותיה, 2004 | צילום: רויטרס

     

    אחרי שחרורה מהצבא, כמו חגי, פיירטג־צ'יזיק החליטה לתבוע את משרד הביטחון. אחרי 15 שנה של מאבקים והוכחות מול ועדות שונות, הוקצבו לה 40 אחוזי נכות, כולל אובדן כושר עבודה לצמיתות. היא קיבלה בתרומה כלבה שעוזרת להתמודד עם הפוסט־טראומה, וכן מלווה, שהרבה פעמים מוציאה אותה ממש מהמיטה פיזית. היא אף תבעה שיכירו בפיברומיאלגיה שבה לקתה כנזק משני, אך נדחתה. "עשרה חודשים אחרי השחרור אמא שלי התחילה לשים לב שאני עצבנית, לא ישנה, צועקת מתוך שינה. שיש לי התפרצויות", היא מספרת. "היא לקחה אותי לפסיכיאטרית שישר איבחנה פוסט־טראומה ורשמה לי תרופות. התחלתי גם טיפול בשיחות, אבל המטפלת לא ידעה אפילו מה זה תאג"ד והבנתי שאני זקוקה לעזרה מהצבא. אז החלטנו לתבוע את משרד הביטחון".

     

    את ההתעסקות עם המסמכים והוועדות ההורים שלה עשו. "אני לא הייתי מסוגלת", היא מסבירה. "אני לא עובדת. איך את יכולה לקום לעבודה אם את לא מצליחה להתרכז, מפחדת מכל דבר? ניסיתי ללמוד, לעבוד. עבדתי כפקידת קבלה וקיבלתי התקפי חרדה פעמיים, הזמינו לי אמבולנס, פעם אחת אחרי ויכוח עם הבוס שלי, שהיה נכה צה"ל בעצמו ומאוד בא לקראתי. אבל לא הייתי מגיעה לעבודה כי לא ישנתי כל הלילה. הייתי מאוד אובדנית".

     

    × × ×

     

    הרבה עבר על ישראל ועל עזה ב־15 השנים שחלפו מאז ההתנתקות עד שקל לפעמים לשכוח איך נראו החיים ברצועה בימים שלפני. אבל מי שהיה שם זוכר היטב: חיילים, אזרחים ישראלים ופלסטינים שחיים בסמיכות, במציאות שהייתה הכי נורמלית והכי משוגעת בו־זמנית. "תצפיתנית יושבת ארבע שעות מול מסך וסורקת את הגזרה", חגי מתארת. "מאבטחת את הכוח, עוברת בית־בית וציר־ציר, ובודקת שהכל תקין שאין מסתננים או ניסיונות להניח מטענים או חטיפה. בניגוד ללבנון למשל, בעזה האזרחים היו חלק מהעניין. מבחינת הצד הישראלי, היינו אוכלים אצלם ארוחות שישי, הכרנו את הילדים, מי שרצה הלך לבית הכנסת. גם את הצד העזתי הכרנו כמעט אישית, כי בסריקות היית רואה הרבה בתים, הרבה פחונים. לא ידענו מי הם בשמות, אבל היינו ממציאים. 'ג'מילה' לאישה זקנה עם חמור. זה היה מקום מסוכן, אבל ילדה בת 19 שמגיעה לא יודעת מה זה פחד. את חושבת שאת בטוחה, לא חושבת שיקרה לך משהו".

     

    מ', בת 40 המתגוררת במרכז הארץ ומעדיפה לא להיחשף בשמה, אובחנה גם היא עם פוסט־טראומה מורכבת. אבל היא לא ניגשה לחפש הכרה במשרד הביטחון. "אין לי את החוסן לעמוד מול הוועדות ולתבוע", היא אומרת, “להיחקר, להצדיק את עצמי”. ועדיין, כמו רבות מחברותיה, היא אינה מסוגלת לעבוד באופן רציף, וכמו פיירטג־צ'יזיק גם היא סובלת מפיברומיאלגיה שהתפרצה. היא התגייסה בשנת 1999 לחיל הים, ובגיל 22 כבר הייתה סרן. לחטיבה הדרומית של עזה שישבה בתוך גוש קטיף הגיעה כקצינת בטיחות ותחקירים. גם לה יש קשר ישיר לפיגועים בציר פילדלפי: מ' הייתה הקצינה האחראית על התחקיר אחרי האירוע. "ראיתי חיילים זוחלים על ארבע בלכלוך ומחפשים חלקי גופות", היא אומרת. "ובערב שמו אותם במוצב שהיה הכי מאוים, בחצר, בשקי שינה, מפוזרים על כל פיסת אדמה פנויה, והלכנו בזהירות בין חיילים ישנים כדי לא להעיר. הייתי מזועזעת רק מלראות אותם ככה, כי הם שכבו כאילו כלום ורצו לישון".

     

    גם לה אין אירוע אחד שאחראי לצלקות העמוקות עימן יצאה מהשירות. "היומיום שלנו בחטיבה היה טראומטי", היא מסבירה. "כל העת היה איום ירי של פצמ"רים בבסיס, במשרדים היו חורים של כדורים בקירות, ובלילה נותבים מעל הראש. זו לא הייתה מנת חלקם של הקרביים בלבד. כל מי ששירת שם: מחסנאי, פקידה או שקמיסט חווה את הטראומות. לי היו כמה סיפורי 'כמעט' שסיפרתי כאנקדוטות משעשעות. למשל איך כדור חדר אליי למשרד, עבר דרך הקיר, פוצץ לי את המקלדת וסיים בטלפון השולחני שלי, כשאני במזל במקום אחר, אבל למחרת אני יושבת שם כאילו כלום. החלפתי מקלדת וטלפון וחייתי עם החור בקיר. כשאבא שלי שאל למה לא עניתי לו לטלפון סיפרתי לו, 'אה, כן, הוא חטף כדור', בלי לחשוב מה זה עושה לו לשמוע דבר כזה. ואחר כך מתברר שזה היה ירי דו"צ. אז זה היה, 'אה, טוב, זה מכוחותינו, לא נורא'".

     

    מ' השתחררה לחייה וחשבה שהכל עבר בשלום, אבל המציאות הצבאית לא הניחה לה. "אנשים סביבי הבינו שמה שעברתי היה מזיק, אבל רק ביום הזיכרון הראשון שמתי לב שקשה לי נורא. שאני רואה תוכניות בטלוויזיה ומזהה את האירועים 'שלי' וחווה פלשבקים. התמונות של חיילים רוכנים המשיכו לצוץ לי שנים אחר כך. שנה אחת הייתי בטקס של בית יד לבנים כמגישת הטקס. זו הייתה הנקודה שהבנתי שזה לא תורם לי. כי אצלי זה היה ביטוי לאבל ולחרדה, ושאר המשתתפים הגיעו קלילים, צחקו בהפסקות, ומצאתי את עצמי זועמת עליהם. זה מילא אותי בכל כך הרבה מטען שלילי שהבנתי שאני לא צריכה להיות בדבר הזה".

     

    תמונות של חיילים רוכנים המשיכו לצוץ לי שנים אחר כך.  ציר פילדלפי, 2003 | צילום: ברקאי וולפסון
    תמונות של חיילים רוכנים המשיכו לצוץ לי שנים אחר כך. ציר פילדלפי, 2003 | צילום: ברקאי וולפסון

     

    עד היום היא מעדיפה לא להיות בקבוצת הפייסבוק של חבריה, וככלל לא לפגוש תכנים צבאיים. "בזמנו הייתה קבוצה של החטמ"ר שלא נכנסתי אליה, וגם לזו של עזה לא", היא אומרת. "ראיתי את הפרק הראשון של תאג"ד וחוויתי פלשבקים, אז הפסקתי לראות. אני גם לא רואה פאודה. בהתנתקות הייתה לי סוג של שמחה, ובמלחמת לבנון השנייה כל אזורי הכינוס ומצב הכוחות החזירו אותי לשם. חוויתי רגרסיה ולקח לי זמן להבין שאני חווה רגרסיה. בצוק איתן זה כבר היה ברור, ביירוטים מעל תל־אביב. רעדתי, בכיתי. זה החמיר מאזעקה לאזעקה. לא מסוגלת לעשות כלום, כי אני מחכה לעוד אזעקה, היירוטים גרמו לקיפאון".

    בהתנתקות הרגשתי שמחה. סגירת הרצועה, 2005 | צילום: אפי שריר
    בהתנתקות הרגשתי שמחה. סגירת הרצועה, 2005 | צילום: אפי שריר

     

    יש לא מעט דמיון בין חגי, קריאף, פרייטג־צ'יזיק ומ' ‑ גם בחוויות שגרמו להן לפוסט־טראומה, וגם בהתמודדות שלהן איתה עד היום. בין היתר, כולן נאלצו לעבור תהליך ארוך ומפרך - בינן לבין עצמן ומול המערכת הצבאית והרפואית - כדי להבין שמשהו איתן לא בסדר ושהן זקוקות לעזרה. חלק מהמאבק הוא תוצאה של מודעות חלקית בזמנו לתופעה של פוסט־טראומה, במיוחד בקרב חיילות שאינן לוחמות. חלק מזה, הן מאמינות, פשוט קשור לזה שהן נשים.

     

    חגי למשל, חזרה לבסיס אחר בחטיבה כמה ימים אחרי חדירת המחבל. "זכיתי ליחס מחפיר מהמפקדים", היא אומרת. "לא התחשבו במצב, לא הבינו מה אני צריכה, הייתי במקום שלא הכרתי אף אחד, בלי החברים. בסוף הועברתי לגזרת איו"ש כסמב"צית. יומיים אחרי שהגעתי הכריזו 'נמר אדום', כלומר, שיש מחבל במוצב. ולא עברו שבועיים מנצרים. מרוב פחד פשוט נכנסתי מתחת לשולחן, ישבתי עם הנשק מכוון לדלת וחיכיתי לו, כמו מפגרת, בוכה ומתה מפחד. בסוף אנשים נכנסו לחדר ואמרו לי תירגעי, אזעקת שווא. רק באותו רגע היה קצין שהבין שיש חיילת עם בעיה רצינית. הוא התקשר לקב"ן האוגדה וסיפר לו עליי והקב"ן דיבר איתי ואמר: 'אני לא מבין איך הגעת לאוגדת איו"ש בלי שאני יודע', ומאותו רגע לקח אותי תחת חסותו. פעם בשבוע היינו מדברים והוא הציל אותי".

     

    מ', לעומתה, כלל לא פנתה לקב"ן במהלך השירות הצבאי שלה. במקום שהיא הייתה בו, בוודאי כאישה, האופציה לבקש עזרה נפשית לא באה בחשבון. "לראות קב"ן?" היא צוחקת במרירות, "השתגעת? הייתי עסוקה מדי להוכיח את עצמי, כמה אני מסוגלת לתפקד בלחץ, בלי שעות שינה, בלי להראות חולשה כי ינצלו את זה. רציתי להמשיך במשרד הביטחון ובטח־ובטח לא אהיה זו שתתלונן".

    "לראות קב"ן? השתגעת?"  מימין: שמרית חגי, קרן פיירטג־צ'יזיק,  אופירה קריאף | צילום: גבריאל בהרליה
    "לראות קב"ן? השתגעת?" מימין: שמרית חגי, קרן פיירטג־צ'יזיק, אופירה קריאף | צילום: גבריאל בהרליה

     

    "לא היו הרבה בנות סביבי", מזדהה גם פיירטג־צ'יזיק. "במפקדה יש בנות, יש פרמדיקיות. קצינות. אבל הרוב היו בנים, לוחמים. הרבה פעמים אני הייתי הבת היחידה. בכיתי הרבה פעמים אחרי אירוע, אבל רק לבד ובלי שיראו כי ההתמודדות זה בהומור שחור או שלא מדברים על זה. ועם הזמן זה לא הספיק".

     

    את עיקר הפער בינה ובין הגברים מצאה פיירטג־צ'יזיק בעת המאבק שלה על ההכרה בפוסט־טראומה שלה מצד משרד הביטחון. "בוועדה מצפים שתגיע הומלסית, מישהי עילגת", היא אומרת. "מה לעשות שאני בלונדינית, מאופרת, נראית טוב. אני חושבת שלבחור היו מתייחסים יותר ברצינות מההתחלה. זה משהו בראש של המערכת. 'את לא היית לוחמת, אז למה יש לך הלם קרב?', 'את בחורה, מה כבר יכול היה לקרות לך?'. גם מנכים שמעתי את זה. לכי תסבירי ששנים את לא עובדת".

     

    × × ×

     

    כמו הרבה תחומים הנוגעים לשירות הצבאי של נשים, גם פוסט־טראומה בקרב חיילות היא נושא שרק לאחרונה מתחיל להיחקר, עם העלייה בשילוב נשים בתפקידי לחימה ובשיח סביב הסוגיה. במשך שש שנים התמקדו צמד החוקרות פרופ' אילת שלו־הראל מאוניברסיטת בן־גוריון וד"ר שיר דפנה־תקוע מהמכללה האקדמית באשקלון במאה חיילות וקצינות ששירתו בתפקידים קרביים בכל הגזרות. "המחקר לא התמקד בטראומה", מדגישה פרופ' שלו־הראל, "אלא בחוויות הכי משמעותיות בשירות. אבל הטראומה עלתה מהשטח. ולא פלא. נשים חוו חשיפה למוות, איום במוות וסביבה של אלימות מתמשכת. אני לא עשיתי להן אבחון פסיכיאטרי, אבל ראיתי בצורה ברורה שמצד אחד הן חזקות, ומצד שני עברו חוויות קשות ולא דיברו".

     

    למה בעצם?

     

    "אולי כי אף אחד לא שאל אותן או התעניין. גם יש את הרצון להיות הלוחמת הטובה והמיומנת שעושה כל מה שצריך ואין רצון להפגין חולשה. נשים שלא מזמן קיבלו את הזכות להיות שותפות, מרגישות צורך להיות אובר־גיבורות, לא להעלות את הנושא כדי להימנע מדיבורים כמו 'רצית להיות לוחמת ועכשיו את מתלוננת?'. שימי לב ש־53 חיילים וחיילות קיבלו אותות הוקרה אחרי צוק איתן. מה צוין בתעודה של הבנות? קיבלה צל"ש על זה שלא איבדה את עשתונותיה. אצל הבנים זה לא תואר ככה בכלל וזה מקומם. מתוך מאה בנות רק שש עברו טיפול פסיכולוגי. נשים לא מתלוננות כי יש להן רתיעה מלהיות מוכרות כבעלות הפרעה נפשית, מתוך חשש שיתויגו כפגומות".

     

    לא תמיד ההשפעות של פוסט־טראומה הן ברורות. למשל, ידוע שאנשים הסובלים מפוסט־טראומה מתקשים לעיתים קרובות בניהול מערכות יחסים ושמירה עליהן, בהורות בריאה ובחיי משפחה תקינים. אבל לנשים, שנושאות עליהן גם את הציפייה החברתית להפוך לאמהות מתפקדות ומגוננות, ההתמודדות היא מורכבת יותר. חגי גרושה עם ילד, קריאף לא נשואה וללא ילדים, מ' בזוגיות ללא ילדים. פיירטג־צ'יזיק היא היחידה שנשואה ואם. וזה לא קל.

     

    "הלכתי הפוך על הפוך", פיירטג־צ'יזיק אומרת. "ידעתי שאם יש לי משימה לדאוג לה אני לא עוזבת, אז עשיתי ילד. לפעמים אני כועסת על עצמי, שעכשיו אני חייבת להישאר בחיים. אני יודעת שהלומות קרב באחוזים שלי מסתכלות עליי בקנאה כי אני היחידה עם בעל וילד. לבנות זה עוד יותר קשה למצוא מישהו שרוצה מישהי שלא עובדת ולא לומדת, שלא תבוא אף פעם לטיולים בשבת או לג'ימבורי. ילד לא צריך לראות את אמא שלו שורטת את עצמה, זורקת דברים ומתפרצת. לפעמים אני יוצאת מהבית שלא יראה אותי ככה".

     

    זו אולי הסיבה שמ' ובן זוגה החליטו במודע שלא להפוך להורים. "אין לי יכולת לקחת אחריות על אדם אחר, אם אני בקושי מטפלת בעצמי", היא מסבירה. "חלק מלהיות פוסט־טראומטי זה לדאוג שהילדים שלך יראו אותך בהתקף, לא להעביר לילדים את החרדות או לגדל אותם בפחד. לכן מבחינתי זה היה נון־אישיו, אמרתי אני לא רוצה ילדים וזהו. אני לא רוצה להתמודד".

     

    על אף שפרופ' שלו־הראל וד"ר דפנה־תקוע נזהרות מלהסיק מסקנות נחרצות לגבי המחקר שלהן בגלל מחסור בלוחמות ותומכות לחימה, הן מודות שמה שגילו עד כה הפתיע גם אותן. לדברי ד"ר דפנה־תקוע, הן ציפו להרבה יותר עדויות על הטרדות מיניות, למשל, מאשר על חוויות מבצעיות טראומטיות. "פתאום הבנו שהלוחמות מושתקות ממש כמו הרבה לוחמים שחוזרים משדה הקרב ולא שואלים אותם על האירועים שעברו", היא אומרת. "המחקר שלנו מבטא את הפוליטיקה של הטראומה, כי הוא אומר: 'כל הידע שלנו על טראומה בקרב בא מגברים, בואו נקשיב רגע לטראומה של הנשים'. אנחנו הבנו שיש כאן קרב כפול: הראשון, מול האויב והשני, מול סביבה היררכית וגברית שבה הן צריכות להוכיח את עצמן. אז אמרנו, בואו ניתן מקום לשיח של הלוחמות, ונפסיק להשתיק אותן".

     

    על אף הקשיים, הנשים מצליחות לצעוד בבטחה קדימה ולעזור לעצמן. לפחות רוב הזמן. חגי שבה בשנים האחרונות משהות ארוכה בחו"ל, התגרשה והפכה לסטייליסטית. "זה הטיפול שלי עם עצמי", היא מסבירה. עבורה, גם הקבוצה בפייסבוק הייתה תרפיה. "מישהי רשמה לי בקבוצה, 'אני שנים חושבת עלייך ושמחה שאת בסדר ואני רואה אותך'", היא משתפת. "תגובות מאוד טובות".

     

    קריאף מטפלת היום בילדים בעזרת בעלי חיים, ונעזרה במטפלת אלטרנטיבית שסייעה לה להתגבר על כמה מהמשקעים שיצר השירות הצבאי. השנה הייתה אמורה לחזור לראשונה לקרוון שבו ישנו הבנות בעת הפיגוע הרצחני במגורים: הוא ניצב בנחל עוז, והוסב מאז לבית כנסת. החורים שיצר הרובה של המחבל עדיין בקירות. "באים לשם תלמידים", מסבירה קריאף. "לא יכולתי להכיל את המקום הזה ולא הייתי שם 16 שנה. שנה שלמה הכנתי את עצמי ללכת לנחל עוז אבל זה התבטל בגלל הקורונה, אמרתי כנראה שגם אלוהים לא רוצה שאהיה". גם מ' מעידה שהקורונה הרסה לה עבודה נפשית ממושכת. "חמש שנים, מאז צוק איתן, אני עובדת על החרדות שלי ועל לצאת מהבית והקורונה באה ומחקה חלק גדול מזה", היא אומרת, "אני לא במצב טוב כרגע".

     

    עבור פיירטג־צ'יזיק, המתכון הכי טוב להישרדות הוא הימנעות. "אחרי שנים של טיפולים ושיטות הגעתי להחלטה אישית שלא מתאים לי להתעסק בזה", היא אומרת. "זה סתם מעמיס עליי. לא בא לי להיזכר. אני מנסה להישאר בחיים. זה הפך למקצוע שלי".

     

    תגובות גופי הביטחון

     

    מדובר צה"ל נמסר: "הטיפול בנפגעי תגובות קרב הוא אחד מעיסוקי הליבה של מערך בריאות הנפש בצה"ל. בשנים האחרונות, במסגרת תוכנית 'ברה"ן קדימה' מוצב קב"ן אורגני בכל חטיבה סדירה. הקב"ן מעורב בכל הנעשה ביחידה בשגרה, וכן מגיע ומתערב אקטיבית בכל אירוע חריג.

     

    "כלל הקב"נים בצה"ל עוברים הכשרה, במסגרת קורס שנתי ובהשתלמויות נוספות, בנושא זיהוי וטיפול בתגובות קרב. בנוסף, כלל הקב"נים בצה"ל מוסמכים להכשיר חיילים, בדגש על לוחמים, למתן עזרה ראשונה נפשית (תוכנית מג"ן), מה שמסייע להם גם לזהות תגובות חריגות וגם לטפל בהן. "בצה"ל פועלת 'היחידה לתגובות קרב' בשיתוף אגף השיקום במשהב"ט; תפקידה טיפול באזרחים אשר נפגעו בעת שירותם הצבאי, בסדיר או במילואים ובמסגרת פעילות מבצעית, כלוחמים או תומכי לחימה. ביחידה ניתן טיפול נפשי במגוון שיטות המוכחות כבעלות מועילוּת גבוהה בטיפול בהפרעות פוסט־טראומטיות. מטעמי צנעת הפרט, אין אפשרות להתייחס פרטנית למקרים שהוזכרו, אמנם כל מי שמרגיש צורך בייעוץ מוזמן לפנות למרפאה לתגובות קרב. "באשר לסעיף המופיע בתעודת ההוקרה לחיילות: נוסח מכתבי ההערכה שקיבלו הנשים על פועלן ותרומתן במבצע צוק איתן שונה והביטוי המדובר הוסר מהם. נדגיש כי הנשים שקיבלו את האותות הצילו חיי אדם, סייעו לפעילות המבצעית, תיפקדו בקור רוח ובצורה שראויה לשבח. הן ראויות להערכה רבה ואנו מצירים במידה ונפגעו".

     

    ממשרד הביטחון נמסר: "באגף שיקום נכים מוכרים ומטופלים כ־5,000 נפגעי פוסט־טראומה, בהם 332 נשים. אגף השיקום מטפל בכל מקרה לגופו, בהתאם לדרגת הנכות והמצב הרפואי, ללא קשר לשיוך מגדרי. השאלונים שבהם נעשה שימוש באגף שיקום אשר מיועדים למבקשי ההכרה, מותאמים לגברים ונשים באותה מידה. "משרד הביטחון, יחד עם צה"ל, פועל כל העת להגביר את המודעות בקרב חיילים משוחררים לתופעות של פוסט־טראומה ושם דגש על שיקום באמצעות בניית תוכנית מותאמת אישית ושילוב במעגל העבודה. בנוסף, מפעיל האגף קבוצות טיפוליות ייחודיות ומסגרות יום תעסוקתיות לאיכות חיים ברחבי הארץ. "האגף מעניק לנשים נכות צה"ל טיפול ייחודי הכולל קבוצות טיפוליות ותמיכתיות לנשים נכות ולבני זוגן, מימון בדיקות וצרכים ייחודיים, מתן מענקים וסיוע במימון צהרונים וקייטנות לילדי נשים חד־הוריות ועוד. עובדי אגף שיקום נכים עומדים לרשות נכות צה"ל בכל נושא לקידום שיקומן הפיזי, הנפשי והתעסוקתי".

     

    ETTI-AB@yediot.co.il

     


    פרסום ראשון: 17.06.20 , 22:02