ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: יונתן בלום
    7 לילות • 22.06.2020
    מה למדתי: יוסי מרשק
    נראה הכי קול בעולם, אבל מלא בחרדות. מפנטז על מונוגמיה, אבל לא מחפש מישהי ללכת איתה לאיקאה. הפסיד קמפיין בגלל הדעות הפוליטיות שלו, אבל לא מוכן לשתוק. רגע לפני גיל 51, יוסי מרשק מופיע ב'היהודים באים' וב'לאבד את אליס', מגלה מה מונע ממנו להיכנס לטינדר, ומספר מה הייעוד האמיתי שלו
    איתי סגל

    חרדות לא נעלמות. הן מתעייפות. עם השנים אני הרבה פחות חרד. השיא היה בשנות ה־20 המאוחרות שלי. סיימתי לימודי משחק והייתי אבוד. עשיתי סיבוב בתיאטראות, ואז עברתי לגור בניו־יורק. שם גם החרדות הגיעו לפיק. לא רק ששאלתי את עצמי שאלות – מי אני, מה אני, מה אני עושה פה – לא היו לי אפילו התחלות של תשובות. בוא נגיד שאם אתה אדם חרדתי, אל תיסע לניו־יורק. העיר הזאת מעצימה הכל. כשחזרתי לארץ, אשתו של חבר טוב אמרה, תגיד, אתה מטומטם? תיקח קלונקס ותירגע. לא ידעתי מה זה. אבל אחרי שלקחתי כדור אחד, הבנתי שמצאתי את האור. אחר כך הייתה תקופה של ציפרלקס, ועם השנים החרדות פשוט נכנסו לאיזה תלם. אני בטוח שזה קשור גם בזה שנהייתי אבא וגם כמובן בהתייצבות האישית והמקצועית. וגם, בוא נודה, מקורות האנרגיה הולכים ומצטמצמים ככל שמתבגרים. התעייפתי. אני עדיין לא יודע מי אני ומה אני, אבל זה שאין לי תשובות הרבה פחות מטריד אותי מבעבר. ב'היהודים באים' (שישי ב'כאן 11') אני נראה לכולם קול ובאיזי, למרות שבפנים האדמה עדיין רועדת. אני פחות מחצין את זה. ובכלל, כשיש לי חרדה, אני מתחיל לפהק.

      

     

    אם אתה צריך להיות שחקן, כדאי שתתגבש קודם כבן־אדם. יש מצב שלביוגרפיה שלי יקראו 'לוקח זמן לשקוע'. הכל קרה לי באיחור. גם את הילדה עשיתי בגיל 47. פרצתי ב'הכל דבש' כשהייתי בן 36. ברור שהיה תסכול וברור שאתה שואל את עצמך, 'אולי אני לא כזה מוכשר כמו שאני חושב'. כשהייתי בניו־יורק חשבתי לפתוח בית קפה, עשיתי אפילו התלמדות במשרד תיווך, אבל גם בתקופות הקשות של אי־הוודאות, ידעתי שיגיע תורי. אני חושב שאם לא הייתי מממש את עצמי כשחקן, הייתי אדם עצוב מאוד.

     

    לא כל מי שאתה בוחר בה כבת זוג, צריכה בהכרח להיות אמא של הילדים שלך. זאת פעם ראשונה שאני בקשר כזה טוב עם מישהי שנפרדתי ממנה. מצד שני, זאת גם הפעם הראשונה שיש לי ילדה עם מי שנפרדתי ממנה. כשנעמי (לבוב) ואני נפרדנו, היה לי כאב עצום. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בן 12, גירושים לא מאוד טובים. למרות שראיתי הרבה פרידות מסביבי, עדיין לא הייתי מוכן לוותר. רציתי מאוד משפחה. בית. לכן הפרידה הייתה משבר עמוק, כי הייתי צריך להיפרד גם מהרעיון של משפחה כמו שחלמתי עליה. היום, אחרי הדרך שעשינו, עם נעמי ודניאלה יש לי משפחה. נעמי ואני בהורות משותפת. יש לנו יחסים מצוינים. שנינו באנו מבתים שהתפרקו, וחלק ממה שאנחנו עושים עכשיו הוא גם תיקון. אני רוצה להאמין שאפשר לנהל גם זוגיות רומנטית במקביל לפורמט המשפחתי הזה. עוד אין לי מסקנות חותכות, אבל אם זה יצליח, אני אוכל להגיד לך שעליתי פה על פורמט מנצח: זוגיות בנפרד, הורות בנפרד.

     

    מונוגמיה היא הפנטזיה. זה לא אומר שיש לי מושג איך גורמים לזה לקרות. קראתי לא מזמן איזה מאמר על אליזבט טיילור כמי שחיה כמו שצריך לחיות. כל שלוש או חמש שנים החליפה בן זוג. הייתה מאוהבת, התמסרה לחלוטין, עד השלב שזה נגמר ועברה הלאה. אני כבר מבוגר מכדי לנסות את זה בעצמי, ובכלל לא כל כך מבין את כל הדיבור החדש, 'הוא מונוגמי' ו'הוא לא'. יש לי זוגות חברים שהם יחד כבר 20 שנה וטוב להם. לא בכאילו. הם אוהבים ממש. מצד שני, לפני 20 שנה הזמנים היו אחרים והאופציות יותר מוגבלות. בבסיס שלי אני מאוד מונוגמי. הרעיון שאמצא מישהי, אמשך אליה ואהיה איתה עד שארית חיי עדיין קוסם לי. זה נראה לי אפשרי, ואני מקווה שזה יקרה לי. אני עדיין מסתכל על זוגות מבוגרים הולכים יחד ברחוב, ואומר, כזה אני רוצה. בגלל שאני כבר אבא, אני לא מחפש מישהי להקים איתה משפחה, אלא מישהי למסע שהוא רומנטי נטו. אבל מניסיון אני יכול להגיד לך שלהאמין במונוגמיה זה קל. לגרום לזה לקרות זה כבר יותר מסובך.

     

     

    רווקות בגיל 50 היא לא להיט. אבל אפשר ליהנות מזה. יש משהו מאוד נוח וכיפי ברווקות מאוחרת. בטח כשאתה כבר מיושב. גם הלבד נעים לי יותר מבעבר, אבל אני אשקר אם אגיד שזה רק נעים. יש רגעים לא פשוטים. בגדול, בגיל מסוים, כשאתה כבר יודע מה חשוב לך, אתה פחות מבזבז זמן, ואז דברים שהיו יכולים להתפתח באופן אורגני, אוטומטית נקטעים. מי שמחפשת עכשיו להקים משפחה או ללכת יחד לטיול באיקאה, זה פחות מדבר אליי. האתגר הוא למצוא את האדם שמחפש את אותו הדבר כמוך. בלי הסנכרון הזה, זה שוק די אכזרי. בגלל שאני מוכר, יש לי יתרון בכל מה שקשור לרווקות בגיל 51. לא הייתי רוצה להיות בגילי במצבי. אני כבר סחורה משומשת. יד שנייה, מצב טוב. אני לא חדש מהניילון. לשמחתי, יש לזה עדיין ביקוש. לא יודע איפה מוצאים אהבה. אני לא באפליקציות. זה מביך אותי. עד היום היה לי מזל בעניין ההיכרויות. אולי כי נשים מכירות אותי, הסיטואציה שבה יתחילו לדבר איתי תהיה יותר קלה ונונשלנטית. חשוב שיהיה הומור. בלי זה לא נוכל להתקדם.

     

     

    לא יודע מה השאלה אבל אבהות היא התשובה. אני מצטער שהפכתי לאבא בגיל מבוגר. אני מרגיש את זה בעיקר כשהגב נתפס לי ואני לא יכול להרים אותה על הכתפיים. אבל הגיל הביא איתו גם סבלנות אין קץ. אני לא יודע איך היו נראים החיים שלי בלי ילדה. בטוח הייתי עדיין לבד, מבלה בברים, מעשן ומסטול, ובעיקר ממורמר ושונא את העולם. אין משהו ששינה אותי כמו העובדה שהפכתי לאבא. נגיד, אני לא חרדתי בכלל עם דניאלה. היא גם לימדה אותי לדמיין. אבל ממש. עד שנהייתי אבא, כל העולמות האלה היו מאוד מוגבלים. היו תקופות שהייתי לוקח אותה לשחק בגן, והיא הייתה אומרת לי פתאום, 'אבא, תראה איזו דבורה ענקית'. לקח לי זמן להבין שהיא מדמיינת, וגם זה היה מסתכם ב'אוי, איזו דבורה מפחידה'. היום, כשהיא אומרת לי, 'אבא, תראה את החד־קרן שהגיע לבקר', אני עף איתה בטירוף. אני מדבר הרבה עם הפסיכולוג שלי על הייעוד שלי להיות אבא. משהו אצלי היה מאוד מוכן לאבהות, ולכן שום דבר לא באמת קשה. נגיד, לדניאלה היה קשה לאחרונה עם הפרידות בגן. בכל מצב אחר, הדבר הזה היה יכול להתפתח לחרדה עצומה, שאולי אנחנו עושים משהו לא בסדר. אבל הרגעתי אותה לילה לפני, הסברתי לה שזאת פרידה זמנית, וזה הצליח. מאז הילדה מגיעה לגן ומשגרת אותי לשלום.

     

     

    אל תנסה להתחמק ממשבר אמצע החיים. זה לא יעבוד. אני אהיה בן 51 עוד חודש. המשבר הוא בלתי נמנע, ואחריו יש השלמה. בסך הכל יש הרבה דברים חיוביים בהתבגרות. אתה יותר חכם, פחות לוקח ללב. יותר מהכל הייתי בהלם מהמספר הזה, 50. לא הבנתי איך הוא קשור אליי. לא עשיתי שום מסיבה. לא הרגשתי שאני רוצה לחגוג את זה. ביקשתי מנעמי שדניאלה תהיה איתי ביום ההולדת עצמו. הייתי בשוק של החיים שלי. לקח לי זמן להתאושש ולקבל את זה. בוא, זה לא שהייתה לי ברירה. לפני כמה ימים פגשתי חבר והוא הצביע לי בשמחה על הזקן ואמר: נהיה לך לבן. כאילו שמח שהצטרפתי למועדון המלבינים. בתחום שלי זה יכול להיות אכזרי, במגוון התפקידים שמצטמצם, אבל גם יתרון. ככל שאתה מתבגר במקצוע הזה, יש לך כבר פחות מתחרים. חלקם פרשו, חלקם התייאשו. מי שנשאר, הרוויח.

     

     

    אם אתה לא יודע איך הגבר החדש צריך להתנהג - תאלתר. אני עושה ב'לאבד את אליס' (חמישי ב־Hot3) סוג של תפקיד שעוד לא יצא לי לעשות. מין רופא סליזי, קצת אלים. מאוד נלחמתי על התפקיד הזה. ביקשתי אודישן נוסף כי הרגשתי שבפעם הראשונה לא הייתי מספיק טוב. מישהו אמר לי לא מזמן שהוא שמע במשרד פרסום שמחפשים מישהו שהוא יותר 'יוסי מרשק'. מה זה אומר? אני מניח שזה סוג של גבריות 'ישנה', אבל עם זאת מספיק מודעת לעצמה כדי להיות פגיעה. קצת כמו זו ששיחקתי ב'להעיר את הדב'. חבר אמר לי שהבאתי בתפקיד הזה את הדמות הגברית הכי מרעננת וחדשה על המסך. למה לא רואים תפקידים כאלה יותר? אולי כי את התפקיד הזה כתבה אישה ולא גבר. גברים שכותבים גברים עושים את זה בלי הפרספקטיבה הנדרשת. חלק מהם מעדיפים לכתוב את הגבר שהם היו רוצים להיות – חזקים, חסינים, בלתי מנוצחים. אבל אף גבר כבר לא מתנהג כמו קלינט איסטווד, ומי שכן – זה קצת מוזר. יש שביל חדש, לא ממש מוגדר, לאיך גבר חדש צריך להתנהג. הוראות ההפעלה הקודמות נמחקו, אז כרגע אנחנו בעיקר מאלתרים.

     

     

    אני מבין למה אנשים מפחדים להביע את דעתם. אני לא מתכוון להפסיק. אני בדיכאון ממה שקורה. מה שגנץ עשה למי שהאמין בו, לאן שביבי לוקח אותנו, הדיבורים על הסיפוח. כל כך מדכדך אותי הכל שאני מרגיש שסגרו מעליי את המכסה, ודיכאו בי כל רצון להילחם. ועדיין, יותר מתמיד, היום חשוב שאנשים ישמיעו את דעתם בקול רם. סתימת הפיות ומשטרת המחשבות הגיעו לרמה מאוד מסוכנת. אם פלוני מפחד להביע את דעתו בגלל שהוא מפרסם בנק, זה מזעזע בעיניי. אני תמיד אמרתי מה אני חושב ולפעמים גם שילמתי על זה מחיר. פעם אחרי התבטאות פוליטית בראיון, הפסיקו איתי מגעים לקמפיין שהיה יכול להכניס לי לא מעט כסף. אני מבין שאנשים חוששים לפרנסה שלהם, אבל הם צריכים לחשוש יותר מזה שהם מפחדים להגיד מה דעתם. לא מזמן שיתפתי בפייסבוק מאמר על הגזענות בארה"ב, ומה אפשר ללמוד ממה שקורה שם. נדהמתי מכמות התגובות האיומות. אנשים זרים נכנסו לפרופיל שלי רק כדי לאחל לי למות ולקלל אותי שאני חלאה ושמאלני בוגד. בפעם הראשונה הבנתי למה אנשים חושבים פעמיים לפני שהם מתבטאים. זה לא יגרום לי להפסיק. בסוף זאת הדעה שלי, גם אם היא לא מוצאת חן בעיני אנשים.

     

     

    אם הקורונה הייתה אמורה ללמד אותי משהו, היא לא הצליחה. מצטער לבאס, אבל אני לא יודע לבשל עכשיו יותר ממה שידעתי קודם, לא ניצלתי את הזמן ללמוד משהו. להפך. חיפשתי כל בוקר מקום לקנות בו קפה וקרואסון, ונלחמתי להמשיך לעשות את מה שעשיתי כל יום גם לפני שהמגפה הזאת השתלטה לנו על החיים. בסך הכל הקורונה הייתה תקופה מדהימה. האוויר התנקה, לא היה שום דבר להספיק, והיה לי המון זמן איכות עם הילדה שלי. היו ימים שקמתי באהבה ובהתרגשות על החיים שלא חוויתי מעולם. ברמה שהתרגשתי מהשמיים הכחולים ומהפרחים שצמחו על העץ ליד הבית. ספק אם הייתי עוצר לשים לב לזה אם לא הייתה קורונה. גם חרדות פרנסה לא מאוד הטרידו אותי אז. אני רגיל לא לעבוד פתאום חודשיים־שלושה, ואיכשהו תמיד דברים מסתדרים. אני לא משחק כיום באף תיאטרון, אבל שיקול הדעת מאחורי ההחלטה איך ומתי לפתוח את עולם התרבות היה בדיחה עצובה. יותר מהכל, הקורונה הבהירה איך מתקבלות כאן החלטות: בשרירותיות בלתי נסבלת.

     

    itaisegal@hotmail.com

     


    פרסום ראשון: 22.06.20 , 22:35