"השמנופוביה ששוררת בארץ מעצבנת בדיוק כמו הרזונופוביה"

חמש שנים אחרי העונה הראשונה של "תאג"ד", אינה בקלמן (דקה ל־31) שוב לובשת את המדים הצמודים של סמלת רונה מילר, הרל"שית של המג"ד. "כן, כן, אני עדיין בת 19", היא מציינת בטון משועמם.

מה, את לא שמחה?

"שמחה?" היא נועצת בי מבט נוקב, "נמאס לי להתנצל על איך שאני נראית. אני שוקלת 46 ק"ג לא רק בזכות הגנים, זה בעיקר בגלל שבילדותי, כשישבתי מול הטלוויזיה, הוריי הניחו לצידי צלחת עם ירקות ופירות, במקום חטיפים, וכתוצאה מכך יש לי קרייב לעגבנייה יותר מאשר לעוגה. תמיד עשיתי ספורט, הרווחתי את השרירים שלי ביושר ובכושר, ולא רק לשמנות יש בעיה לקנות בגדים, גם לי יש בעיה מפני שלא מייצרים אצלנו מספיק פטיט. הרזונופוביה ששוררת בארץ מעצבנת בדיוק כמו השמנופוביה. עובדה, למה אני מצטדקת ומתגוננת?"

כל אישה רוצה להיראות כמו בת 19.

"את מי זה מעניין? למי אכפת?" היא רוטנת, ולא מתחת לאף. "את יודעת כמה תפקידים טובים איבדתי בגלל 'את יותר מדי יפה'?"

בסדרה "הרמון" שעקבה אחר גואל רצון ונשותיו, היא התעקשה וניצחה. "נבחנתי לדמות של סצנה אחת, יאנה השותקת, אישה שעשתה לעצמה צלקת על הפרצוף מפני שגואל טען שהיופי שלה מפתה גברים וכלאה את עצמה במרתף הבית", היא מספרת. "בסוף האודישן ראיתי מולי תסריטאי ומלהקת בוכים. יצאתי מהחדר, התיישבתי על המדרגות והתחלתי לבכות מאושר. הייתי בטוחה שהתפקיד שלי, אבל במשך חודשיים לא יצרו איתי קשר. נידנדתי לסוכנת שלי שתברר מה קורה, היא לא הבינה למה אני עושה עניין מתפקיד של סצנה אחת, וכשסוף־סוף הגעתי לצילומים גילו לי שהבחירה בי ארכה זמן רב בגלל החשש שאני יותר מדי יפה לתפקיד".

זו לא מחמאה?

"לא לשחקנית אמיתית. אם אני מספיק משוגעת כדי לשרוד את המקצוע הקשוח הזה, אחרי אלפי דחיות וסטירות, אל תסתכלו על הנראות שלי. אני יכולה לצבוע את השיער, לעשות קרחת, להתכער, להשמין, רק תנו לי צ'אנס להוכיח את עצמי. מה, אני צריכה לחכות עד שאזדקן? אני אשמה שבטלוויזיה שמיועדת להמונים כל שחקן חייב לייצג איזשהו סטריאוטיפ? מה אני יכולה לענות למלהק שמסתכל עליי וטוען שאני לא יכולה לשחק את בת השכן בגלל שאני רוסייה?"

מה את אומרת במקרה כזה?

"שאני כאן מגיל שנה וחצי, המנטליות שלי ישראלית, רק מוסר העבודה שלי רוסי".

אני אינה

הוריה עלו מסנט־פטרסבורג לגן יבנה, עם שני ילדים קטנים, בגלל אנטישמיות. "אבא שלי היה איש עסקים חשוב מאוד, וכשהתחיל לקבל איומי פרוטקשן הוא בחר לעזוב ולהתחיל מאפס. עם השנים הם הסתדרו יפה, אבא מהנדס אלקטרוניקה באלביט ואמא מהנדסת מחקר במכון וולקני, אבל קל זה לא היה. העלייה של 91' לא התקבלה כאן בברכה, במיוחד לא על ידי בני עדות המזרח, וזה היה המפגש הראשון שלי עם הסטיגמות הישראליות. חצי מהתלמידים קראו לי 'רוסייה זונה' והחצי השני הלך על 'רוסייה גויה'. כיום אני מסוגלת להבין את הבנות שמיררו לי את החיים. הייתי הבלונדינית היחידה מול בנות שחרחרות ומקורזלות שיער, בטח נראיתי להן כמו חייזר, ואם לא די בכך אז גם הייתי נחמדה, תלמידה די טובה ופעילה במועצת התלמידים, אז למה לא להתעלל בי? הן עשו את זה בכיף".

בגיל 15 היא הלכה לתחרות יופי מקומית כדי לעודד את חברתה. "ישבתי בקהל, וסקאוטר שהסתובב שם שאל אותי אם בא לי לדגמן. האמת? הסכמתי כי ראיתי בכך הזדמנות להיות עם רגל אחת בתל־אביב. הרגשתי שבעיר הגדולה לא יעשו עניין מזה שאני נראית שונה. אבא נסע איתי, יד ביד, לפגישה הגורלית עם רוברטו. למה דווקא אבא? מפני שלאמא עוד לא היה אז רישיון נהיגה וגם בגלל שאני הילדה של אבא. הוא הגב הכי רחב והכי תומך. הוריי לא חששו שתל־אביב תקלקל אותי, הם ידעו שאני ילדה טובה וסמכו עליי, ובזכות הגישה הזאת היה לי חשוב לא לפספס לימודים ולא לאכזב. היה לי פרצוף יפה אז הצטלמתי לכל מיני הפקות ביוטי, ודי השתעממתי. מה מעניין בזה חוץ מהכסף? בגיל 13 התחלתי לעבוד מפני שהוריי, אחרי שסוף־סוף נעמדו על רגליהם, חתמו ערבות למישהו שגרר אותם למטה ונכנסו לחוב של חצי מיליון. לא רציתי לבקש מהם כסף על כל בגד או נעל כשאמא לא קונה דבר לעצמה, אז עבדתי בשבתות בדוכן של גלידות וקרפים. עשר שעות ביום, 16 שקל לשעה".

במהלך שירותה הצבאי, כפקידה באגף שיקום נכים במשרד הביטחון, היא בירמנה. "כשהברמניות האחרות דיברו על 'הישרדות' האוזניים שלי הזדקפו. הייתי מכורה לסדרה האמריקאית ולא ידעתי שהפורמט הגיע לישראל. כשהלכתי לאודישן לא האמנתי שאתקבל, גם לא האמנתי שצה"ל ייתן לי דח"ש, אבל כאדם הרפתקני רציתי את זה נורא. לא חשבתי על המיליון, רק על החוויה האדירה שתצטרף למזוודות שאני אוספת בדרך. טסתי לפיליפינים, הייתי המודחת החמישית, נהניתי מכל דקה, למרות הקור והרעב, גם שמחתי שקיבלתי חשיפה, אבל כשחזרנו ארצה וגיליתי שהדביקו לי את התווית המבזה של 'פליטת ריאליטי', נעלבתי נורא. פליטה? אני לא פליטה, אני אינה. נקודה".

אחרי השחרור ואחרי הטיול בתאילנד החליטה בקלמן ללמוד תקשורת ושיווק כדי להגשים את חלום ילדותה ולהפוך לעיתונאית. "לקראת סוף התיכון הצלחתי להשתחרר מהסטיגמה של 'הרוסייה', התחלתי להקרין ביטחון של 'לא כדאי לכם להתעסק איתי', ובשמינית ערכתי את עיתון בית הספר", היא מספרת. "בבינתחומי הייתה טעות ברישום, ושנייה לפני שפניתי לאוניברסיטה הפתוחה התקבלתי ל'אליפים', ומיד אחר כך צילמתי פרק ל'סברי מרנן', ומיד אחריו השתתפתי בסרט המדע הבדיוני הראשון בארץ, 'אני לא מאמין, אני רובוט!' שבזכותו הייתי מועמדת לשחקנית משנה. אחרי שלושת הפרויקטים האלה פתחתי את דלת הסטודיו של יורם לוינשטיין והכרזתי 'הגעתי הביתה!' רק אז הבנתי שהמשחק תמיד היה בתוכי. בילדות, כשהוריי עבדו מהבוקר עד הערב, עמדתי על מרצפות החצר ושרתי לדשא. כשדיגמנתי את הפרצוף היפה, העדפתי לעשות אודישן לפרסומת בגלל שהוא איפשר לי לשחק".

גם בסטודיו היא לא ליקקה דבש. "אפילו להוריי לא סיפרתי כמה שאני נקרעת בעבודה כברמנית כדי לממן את הלימודים והמחיה מפני שהתבכיינות זה הכי לא אני. כשקיבלתי התראה באמצע השנה הראשונה אמרתי, 'יופי, אני זקוקה לניעור הזה' והשתפרתי מאוד. כשזומנתי לשיחה בסוף השנה הראשונה והודיעו לי שאני לא ממשיכה צעקתי 'אין מצב'. יורם הסכים לזמן אותי לדיון נוסף, שאליו הגעתי עם ערעור חוצב להבות על אנשים שלוקח להם יותר זמן להיפתח, והוא עבד. יורם אישר לי לעלות לשנה השנייה. כשעמדתי לצאת הוא גילה לי שביים את ההחלטה להעיף אותי מהסטודיו רק כדי לראות איך אני נלחמת להישאר בו".

אכזרי!

"מאוד, אבל זה תפקידו של בית ספר למשחק. כיום, כשאני מלמדת בני נוער, השאלה הראשונה שאני מציגה להם היא למה בחרתם להיות שחקנים, ואני מוציאה מהחדר את כל אלה שעונים בנוסח, 'אנחנו רוצים להיות מפורסמים'. זו לא סיבה מספיק טובה בשביל להיכנס לתעשייה שמחייבת אותך לשים את הלב והקישקעס שלך על המגש".

האלטר־אגו שלי

ציון רובין, יוצר ובמאי "תאג"ד" (המשודרת ב־yes וב־STINGTV) בחן אותה לדמות של רותם, שאותה מגלמת דניאל גל, וזימן אותה לאודישן נוסף לדמות רונה הרל"שית. "לא הפריע לי שהוא מעביר אותי מחובשת לפקידה, מפני שבכלל לא ידעתי מה עומד מאחורי ראשי התיבות של תאג"ד. קראתי את התפקיד של רונה וישר אמרתי, 'זאת אני'. מבחינתי, רונה היא האלטר־אגו שלי. יש לה כל כך הרבה ביטחון עצמי, היא אמביציוזית ומשתמשת בכל הכלים שעומדים ברשותה כדי לחגוג את הנשיות והפמיניזם שלה. בדיוק ההפך ממני. כשהייתי בת 19 לבשתי אובר־סייז כדי לא לעורר תשומת לב. ביני לבין רונה נוצר חיבור מטורף. בעונה הראשונה היא הייתה דוגמנית של הלבשה תחתונה שהתגייסה כפרח במדבר. בעונה השנייה הקריירה שלה ממשיכה להתפתח. כשיש לה אפשרות לעזוב את הגדוד ולא לעלות לקו, היא בוחרת להישאר, ולא רק בגלל הרומן עם המג"ד. היא הולכת למקומות הרבה יותר מעניינים שאסור לי לספר עליהם בגלל שזה ספוילר נוראי. אני מעריצה אותה".

מאחורי הקלעים של העונה הראשונה בקלמן הפכה לבת זוגו של אור אדרי (בן לולו, הנהג) ואחרי עשרה חודשים פוטוגניים זה נגמר. "העונה הראשונה עשתה באזז אדיר שלא איפשר לי לצאת לרחוב, ואחריה הגיעה תקופה קשה", היא מודה. "במשך שנה וחצי לא הייתה לי עבודה. באודישנים הגעתי ל'שלוש הסופיות' ושום דבר לא ננעל. זה היה עצוב ומתסכל וגם מעיק מבחינה כלכלית, עד שהגיעו שתי הצעות בבת אחת ‑ טלנובלה יומית ששכרה בצידה וההצגה 'מאחורי הגדר' בהבימה. ביקשתי מהסוכנת שלי שתעשה הכל כדי לתפוס את שתי הציפורים במכה אחת, אבל אם זה יהיה בלתי אפשרי אז שתגיד, 'כן' לתיאטרון שמצוי בקשיים כלכליים. מה זה כסף לעומת ההזדמנות לגלם את בתה המאומצת של ליא קניג? בשבועיים הראשונים של החזרות לא הצלחתי לדבר מרוב התרגשות על כך שהיא ואני שוהות באותו החלל. מי חשב שהקורונה תוציא אותנו לחל"ת".

לצילומי העונה השנייה של "תאג"ד" היא הגיעה עם עידן רבינוביץ' (34), ארוסה. סומק פורח בלחייה כשהיא מתארת את השתלשלות הרומן. "לפני שלוש שנים הלכתי עם ידיד משותף לצילומי בוק, הלוקיישן לא התאים והוא הציע לקפוץ לחבר שיש לו מרפסת עם נוף מהמם. ברגע שעידן פתח את הדלת אמרתי, 'אוי מיי גוד, זה בעלי'. התחושה הזאת ליוותה אותי במשך ארבעה חודשים, שבהם הייתי חייבת לסגור כל מיני דברים עם עצמי, עד שהסכמתי לצאת איתו לדייט. כשהתברר שהמסעדה שרצינו ללכת אליה סגורה הוא הציע שאבוא אליו והוא יבשל. נסעתי אליו רק מפני שהייתי בטוחה שהוא יהפוך לבעלי ‑ וזהו. הוא בוגר החוג לקולנוע של אוניברסיטת תל־אביב, היה לו טריטמנט לפיצ'ר וכתבנו אותו יחד, למרות שאין בו אף תפקיד לאישה. אני אעבוד כעוזרת הפקה כדי שעידן יממש את עצמו. בדיוק לפני שנה, כשהפתיע אותי במסיבה ליום הולדת 30, הוא שלף טבעת וקבענו חתונה לספטמבר, אבל בקורונה, כשבעל האולם לחץ עלינו לסגור, התחלנו לחשוב על קונספט אחר. אולי נלך על חתונה קטנה בחוף הים".

ילדים?

"מצידי? מחר בבוקר, אני כבר בשלה לאימהות, אבל רק אחרי שנהיה נשואים. בחתונה שלי אני רוצה לשתות. רוסייה, לא?" *

smadarshirs@gmail.com