ראש האינטרפול

בבוקר ששינה את העולם פול בנקס עוד שכב במיטה בדירה שלו בניו־יורק. השעון המעורר היה תחנת רדיו מקומית, משם בקע קול של אישה שהתקשרה לדווח על מטוס שהתנגש במגדלי התאומים. הסולן הכריזמטי והכותב המבריק של להקת אינטרפול לא כל כך הבין את גודל האירוע: הוא חשב שמדובר בטייס חובב שהתנגש עם הססנה שלו באחד מסמלי המערב.

כעבור זמן מה מצא את עצמו בנקס לא כל כך רחוק מגראונד זירו. הוא והשותף שלו לדירה התנדבו לסייע לכוחות הכיבוי, אבל עיקר התרומה שלהם הייתה להוריד את החולצות ולמסור אותן, כדי שיוכלו להשתמש בהן בתור חוסם עורקים. חוץ מזה, האיש שכבר הספיק לפני כן לכתוב את NYC, השיר שיהפוך להמנון של ניו־יורק האבלה, פשוט עמד שם, התבונן והמתין, עד השקיעה. "ב־11/9 ראיתי את הארמגדון כשהוא קורה", סיפר. "זה היה פשוט משוגע, מ־ש־ו־ג־ע", הוא אומר היום, "ראיתי שם דברים...רק לראות את האפר. כל הרחובות מסביב מכוסים לשמונה ס"מ של אפר אפור. זה היה מטורף. אני מקווה שמבינים שאמנם התנדבתי, אבל לא באמת עשיתי משהו".

אולי החשיפה לאסון כזה גורמת לו להישמע היום קול יחסית למישהו שתקוע מאז חודש מרץ באדינבורו, סקוטלנד, בגלל הקורונה. "בעיקרון הייתי אמור לבלות כאן תקופה", הוא מספר בשיחת זום. "נראה לי שחוקית אני יכול לחזור לניו־ יורק". "אני פשוט חי מהמזוודה שלי וזה נהיה כמו בית", אמר בראיון, "הבניין קרוב לפארק יפה. יכול היה להיות הרבה יותר גרוע". ממקום מושבו בנקס משתדל לקדם את אלבום הבכורה של להקה חדשה: קוראים להם Muzz, טריו המורכב מבנקס, המוזיקאי המוכשר ג'וש קאופמן (שעבד בין השאר עם The National) ומאט באריק, המתופף של The Walkmen הנפלאים. מבחינת סצנת האינדי של ניו־יורק בהחלט יש פה סופר גרופ, שלוקח את קול הבריטון המכשף של בנקס ועוטפת אותו בהפקה עשירה והרבה פחות אינטנסיבית מאשר שיר ממוצע של אינטרפול. תקשיבו, למשל, ל־Bad Feeling שפותח את האלבום ותבינו איך אפשר להכניס את רוח התקופה לקטע באורך של שתי דקות וחצי בלבד.

"אני שומע שאנשים חושבים שהמוזיקה של Muzz מתאימה לרוח הזמן", אומר בנקס, "השירים כמובן נכתבו קודם. קשה להגיד על אירוע כל כך הרסני שהוא בא לטובתנו".

אמרת בראיון שהרבה מהשירים באלבום עוסקים בבריאות הנפש. למה הכוונה?

"דיכאון זה משהו שהרבה מאיתנו חווינו. המוח הוא כמו כל איבר ביולוגי אחר, שיכולות להיות לו תקלות והפרעות. לוקח אותך למקומות שהם לא בהכרח אמיתיים, מין מחילות ארנב. ובשירים אני כותב על דמויות כאלה, שמטילות ספק במציאות ובכמה שהכל מרגיש אמיתי".

אחד המשפטים שהרגו אותי זה: "(אני) עדיין מוכר מישהו ששכחתי בגיל 17".

"כן, יש פה רגע של ביקורת עצמית ופגיעוּת. בהלך רוח מסוים אתה חושב שאתה הכי טהור וחיוני בגיל הזה. אני לא חושב שאני מוכר היום מישהו שהייתי בגיל 17, אבל ברגע מסוים של עצבות אתה נכנס לחדר הלא־נכון במוח שלך. והכל שם ציני וחשוך".

אני חושב שהסיבה שהאלבום של Muzz מבטא כל כך טוב את הזמנים האלה היא דווקא בגלל מה שאין בו ולא היה אף פעם בכתיבה שלך: פוליטיקה ישירה, חותכת, עוד ציוץ בטוויטר.

"אני לא חושב שמה שאנשים צריכים זה מוזיקה פוליטית. קשה לכתוב מוזיקה פוליטית שהיא גם טובה. יש מעט מאוד אמנים שזה הייעוד שלהם. אנשים מסתכלים על בידור כשביל בריחה. אני מעדיף שאנשים יהיו אלה שאומרים איך השיר קשור לחיים שלהם, ואני לא חושב שהם צריכים שהמוזיקה תשקף את מה שקורה בטוויטר".

ואפילו הוא, שמצייץ פעם בכמה חודשים בערך, חווה סערה וירטואלית. זה קרה אחרי הכרזה על סיבוב הופעות משותף של אינטרפול ומוריסי, כשהסולן לשעבר של הסמיתס הופיע במספר הזדמנויות עם סיכת תמיכה בתנועת ימין קיצוני בריטית. בנקס צוטט לא נכון בראיון ופירסם הבהרה שבה ביקש להימנע מהוויכוח ובה בעת לגנות כל צורה של גזענות. "אני לא צריך שיסתובבו עוד ציטוטים בנושא", הוא מתנסח בזהירות. "במקום זה אני מעדיף להגיד שכולם צריכים לנצל את הזמן הזה כדי להרהר היטב במה שקורה עכשיו בארה"ב".

× × ×

כשאני צריך לבדוק אם אני עדיין חי, אני מבקש מהג'וק־בוקס המודרני שנקרא "שירותי הסטרימינג" לתת לי כאפה חשמלית עם Turn on the Bright Lights, מכת הבכורה המהממת של אינטרפול מ־2002. גם היום זה עובד כמו די־9 מול ארמון חול. "אם מכונית היא הדבר הגדול ביותר שאפשר ללבוש", כתב פעם העיתונאי עמית שהם, "מוזיקה היא הדבר הפנימי ביותר שמרגישים בגלוי". אינטרפול, הרבה בזכות הכתיבה של בנקס, הנוכחות המהפנטת שלו והקול ששואב אותך כמו מכשיר דייסון חדש, הפכה לקעקוע שהולך עם המעריצים לכל מקום. והם לא מתעוררים בבהלה אחרי 20 שנה ושואלים את עצמם "מה חשבנו".

הלהקה, שנפרדה מאז מהבסיסט האקסצנטרי קרלוס די, הוציאה עוד חמישה אלבומים וגם ביקרה בישראל ("אני אשמח לחזור", אומר בנקס, "היה כיף שם"). בנקס חתום על שני אלבומי סולו ופרויקט עם RZA, מהחברים הבולטים בקולקטיב האגדי וו־טאנג קלאן. אלא שהמופתיות של האלבום הראשון, פוסט־פאנק כל כך יפה, חכם ועמוק שבא לך להתחתן איתו, לצד חלקו בתחיית הרוקנ'רול של ראשית המילניום, הנציחו אותו כמיתולוגיה. ואינטרפול תמיד תהיה חלק מתמונת המחזור המפוארת, במקום מצוין בין הסטרוקס ל־LCD סאונדסיסטם, בין Yeah Yeah Yeahs וטי־וי און דה רדיו.

כמו רבים וטובים מאותה שכבה, בנקס ראה את הצונאמי של ההצלחה מתנפץ לעברו וקפץ ראש. בספר Meet Me in the Bathroom של העיתונאית ליזי גודמן, הוא סיפר על תקופת המסיבות, הסמים והשתייה. "פטריות תמיד עשו אותי מאוד שמח", אמר לדוגמה, "זה הסם החביב עליי. אל"ף, הן טבעיות ובי"ת, אף פעם לא היה לי טריפ רע".

מהצד השני, בנקס גם הבין בשלב כלשהו שאורח חיים הכולל ערבים בלתי נגמרים של קוקאין ואלכוהול לא יובילו אותו רחוק. "בסוף זה נהיה סוג של הישרדות", אמר שם, "האישיות והעבודה שלי סבלו. היכולת שלי לעבוד. החיים שלי נהיו רק המסיבות".

איך הרגשת לקרוא על עצמך ככה?

"לא קראתי כלום מזה. החלטתי שאני לא רוצה".

ברצינות? כי ראיתי שאתה עדיין עוקב אחרי המחברת בטוויטר, הנחתי שאתם בסדר.

"אתה חושב שאני לא צריך להיות חבר שלה?"

אתה מתואר שם כאמן מאוד מוכשר, אבל יש גם את החלק של הסמים והמסיבות.

"הכרתי אותה הרבה זמן והרגשתי שאם מישהו יחליט לכתוב על מה שקרה בניו־יורק באותו זמן, היא תיתן את הגרסה הטובה של זה. אז הורדתי את ההגנות ודיברתי מאוד בכנות. מצד אחד, זה היה דבר נועז והוא שירת את ההיסטוריה היטב, כנראה. לא יודע כמה זה שירת את החיים שלי. לכן החלטתי לא לקרוא את זה. חששתי שהייתי יותר מדי פתוח".

גם כתבת לאינטרפול את Rest My Chemistry על ימי הקוקאין. השלמת עם התקופה הזאת?

"אני לגמרי חי בשלום עם התקופה הזאת. זה היה חלק מהמסע שלי. אני לא חוגג ככה כבר כמה שנים טובות, ככה שזה כבר נראה כמו חלק מהחיים הממש־מוקדמים שלי, שבהחלט מרגיש כאילו היה בלתי נמנע. אבל אני לא שם יותר".

לאור מצב הרוק היום, קשה שלא לשאול: זה יכול לחזור, הדבר הזה שהיה שם?

"ניו־יורק הפיקה מוזיקה מעולה בזמן מאוד קצר, אי־אפשר להכחיש את זה. אולי לא כולם היו חברים של כולם, אבל היו קשרים ותחושה שמשהו קורה. רגע פנטסטי בזמן, כמו שקרה לפריז בסצנת הספרות. ואני ממש בטוח שזה יקרה שוב".

× × ×

הוא נולד לפני 42 שנה בבריטניה ונדד בילדותו בין ארה"ב, ספרד ומקסיקו בעקבות עבודתו של אביו. אחרי התיכון חילטר כעיתונאי וגם כתב שירה וצייר, אבל מהר מאוד הבין איפה באמת יש מקום לאדם שחושב ומרגיש כל כך הרבה דברים. מנגד, תמיד הסתייג מלדבר לעומק על הקשר בין השירים למציאות. אולי זאת אחת הסיבות שהוא סולד מההשוואות לאיאן קרטיס, סולן ג'וי דיוויז'ן המנוח. "יש דמיון בקול שלנו", הסכים להודות בעבר. כל פרמטר אחר מביא לו את הסעיף.

גם על הבמה, בנקס נראה כמי שנרתע מחשיפה טוטאלית. הוא לא ביישן, אבל ניכר שההתמסרות שלו היא לשירים ולנגינה, לאו דווקא לצורות אחרות של פרפורמנס. עם זאת, אחרי עשור של צפייה בו, נדמה שמשהו השתנה: השנים בפרונט, כולל גיחות למצעד האלבומים של בילבורד וגם חימום של יו־2, עשו את שלהן. "אני מנסה להיות יותר תקשורתי על הבמה", הוא מאשר. "תמיד הרגשתי בנוח שם, אבל לא ידעתי לדבר. נראה לי חשוב להראות לאנשים שאתה נהנה להיות שם. שלא יחשבו שאתה רק אבוד".

מחוץ לזרקורים, בנקס עדיין נאמן לחשאיות שמתסכלת עיתונאים ומעריצים. ידוע שהוא היה במערכת יחסים ארוכה עם הדוגמנית הדנית הלנה כריסטנסן, שהסתיימה. מהמעט שהוא כן מגלה נמצאים התחביבים שלו, גלישה ואיגרוף.

הבנתי שיצא לך למשות גופה מהמים.

"כן, גלשתי עם חבר ולא הגענו אליו בזמן. אבל כן, אנשים טובעים בים ובחוף הזה לא מעט. זה כבד לראות בן־אדם מת. זו הייתה הפעם הראשונה שיצא לי לראות את זה מקרוב".

ומה הקטע עם האיגרוף?

"תמיד רציתי להילחם. למדתי קצת אמנויות לחימה בקולג' ואז גיליתי את האיגרוף עם מאמן. אני אוהב שיש דינמיקה של תלמיד ומאסטר. כאדם מבוגר זה שומר אותך צעיר".

חושב על מישהו ספציפי כשאתה מחטיף?

"לא, כי מה שאני אוהב זה את הריקוד, אבל בהחלט, להרביץ לשק איגרוף משחרר את התסכול".

אגב ריקוד, צייצת שגם אתה נסחפת בקדחת של 'הריקוד האחרון'. מה אהבת שם?

"היה מפתיע לראות כמה מהאישיות של מייקל ג'ורדן נחשפת. אנשים צעירים רגילים שיש להם גישה לסלבס. כשאני גדלתי כמעריץ של נירוונה, לא הייתה גישה לקורט קוביין. לא טוויטר, לא אינסטגרם, כלום. לראות את ג'ורדן במובן הזה היה ממש מוזר כי הוא תמיד היה פרטי".

קצת מצחיק שדווקא אתה אומר את זה. אתה לא מגלה כלום. חששתי לשאול מה הביא אותך לסקוטלנד בכלל.

"אני לא בטוח כמה זה נחוץ. אתה נותן משהו נורא אישי למישהו ואז שואל את עצמך - אוקיי, אבל מה אני מרוויח?"

ברצינות, זה לא בהכרח עניין של רכילות. שירים שכתבת שינו חיים של אנשים, הגיוני שירצו לדעתך עליך יותר.

"אתה חושב שאני צריך להיות יותר פתוח? זה קשה לי. היו אמנים שאמרו לי, 'למה שלא תנסה'. זה פשוט לא נוח. אני מוקיר את הרעיון שיהיה מסתורין סביב אנשים שאני מעריך. לא הרגשתי שאני צריך יותר מקורט קוביין מעבר למוזיקה, אבל האמת היא שכן קראתי כל ראיון וצפיתי בכל הקלטה. אז אני מניח שאתה צודק, כנראה שהייתי רוצה לדעת עליו יותר ברמה האישית".

מגניב.

"אז לשאלתך, כן, אני בסקוטלנד עם החברה שלי".

7nights@yedioth.co.il