לשחרר את ביבי
בעודי מתקלח באחד הימים השבוע וחושב, כרגיל, מחשבות על ביבי, באה לי מחשבה חדשה ומקורית על ביבי: בעצם, תהיתי ביני לביני, כמה דקות, שעות, ימים שלמים מחיי — אולי, במצטבר, אפילו שבועות וחודשים — הקדשתי למחשבות על ביבי?
כמה אנרגיה, זעם, תסכול, חוסר אונים, עוינות, חמיצות, זיעה בהפגנות וסתם ויכוחים מעגליים כבר כיליתי על אדם שלא פגשתי מימיי, אין לי איתו שום דבר במשותף (מלבד, כאילו, מדינה), ובכל זאת הוא מופע לגמרי קבוע ויציב בחיי? בנאדם שאני מקדיש לו מדי יום דקות ארוכות שבהן אנשים מדברים איתי עליו, שואלים לדעתי, יוזמים סמול־טוק על מזג האוויר הקבוע היחיד של ישראל: ביבי.
מה יש לי מביבי? למה אני מוכרח לחשוב עליו מדי יום? האם גם השווייצרים חושבים על סימונטה סומרוגה, הנשיאה שלהם, על בסיס יומי כל כך?
ואני עוד מקרה קל יחסית, כי אני אמנם חושב על ביבי כל יום, אבל לפחות לא כל היום. אני לא אובססיבי. ראיתי את טובי המוחות של דורי הופכים אובססיביים בנושא, וזה אף פעם לא מראה יפה; אלה תמיד אנשים נורמטיביים לשעבר, אנשים שמעולם לא תיכננו להפוך את ביבי לעיסוקם המרכזי — הם בטח חלמו, כמו כולנו, להיות כבאים, או הייטקיסטים, או מורים מחליפים — ואיכשהו, בלי ששמו לב, ביבי הפך לדבר העיקרי, לפעמים היחיד, שבו הם מתעסקים לאורך היום.
הם מעלים שלושה פוסטים ביום נגדו. הם נוסעים להפגין ברחוב בלפור, נשארים ללון ולמחרת ממשיכים להפגין מהמקום שבו הפסיקו. הם מדמיינים דברים שאולי קרו או יקרו לביבי, ואז משתפים בהם ברשת החברתית, ולפעמים גם נתבעים על ידו כי ביבי, כידוע, לא מתכוון לצאת האיש הגדול או הממלכתי יותר.
האנשים האלה נושמים ביבי, חיים ביבי, הופכים את ביבי למפעל חייהם הנרגן. הם כחולים בפנים — אני מניח שככה זה כשאתה הוגה יותר מדי פעמים ביום שם שמורכב משתי הברות ששתיהן מחייבות הוצאת אוויר — והאמת, קשה לי להאשים אותם, לא בשבוע שבו הבנאדם שובר את שיאו האישי במתיחת חבל ומעניק לעצמו הטבות מס בכמיליון שקל.
אני מחזיק את עצמי לא ליפול לאובססיביות. כי גם אני זועם לנוכח מה שנראה — לצד מינוי שר לענייני מים — כמו הטרלה לשמה מצידו, וגם אני מתנפח כמו מוכה אלרגיה בעיצומו של התקף. ואז אני סופר עד עשר ולא נרגע. ואז אני ממשיך לספור, ומתישהו הנפיחות מתחילה קצת לרדת, ואז אני אומר לעצמי: יאללה. שחרר.
אבל האובססיביים לא עוברים הלאה. הם לא מסוגלים. אכפת וכואב להם מדי, והם לוקחים אישית.
אני קורא לזה “סינדרום נתניהו”. זה כמו סינדרום ירושלים, אבל זה עובד בשני הכיוונים; זה הופך אנשים רגילים למוטרפי שנאה לביבי; ואנשים רגילים אחרים למאוהבים בו עד כלות.
כן, יש לסינדרום נתניהו שני צדדים, משמאל ומימין, ובצד הימני אתם מוצאים אנשים שכבר שמחים לקרוא לעצמם “ביביסטים”. אלה האנשים הנורמטיביים לשעבר שכשאתם מסתכלים להם כיום באישונים, אתם רואים שם רק את פרצופו הדשן של נתניהו (או מריאנו) עם לבבות אדומים קטנים חגים מעליו.
האנשים שלא משנה מה נתניהו יעשה — גם אם הוא יעשה את הדבר שהוא הכי אצבע־בעין האפשרי כמו לסדר לעצמו הטבות מס אולימפיות בזמן שבחודש מאי נרשמו בישראל 970 אלף מובטלים — הם יתייצבו לצידו. הם אפילו לא יידעו להסביר למה הם עדיין שם, איך זה לא מקומם אותם או בשביל מה, בכלל, נתניהו צריך את זה דווקא בתזמון הקשה הנוכחי; הם פשוט אנשים מאוהבים. וחוץ מזה, הם כבר החליפו את תמונת הפרופיל שלהם ברשתות החברתיות בצילום של נתניהו ועכשיו לך תתחיל לשנות שוב.
אז מי פה מחופף יותר? האנשים שמגיעים עם שלטים ושק שינה לרחוב בלפור ומתכננים להישאר שם לנצח, או האנשים שבלפור הוא מבחינתם שמו השני של נתניהו לנצח?
בשני המקרים אתם מסתכלים על סינדרום נתניהו. והסינדרום הזה מגיע, במינונים משתנים, כמעט לכל בית בישראל; אתם אוהבים או שונאים את נתניהו כמו שלא אהבתם או שנאתם אף ראש ממשלה לפניו. כולנו מכלים עליו ארוחות ערב משפחתיות ויותר מדי מערכות בחירות. הוא הקומפרסור שמרעיש בחצר — כמו שהגדיר פעם עמוס עוז — והוא מצליח להאפיל כמעט על כל צליל אחר. הוא כנראה באמת האדם השישי הכי מעורר אמוציות בעולם (אחרי דונלד טראמפ, ג’ורג’ פלויד, גדי טאוב, מירי רגב וקים קרדשיאן).
ולפעמים, כשאני יוצא מהמקלחת ומתנגב, אני מאחל לעצמי להיות מסוגל לשחרר את ביבי. לא מהתפקיד — אין סיכוי — אבל ממחשבותיי. ממחשבותינו. מהנעילה האובססיבית — מימין ומשמאל — שהצליח להשיג לעצמו. באמת; מוטרפי שנאה רק משרתים אותו, והמאוהבים־בכל־מחיר רק משרתים אותו. כלום לא יעזור, מלבד התנקות פרטית.
ומוצאי הקורונה הם זמן טוב להשיל מעלינו כמה קבעונות ועודפים. ופרק הזמן ביום שאני מקדיש לנתניהו צריך להיות אחד מהם. אולי אפשר לחזור ולהתייחס לאיש בממדיו הריאליים, כפי שהציעה לי שלי יחימוביץ’: פוליטיקאי מוכשר עם תאריך תפוגה. מי שממילא לא מייצג כרגע שום עמדה אידיאולוגית מוצקה זולת עצם הישארותו, אז למה שלא נעקוף אותו ונסתכל על העניינים העקרוניים באמת שעל הפרק? על הדרך למקום כלשהו?
וכן, הוא עלול לכאורה לחסל את הדמוקרטיה בישראל או להביא לה בדיוור ישיר את ישועת השם — תלוי מאיזה צד האובססיה שלכם — אבל בואו; הוא לא. לא באמת. הוא איש אחד, מכריע אמנם, במדינה חשובה וחזקה ממנו. והחיים כאן יהיו מגוונים ושפויים יותר אם לא נראה ונחשוב אותם בלעדית דרך פילטר ביבי.
אז מה תגידו — הוא יסגור את המדינה בגל השני?
לפנייה לכתב/ת 
