ירושלים של בנאי
התמונות בשחור־לבן, הריחות של פעם והגעגועים לתמימות שלא תחזור. תערוכה חדשה במוזיאון מגדל דוד מתעדת את ההיסטוריה של משפחת בנאי מתחילת דרכה: הבית ברחוב האגס בשוק מחנה יהודה, האחים הצעירים יוסי, גברי, חיים ויעקב בתמונות נדירות משנות ה־40 – רגע לפני שהמשפחה תהפוך למיתולוגיה ישראלית – והתחושה שמחוץ לירושלים קיים עולם שלם שמחכה רק להם כדי שיכבשו אותו
לכל אחד מאיתנו יש את הבנאי הפרטי שלו ולעיתים אף יותר מבנאי אחד. מיוסי, גברי, חיים ויצחק ועד לדור הילדים והנכדים — אורנה, יובל, מאיר, אביתר, אהוד, אורי, בועז ונועם. רק טבעי היה שמוזיאון מגדל דוד, עוד סמל ירושלמי, יפתח את שעריו עם תערוכה מוזיקלית חדשה על המשפחה המפורסמת: "הבנאים — זאת המנגינה שלנו", שאצרה טל קובו. סיפור שמתחיל בפרס של סוף המאה ה־19, ממשיך לשכונות שוק מחנה יהודה, משוטט בין נופי הילדות, במרחבי ההשראה, באירועים ההיסטוריים ובהווי המשפחתי. בתערוכה מופעים תצלומים מהאלבומים המשפחתיים, לצד חפצים שעברו במשפחה מדור לדור, ומספרים לא רק את סיפורה של המשפחה, אלא גם את רוח התקופה.
"הפסקול של ילדותי היה תוכנית מערכונים המשודרת ברדיו לצד שירים עבריים ומוזיקה קלאסית", אומרת האוצרת טל קובו. "שלישיית הגשש החיוור, ומערכונים של יוסי בנאי ורבקה מיכאלי היו למדורת השבט. עם התבגרותי, בשנות ה־80 וה־90, התאהבתי עד כלות במשינה שייצגה את כל מה שלא שגרתי, מרדני ומרגש, עם קורטוב של צליל בינלאומי, לצד הזהות הישראלית המקומית המתגבשת שלי עם האווירה שהציע אהוד בנאי ב'עיר מקלט'. בסוף שנות ה־90 הייתה זו אורנה שהצחיקה אותי עד דמעות עם לימור, מאיר ז"ל שהחזיר אותי לעירי ירושלים, אביתר בנאי, והיריעה עוד קצרה מלהכיל. יוסי בנאי כתב: 'אני מזיכרונות עושה לי גשר', והתכוון לזיכרונותיו, אבל התרומה של היצירה הבנאית לפסקול של התרבות הישראלית היא גשר אל זיכרונותינו".
נותרו לי רק הזיכרונות | גברי בנאי
התערוכה הזו מחזירה את גברי בנאי לרגע שבו נולדה השושלת התרבותית הכי מפורסמת בישראל, והכל בזכות הנער יצחק נבון, לימים הנשיא החמישי של המדינה
התערוכה הזאת מרגשת אותי מאוד וזורקת אותי שוב אל הימים ההם, אל הילדות שלנו בסמטאות ירושלים, אל החיים ברחוב האגס 1, אל הריחות, הצבעים, השירים, בית הכנסת והמשחקים של פעם. 80 שנים עברו, הבית כבר נהרס באחד הפיגועים, והכל נשאר חלק בלתי נפרד ממני. גם המיקום של התערוכה במגדל דוד הולם אותה כל כך. אין דבר יותר ירושלמי ממגדל דוד והעיר העתיקה הנשקפת ממנו כדי לארח תערוכה על משפחה ירושלמית שורשית.
היינו שבעה אחים ואחות, ועכשיו נשארנו רק אני ויצחק, אבא של אורנה, אביתר, מאיר ואפרת. נשארו הילדים והנכדים המוכשרים של כולם, אבל האחים האהובים שלי כבר אינם. שמואל היה הבן הבכור, והוא מת בשנות ה־30 לחייו. יעקב, שהיה מבוגר ממני ב־20 שנה, נולד אחריו. אנשים היו בטוחים – וזה לא מפתיע – שהוא אבא שלי. אחריו נולדו עליזה, אברהם, יצחק, יוסי, חיים ואנוכי. בדרך מתו כמה אחים קטנטנים, בני שנה ופחות. אמא שלי הייתה בת 50 כשילדה אותי. כשחיים נולד, המיילדת אמרה לאמא, 'זהו, נגמר הסיפור'. אבל מסתבר שהסיפור לא תם.
יש לי זיכרונות נהדרים מהסליחות של חודש אלול. השמש היה עובר מבית לבית בשלוש לפנות בוקר וצועק 'סליחות סליחות' ומעיר את האנשים. אלו דברים שלא יחזרו לצערי. היום לא צריך שמש כדי להעיר אותך לסליחות, מספיקה ההשכמה בטלפון הנייד ולא קולו העשיר של שמש בית הכנסת. איך אפשר שלא להתגעגע למשחקים ולשכונה? היינו באים מבית הספר, שמים את הילקוט ויורדים לשחק עד שהאוכל היה מוכן. שיחקנו סוס ארוך, סטנגה, אג'ואים וקלאס, שפעם קראו לו ארץ. והיו גם המסיבות, הריקודים הסלוניים ואהבות הנעורים.
אף אחד לא העלה בדעתו שיצמחו כל כך הרבה כישרונות ממשפחת בנאי. יעקב למד בכיתה אחת עם יצחק נבון, נשיאנו החמישי. נבון סיפר לו שהוא הולך לחוג דרמטי, ושאל את יעקב אם ירצה לבוא איתו. מאז הכל השתנה. באנו מבית דתי ופתאום אתה שומע בבית שמות כמו מסקין, רובינא, פינקל וקלצ'קין. יעקב נסע להיבחן בתל־אביב לתיאטרון הסאטירי המטאטא, וההורים שלי היו בהלם. אמא שלי לא ידעה בכלל קרוא וכתוב. היא ידעה מה זה קצב, פחח ועורך דין, אבל מה זה שחקן? ממש לא. אבל מאז היא הגיעה לכל הופעה שלנו בירושלים, בטח להופעות ולהצגות של יוסי, המוכשר מכולנו. הזיכרונות באמת מרגשים, אבל אם יציעו לשוב לאותם ימים, אעדיף להישאר כמו שאני. טוב לי בגילי וטוב לי במה שעשיתי. והזיכרונות? הם נועדו בעיקר כדי להתרפק עליהם.
לפנייה לכתב/ת 
