רק כעבור שבועיים הרשה לעצמו מפקד סיירת גולני להזיל דמעה. היה זה בפעם הראשונה שחזר הביתה אחרי נפילתו של סמ"ר עמית בן יגאל. עד אז הקפיד סא"ל איוב כיוף "לעמוד", כלשונו. "אתה צריך להיות חזק בשביל כולם, כי מסתכלים עליך", הסביר. "ואתה צריך גם להוביל, ולחזק, ולפקד על הכוחות. במשך שבוע שלם אחרי האירוע היינו כל יום וכל לילה בפעילות בכפר יעבד".
בן יגאל ז"ל, לוחם הסיירת, היה בן יחיד לאביו. "כמובן שידעתי את זה", אומר סא"ל כיוף. "זה נורא. אבל זה נורא לאבד ילד גם אם הוא לא בן יחיד. למרות שאמרתי ללוחמים שלי, מהיום הראשון, שנפילה בפעילות מבצעית היא סיכון שתמיד קיים ושחייבים להמשיך, הרגע הכי קשה בשבילי היה כשהגעתי הביתה וראיתי את שתי הבנות שלי".
בהספד שנשא בטקס השלושים לנפילתו של בן יגאל, סיפר כיוף על אותו הרגע: "על מפתן הדלת חיכתה לי בתי הקטנה, איה. כאן כבר לא הצלחתי להתאפק. הפעם לא צריך להתנגד לעיניים הדומעות. ראיתי את איה פתאום דרך כל מה שקרה... יעבד, הצוות שלך, המשפחה שלך ואתה - אתה שגרמת לי להעריך יותר כל שנייה של חיוך שיש לילדה הקטנה שלי על הפנים".
הוא גדל בכלל בשלדג. הדרוזי הראשון שסיים מסלול ביחידה המיוחדת של חיל האוויר. את הפיקוד על סיירת גולני – מה שהיה עד לפני שנתיים גדוד הסיור של החטיבה (גדס"ר) – קיבל סא"ל כיוף ביולי 2019, לאחר שסיים לימודים במכללה לפיקוד ומטה של צה"ל. לפני כשלושה חודשים הגיעה הסיירת לקו בחטיבת מנשה שבגזרת איו"ש והתיישבה בבסיס מבוא דותן, מול הכפר הפלסטיני יעבד. "זה כפר ענק ומבחינה היסטורית לא פשוט", אומר כיוף.
מנקודת התצפית, שנמצאת בשטח ההרחבה של היישוב מבוא דותן, הכפר נפרס במלואו. "זה 'ציר אתונה'", מצביע כיוף על הכביש שמפריד בין יעבד למבוא דותן. "הוא נחשב לאחד הצירים הבעייתיים באיו"ש מבחינת זריקת אבנים. כבר כשהגענו לכאן ידענו שזו בעיה מתמשכת, שמדובר באתגר מבצעי. החלטנו לנסות לעשות את הדברים בצורה אחרת: הצבנו אמצעי תצפית מיוחדים ונעזרנו ביכולות מיוחדות שלנו, כסיירת, שאני מנוע מלפרט. אחרי פחות משבוע רשמנו הישג מבצעי ראשון: תפסנו שני תושבי יעבד כשהם מחזיקים את האבנים ביד. ברגע שאתה תופס אותם עם האבן ביד, מוכנים לזריקה, זה כבר פלילי".
שני העצורים הועברו לחקירה בשב"כ, ולסיירת נמסרה רשימה של ארבעה מבוקשים מבין תושבי הכפר. במהלך פעולת מעצרם של אותם מבוקשים נהרג בן יגאל מפגיעת אבן גדולה שהושלכה מגובה רב. בראיון ראשון משחזר סא"ל כיוף את אירועי אותו הלילה.
לחבק את המשפחה
"זה היה ב־12 במאי, בין שני לשלישי", הוא מספר. "מבצע יחידתי לביצוע ארבעה מעצרים במקביל. כדי שלא יבחינו בהגעתנו ויברחו, בחרנו להגיע לכפר יעבד רגלית ולא ברכבים שירעישו ויחשפו אותנו מיד. שעת השין לכניסה לבתים הייתה 04:00 לפנות בוקר".
הכוח חולק לארבעה צוותים. אחד מהם, בפיקודו של כיוף עצמו, נשלח למערבי מבין ארבעת הבתים שסומנו, ושנצפה מראש כבית הבעייתי ביותר.
הכוחות הגיעו לנקודת הפיצול. על פי המידע שהתקבל, שלושה מארבעת המבוקשים היו באותה עת בבתיהם. המבוקש הרביעי לא היה בביתו והצוות שאמור היה לעצור אותו המתין במקומו. הצוות בפיקודו של כיוף התקדם לעבר הבית שיועד לו ושני צוותים נוספים - "צוות סאלם" ו"צוות וייזר" - פנו לעבר הבתים שלהם, שנמצאים בנקודה גבוהה יותר בכפר והמרחק ביניהם כ־150 מטר.
"עמית היה חלק מצוות סאלם", מספר כיוף. "לוחמים מנוסים, צוות ותיק שמשתחרר בעוד כחודש. ב־03:55 הם כבר נכנסו לבית, ותוך עשר דקות קיבלו את האימות מהשב"כ שהאיש שבידיהם הוא המבוקש שצריכים לעצור. באותו רגע הם קיפלו כמתוכנן לנקודת הפיצול שממנה יצאנו".
"צוות וייזר, שפעל בבית הסמוך, נכנס אליו בשעה 04:00 ועצר מי שחשבו שהוא המבוקש. תוך כדי שהם מחפשים דברים שיאמתו שזה אכן האיש שרצינו לעצור, החלו מחוץ לבית הפרות סדר, התקהלות ועימותים. בשעה 04:20, אחרי שאימתו שזה המבוקש, גם צוות וייזר החל לרדת לכיוון נקודת הפיצול.
"הוריתי לצוות סאלם, שחיכה בנקודת הפיצול, לעלות חזרה במעלה הציר, כדי לחסום ולהכיל את הפרת הסדר. ברגע שצוות וייזר יצא מהבית, גם צוות סאלם קיבל הוראה לרדת חזרה. בשלב הזה כבר התרכזו אנשים על הגגות והחלו לזרוק אבנים".
באותו שלב כיוף וחייליו היו עדיין בבית המערבי. כצפוי התפתחה שם הפרת סדר אלימה מאוד, אך היא לא מנעה מהם לעצור את המבוקש.
"צוות סאלם", ממשיך כיוף ומתאר, "החל לרדת בחזרה לנקודת הפיצול שנמצאת בתוך סבך מיוער, וממש כשהלוחמים הגיעו לחיבור שבין השטח הבנוי למיוער, אבן קטנה שהושלכה גרמה לעמית להרים את הראש. הוא הביט למעלה בניסיון לזהות מי השליך ומאיפה, ואז נזרקה האבן שהרגה אותו. השעה הייתה 04:33".
איזו אבן זו הייתה?
"מעין בלוק במשקל של בין חמישה לעשרה קילוגרמים. היא נזרקה מגובה של בין שלוש לשלוש וחצי קומות, ופגעה בקסדה של עמית ובחלק השמאלי העליון של פניו. לפי הנזק שנגרם לקסדה לא היה לו סיכוי, גם אם לא היה מרים את הראש".
כיוף לא חוסך בשבחים לאופן שבו פעל הצוות: "הם הגיבו מיד בירי לכיוון הגג, נכנסו לבית והחלו לסרוק אותו. במקביל החלו בפינוי של עמית, שבאותה שעה חשבו שהוא בר־הצלה. היה בכוח חובש שהיה צמוד אליו ורופא שהיה במרחק של 12 מטר מהם. החובש גרר את עמית לרופא, שביצע בו ניתוח חירום של פתיחת נתיב אוויר. כוח העתודה והפינוי היה אצלם תוך ארבע דקות וחצי ועמית הוטס במסוק לרמב"ם, שם נקבע מותו".
ביום שלישי הייתה ההלוויה של עמית, וברביעי בבוקר הצוות שלו כבר חזר לפעילות. "למרות האירוע הקשה והמטלטל של לאבד חבר, הם עמדו בזה מאוד יפה, גם מבחינת הפעילות המבצעית וגם מבחינת הצורה המרשימה שבה חיבקו את משפחתו של עמית", אומר מפקד הסיירת.
התעקשת שאתם תהיו אלה שייצאו לעצור את זורק האבן שהרגה את עמית.
"ידעתי שזה משהו שאנחנו צריכים לעשות והבהרתי את זה למפקדים. אמרתי להם: 'זה חשוב לנו. אל תביאו ימ"מ ולא דובדבן. אנחנו יודעים לתפוס אותו'".
ואכן, הצלחתם לשים יד על זורק האבן. סגרתם מעגל.
"הוא נעצר בגל המעצרים שעשינו בלילה הראשון אחרי הנפילה של עמית, אבל לא ידענו בוודאות שזה הוא. רק אחרי תקופה של חקירות, השב"כ אישר שהוא הודה בזריקת האבן. אגב, באותו ערב שבו חזרנו לפעילות בכפר, אחד הצלפים שלנו זיהה במשקפת ממרחק של 250 מטר את המבוקש הרביעי, זה שלא היה בבית באותו לילה. זה היה כחצי קילומטר מהבית שלו. נתתי אישור ותפסנו גם אותו".
כפי שפורסם ב"הארץ", עוד לפני תקופתך לוחמים של הסיירת ביצעו תג מחיר על מכוניות פלסטיניות בשכם, כנקמה על מות חבריהם בתאונת דרכים שנהג המשאית המעורב בה היה ערבי ממזרח ירושלים. לא חששת שזה יקרה שוב, כנקמה על מותו של עמית?
"לא חששתי. נכון יותר להגיד שהייתי ער לזה. אבל המסר שאנחנו מעבירים ללוחמים הוא מאוד ברור, כשהגעתי לסיירת, הלוחמים שהשתתפו באירוע הזה כבר השתחררו. קיבלתי מקודמי (סא"ל שמעון סיסו) יחידה מצוינת וערכית מאוד, שאין בה מושג כזה של לשמור דברים מתחת לשולחן. אני לא רוצה להתייחס לאירועים האלה אחד לאחד כי לא הייתי שם. אבל מבחינת היחידה הייתי חייב להתייחס אליהם בגלל הפעילויות שקיימנו בעקבותיהם. אנחנו מקפידים כל הזמן לקיים שיח ערכי. אנחנו בוחרים את הלוחמים שלנו ומחנכים אותם מהיום הראשון לערכים של ניצחון, דבקות במשימה וחתירה למגע, לצד טוהר הנשק ואחריות. ביחידות צבאיות יש לפעמים סטיות וחריגות, וכשיש חריגה אנחנו מטפלים בה מיד, כי אנחנו אנשי מקצוע וברור לי מה יכול לקרות אם אתעלם מאירוע כזה. אני חושב שהלוחמים האלה נמצאים בידיים טובות מאוד. לא שלי באופן אישי, אלא של סיירת גולני כמוסד ערכי. כשביקשתי מהמח"ט להיות אלה שייצאו לעצור את זורק האבן, ידעתי שגם מבחינה ערכית אנחנו מסוגלים לעשות את זה. עובדה שסיימנו שבוע של פעילות רצופה ביעבד, אחרי דבר כזה, בלי שום אירועים ערכיים, למרות החיכוך הגדול. ההתנהגות של הלוחמים הייתה למופת".
ובכל זאת, איך הרגשת כשנחשפו האירועים הקשים שהיו בתקופתו של סיסו? כשזה פורסם, היחידה כבר הייתה בפיקודך.
"ברור שזו תחושה איומה. זה הבייבי שלך, וזה מרגיש כאילו שפוגעים בך אישית. גם בי, גם בסיסו, ובעיקר במותג הזה - סיירת גולני, שהוא כרגע שלך. אין ספק שאירוע כזה מפריע".
איך הפרסום הזה השפיע על הלוחמים?
"הפרסומים גרמו לחלק מהלוחמים לשאול שאלות ובעיניי אלה חדשות טובות, כי כשלוחם שואל את עצמו האם צוות כלשהו עשה משהו לא ערכי, זה מראה שהוא מבין את הערכים. השיח בנושא הזה מתחיל ממח"ט גולני שמקיים שיח ביקורתי, ער וחיובי סביב העניין, וממשיך כלפי מטה עד ללוחמים. אין פה מישהו ששואל שאלה ולא מקבל תשובה".
נותר משהו מאותם אירועים שהצריך את הטיפול שלך אחרי שנכנסת לתפקיד?
"לא. זה נגמר עוד לפני שהגעתי".
את גיא אליהו, מפקד אותו צוות, פגשת?
"פגשתי אותו בראיון היכרות, כי הוא במלט"ק (המכללה לפיקוד טקטי), אבל לא מעבר לזה".
מה דעתך על האירוע שבו הוא חצה ללא אישור את הגבול לסוריה?
"לא נכון שנתייחס לאירוע הזה, בין היתר בגלל הצורה שבה הוא סופר והמרחק הרב מהמציאות".
חצי גולנצ'יק
אף על פי שלא צמח בחטיבה החומה, סא"ל כיוף אהוב מאוד בגולני. גם בצמרת צה"ל מעריכים את יכולותיו והוא כבר מסומן לתפקידים בכירים.
כיוף, 35, נולד וגדל בעוספיה, השלישי מבין ארבעה ילדים. אמו, אשת חינוך מיוחד, הקימה וניהלה את מרכז מתי"א (מרכז תמיכה יישובי/אזורי) בעוספיא ובדליית אל־כרמל, וכשפרשה פנתה ללמוד במכון אדלר והפכה למנחת הורים. אביו עצמאי, "איש של עבודה קשה", הוא מתאר בגאווה. "גדלתי במשפחה חמה ותומכת שדחפה תמיד לחינוך ולהשכלה".
כשהיה בכיתה ו' עשה מהלך שעיצב לדבריו את חייו, כשעבר מבית הספר היסודי בעוספיא לבית הספר הריאלי העברי בחיפה. "עד אז כמעט לא דיברתי עברית", הוא נזכר. "זה שוני מטורף. מלגור וללמוד בכפר דרוזי, פתאום לשבת לצד ילדי הכרמל. השוני הוא לא רק בשפה אלא גם תרבותית וכלכלית. הייתי צריך שנתיים של שיעורים פרטיים רק כדי להתקבל לריאלי".
בכיתה י' ביצע צעד משמעותי נוסף כשהחליט להצטרף לפנימייה הצבאית של הריאלי. "זה קסם לי", הוא אומר. "התחברתי לפיקוד, התאהבתי בזה".
ב־2003 התגייס לצה"ל. "חלמתי להגיע לסיירת גולני", הוא מחייך, אך לאחר שעבר את הגיבושים ליחידות המיוחדות, התקבל ליחידת העילית שלדג. "הלכתי לירפ"א (יחידת רפואה אווירית) כדי לחתום ויתור ולעבור לסיירת גולני", נזכר כיוף. "הם אמרו לי 'חכה, תבדוק קודם מה זו היחידה הזו שהתקבלת אליה'. גם הסבירו לי שאם יעיפו אותי משלדג, תמיד אוכל להצטרף לסיירת גולני".
כיוף נשאר בשלדג ואחרי שנתיים סיים את המסלול המפרך. "בטקס סוף המסלול, במצדה, נהג האוטובוס שהסיע אותנו לשם הוציא עיתון ופתאום ראיתי את הכותרת: 'דרוזי ראשון בשלדג'. בכלל לא ידעתי שאני הדרוזי הראשון שם".
הוא יצא לקורס קצינים, וב־2006, במלחמת לבנון השנייה, כבר היה מפקד צוות ביחידה. אבל החלום לפקד על פלוגת חי"ר, במיוחד בגולני, לא הניח לו. "ביקשתי לצאת לתפקיד מ"פ חי"ר מחוץ ליחידה. לשמחתי שיבצו אותי בגולני, גדוד 13. עשיתי תפקיד של מפקד פלוגת מסלול, ואחר כך מפקד הפלוגה המסייעת ואז חזרתי ליחידה".
בשלדג הוא שימש כמפקד פלגת המבצעים המיוחדים ולאחר מכן כמפקד פלגה מבצעית, ואז יצא ללימודי הנדסת תעשייה וניהול בשנקר, שבסיומם חזר שוב לגולני, הפעם כסגן מפקד גדוד 12. ביולי 2019, לאחר שסיים את לימודיו בפו"מ, הגשים את חלומו והגיע לסיירת גולני - כמפקד שלה. "אני חצי גולנצ'יק", הוא אומר בגאווה לא מוסתרת.
איך צלחת את המעבר מיחידת עילית כמו שלדג ל"חטיבת העם" גולני?
"פתאום פגשתי אוכלוסיות שלא הכרתי, אבל המעבר הזה היה חיובי מאוד עבורי, בעיניי. הוא עיצב אותי צבאית. בהתחלה אפילו לא דיברתי את השפה. לא הכרתי את החום הזה שקיים כאן. לפני כמה חודשים למשל, קציני המטה כאן חגגו לי יום הולדת. הם לא הבינו למה אני כל כך מתרגש מזה. זה דבר שלא קיים במיוחדות".
אביו של כיוף שירת כלוחם בגדוד הדרוזי חרב, בתקופה שעוד הוגדר כסיירת. בהמשך פורק הגדוד ומאז מתגייסים בני העדה הדרוזית לכלל יחידות צה"ל. "פירוק גדוד חרב היה נכון מאוד, בהמשך לתהליך של שילוב מוצלח", מסביר כיוף. "הגדוד הרי הוקם במקור בגלל קשיי השתלבות של הדרוזים ביחידות השונות. תהליך הפירוק בעצם לקח את החבר'ה שהלכו לגדוד, למרות שלא היו להם כבר בעיות השתלבות, והכניס אותם לכל היחידות".
ואז מגיע חוק הלאום. לדעתך הוא עלול להשפיע על המוטיבציה של בני העדה להתגייס?
"אני לא יכול לענות. אין לי שום מדד או דרך אמפירית לאמוד את זה".
עימות בהתנחלות
במהלך חודשי הקו נאלצו כיוף וחייליו להתמודד גם עם מגפת הקורונה. "במשך 56 ימים ברציפות לא יצאנו הביתה", הוא מספר. "זה לא פשוט. גם לא לצאת וגם לעסוק בפעילות מבצעית מאומצת, אבל כולם - לוחמים, תומכי לחימה, מפקדה - החזיקו מעמד בצורה מדהימה. לא היה אף אירוע משמעת של נפקדות, למשל. זה מעיד המון על המפקדים בסיירת, שידעו לתווך כלפי מטה את המחויבות. אני, כמפקד, דאגתי כל הזמן להסביר את ההיגיון שבאי־היציאה הביתה. הסברים מדעיים כמעט. על מקדם הדבקה וכדומה. והיו הרבה קשיים אובייקטיביים. אנשי קבע עם משפחות, הורים של לוחמים שפתאום נקלעו למצוקה כלכלית. אבל עמדנו בזה ויצאנו מהתקופה הזו - כמו גם מהשבר של נפילתו של עמית - מחוזקים כיחידה".
כחודשיים לאחר שקיבל את הפיקוד על הסיירת נקלע כיוף לעימות מול מתיישבי יצהר. "תפסנו את אחד המתיישבים, שלא בצדק, לטענתם", הוא משחזר. "ואז, ביום שישי בבוקר, עשיתי ללוחמים שלי תרגיל הגנה על היישוב. לא הייתי מרוצה ועשיתי את התרגיל שלוש פעמים רצוף. כשסיימנו לשביעות רצוני והתכוונתי לצאת לתרגל ביישוב הבא, עשו לי מחסום ביציאה מהיישוב. על אחד מהג'יפים בשיירה שלי זרקו אבנים. התפתח דין ודברים ביני לבין המתיישבים. הייתי מאופק. זה בקלות היה יכול להתפתח לעימות אגרסיבי יותר. זה הסתיים בתלונות במשטרה".
איך הרגשת?
"בזכות הגיל והניסיון אני יודע לתווך לעצמי את המצב. אני מבין איכשהו. אבל הלוחמים שמגינים שם על היישוב יומם ולילה, פשוט מסכנים את עצמם בהגנה על המתיישבים, להם קשה להבין את זה".
ואיך חשת כשראית השבוע את אפי, הלוחם מגדוד 51 של גולני, שהציל פלסטיני בחברון מידיהם של מתיישבים שהתנפלו עליו וניסו לבצע בו לינץ'?
"אני לא מכיר אישית את הלוחם הזה, אבל ריגש אותי לראות איך הוא התנהג שם. מיד כשראיתי את זה התקשרתי לאפרים תהילה, המג"ד שלו, וביקשתי ממנו את הטלפון של הלוחם. למרות שאני סא"ל והוא חייל בגדוד אחר, ואנחנו לא מכירים בכלל, רציתי לשבח אותו אישית על התפקוד שלו. הוא לא ענה לי. אחר כך התקשרתי שוב, ושוב הוא לא ענה. חזרתי לאפרים ואמרתי לו שהחייל שלו לא עונה. הוא הסביר לי שמיד אחרי שזה פורסם, הלוחם קיבל הוראה לא לענות לטלפונים שהוא לא מזהה. כמובן שאת הטלפון שלי הוא לא הכיר, אז יצא שהוא סינן את מפקד הסיירת".
כשיסיים סא"ל כיוף את הפיקוד על סיירת גולני, הוא צפוי ככל הנראה לחזור לתפקיד בכיר באחת היחידות המיוחדות. וכמו תמיד, הוא ימשיך להיות חלק מצוות מנצח לצד רעייתו סאלי - מהנדסת ביוכימיה בוגרת הטכניון שעובדת בחברת סטארט־אפ. "תותחית", אומר עליה כיוף בהערצה. "אני מקבל בבית תמיכה מקצה לקצה במה שאני עושה. אנחנו ההוכחה שאפשר לעשות גם וגם: חיי משפחה לצד מימוש עצמי ונתינה משמעותית".
