הבשורה על פי הטבע // ג'ון בורוז - מאנגלית: ניצה פלד - נהר ספרים - 78 עמ' הווה // דרור בורשטיין - אבן חשן - 96 עמ'

שתי פנינים - אולי מוטב: שני בלוטים - הצטרפו לאחרונה אל מדף ספרי המחשבה על הטבע ויחסיו עם האדם. 'הבשורה על פי הטבע' של ג'ון בורוז נכתב ב־1908 כמענה להזמנתו של כומר לדבר עם עדתו על הקשר בין דת לטבע (ומצורף לו טקסט קצרצר בשם 'אלוהי הפנתיאיזם'). 'הווה', ספרו החדש של דרור בורשטיין, הוא חיבור בסוגה היפנית הייבון - שירוג של קטעי פרוזה ושירי הייקו (מלווה בציורים של מאיר אפלפלד).

אף שהם שונים בסגנונם, שני הטקסטים מתכתבים זה עם זה ממרחק מאה שנים ויותר. "אם איננו מרבים עוד כמו אבותינו ללכת לכנסייה, הרי ליערות אנו הולכים הרבה יותר, ונכונים אנו הרבה יותר מאבותינו להפוך אותם למקדש", אומר בורוז, ובורשטיין מחרה מחזיק אחריו: "איני מבין מדוע לבנות מקדש כשכל עץ יכול לשמש לצורך תפילה". ומוסיף: "כל ציפור שיר היא מואזין שאומר: אללה הוא אכבר". בורוז מבטיח כי "הדברים כולם מגיעים אל מי שמחכה", ובורשטיין מקיים: "אני יושב ומחכה למשהו שיופיע". "הכל נמצא בתנועה", מסביר בורוז, ובורשטיין מוסיף, במעין פרפראזה קדם־סוקרטית: "הכל פרפר".

בורוז, מסאי טבע, ממשיכם של אמרסון ות'ורו, ממליץ לבלות עם הטבע יותר מאשר ללמוד על הטבע. 'הווה' של בורשטיין הוא פרקי תיעוד של שהייה בטבע, ויהיה זה הטבע שבגינה הציבורית; התבוננות שקטה בזמן הווה, כשהוא משתדל להתמקד בנראה, אך גם מרשה לדעתו לחמוק ואז לחזור, כמו באימוני מדיטציה. גיבורות המבט הן בעיקר חיות קטנות: ציפורים, חרקים, עצים (בעיקר עצים נמוכים); פשפשים, קיפודים, זבובים - בורשטיין מתאר אותם ולעיתים אף מנסה לסייע להם במצוקותיהם. הטקסט היפהפה מנוקד אין־ספור משפטים זוהרים ועדינים כטיפות טל על כנפי עש, כשהפרוזה לירית אפילו יותר מהשירים המשובצים בה. "בסנדלים אני יוצא אל שלולית ראשונה", למשל, הוא משפט בפרוזה שעונה על כל חוקי ההייקו. כתיבתו של בורשטיין ספוגה כולה בשפת ההייקו, שבה המשמעות נחלצת מהתיאור היבש לכאורה, מסדר המילים, מהבחירות שבו: "זבוב אורב על זגוגית השולחן. קול אמבולנס רחוק".

בורשטיין מרבה להתייחס לכתיבה עצמה. "פרפר התודעה מרפרף סביב פרפר המציאות ומזהה אותה משום ששניהם פרפרים", הוא כותב ביחס לתשומת הלב של הכותב אל העולם. התחושה העולה מן הדפים היא שהכל נצחי, ורק הכתיבה היא שפורטת את הזמן לרגעים. בורשטיין מאמין "שבכוחה של הכתיבה הזאת, הממוקדת במה שכאן... להקל את רחשי העבר, העתיד, את רחשי מה שאין", אבל מושאיה, הוא יודע, תמיד חומקים ממנה, כקולה של ציקדה ש"בדיוק כשכתבתי 'לא פוסק' - פסק".

כחוקר טבע ואיש כפר קשוח, בורוז מפוכח יותר, משתאה פחות. הטבע, לפיו, אינו רציונלי. הוא בזבזני, רשלני ואדיש, אינו חומל ואינו עושה קיצורי דרך. כמערכת אחת, אין לו הפסדים "כי מה שיוצא מכיס אחד נכנס לאחר". בטבע אין "מידות טובות" או התעלות, אך ההיכרות איתו מאפשרת לנו לגעת "לכל הפחות בשולי בגדו של האינסוף". בעיקר מזכה אהבת הטבע בהתמקדות בערכים האמיתיים ובפשטות החיים, ונוטלת מהאדם את היוהרה. את השטויות הפרנואידיות שממלאות לנו את הראש זוקף בורוז לחובת "החיים המלאכותיים שלנו בבתינו". "חשבו על אובססיית 'סוף העולם' המהיר שתכופות כל כך השתלטה על קהילות שלמות", הוא כותב, "כאילו עולם שנוצר לאורך נצח יכול בכלל להסתיים בתוך יום או עם צלצול השעון!" למודאגים הוא מזכיר שעד כה, בתולדות האדם, "ניחתה כאן רק פורענות אחת שאפשר לכנותה קוסמית", והיא עידן הקרח הקטן, "אך האדם שרד בו. והאביב שב. והחיים כנוסע נודד עברו הלאה להתחלה חדשה".

מאידך, אומר בורוז, אל תחגגו - גם אם לא היה האדם שורד, היה הטבע אדיש לכך: "לא כולם חייבים להצליח, לא כולם יצליחו". "אם אדם טרם הופיע בכוכבי הלכת האחרים, הוא עוד יופיע בבוא העת, וכאשר ייעלם מעולמנו זה, הוא ימשיך במקום אחר". אופטימיות זו אינה נובעת מתוך תפיסת האדם כייחודי או כחשוב במיוחד, אלא דווקא מכך שההפך הוא הנכון, "כי אין מטרה סופית".

שתי היצירות מפנות מבטן אל הנצחי ואל השולי, ובכך הן כמי פלג מרעננים אל מול המדמנה המבאישה של "החשוב". התרבות - ומילא התרבות, רוח האדם - ניגפת לפני "החשוב": עוד ועוד יצירות - בספרות, באמנות הפלסטית, במחול, בטלוויזיה - מקודמות ונשפטות לפי רמת ההדהוד שלהן את האקטואלי. האמנות אינה אמנות, כי אם אקטואליה באדרת מתורבתת; השיחות אינן שיחות אלא "שיח"; המחשבה שוקעת לכרוניקה דואלית עקרה של הנהנון או שלילה, מצייתת לסדר יום שמוכתב על ידי עורך מגזין נעלם. אל מול השטף המתבטל בפניו של "החשוב", חשוב באמת שיהיו לנו יצירות כמו שתי אלו, שנעות "במשהו שבין שקט לרחש", שעניינן משק כנפי ציפור והאדם המאזין לו. •