קופיקו, מ"מי והנשמאמי
אשליית ה־250 / המון אנשים שאינני מכיר ושהקורונה גמרה את עסקיהם מסתכלים ברגע זה על המינוס שבבנק שלהם, שמסתכל עליהם בחזרה באכזריות, ושואלים, רבאק, לאיזה כיוון מסתכלים עכשיו?
וכשאני משקיף צפונה בכביש החוף אני מבין שאשליית ההופעה שלנו בקיסריה חלפה לנו עם הרוח.
מצד שני, יש פה עוד חיים, מאמי. הנה נסענו במוצ"ש ברחובות תל־אביב וזה נראה כמו פוסט־פוסט־קורונה. מדאיג אולי, אבל הניסיונות לחזור לשגרה גברו על הכל, ורק בעל בית קפה עצבני אחד עמד כמו שומר הסף והורה לאנשים "הגיבורים" לא להיכנס בלי מסכה.
'בלי מעשי גבורה, בבקשה', זה שמו של אחד מפרקי ספר שירי המשורר והסופר האמריקאי ריימונד קארבר, ושם הוא כותב:
"איש מבוגר תפס אותי בכתף בלובי של הקולנוע ושאל אותי, 'לאן אתה הולך פרד?'
"'בואנה', אמרתי, 'אתה טועה בבן אדם’".
"וכשהתעוררתי בבוקר, יכולתי עדיין להרגיש את ידו שם".
והנמשל? הכל רודף אותנו בסוף. כמו כפפת אגרוף בפרצוף מאמי.
התלבטות זמרית־אנושית / "תופיעו או לא תופיעו?" נשאלתי השבוע על ידי אנשים אוהבי הופעות. והנה לבטיה של ההפקה בזמן הזה: כיוון שמכרנו מראש פי שניים מ־500 הכרטיסים המותרים בכל הופעה, הדילמה הייתה מי יהיו 500 האנשים שיבואו להופעה? לפי מה נבחר אותם? ולכן החלטנו להזיז את הופעות שוני עד שנבדוק את זה.
מלבד זאת, באופן עקרוני חוויית ההופעה נטועה עמוק בנשמה שלי, אבל מי מסוגל לשמח אנשים אם הוא לא שמח בעצמו? וגם איך שרים ויוצרים קשר עם אנשים בלי הבעה ובלי פה, רק עם מסכות על הפנים, ואיך מנחשים מה קורה בנשמה שלהם? זה לא כיף, אמר נועם, אחד ממפיקיי. ואני, שתמיד דגלתי בשמחה ההופעות שמגיעה מהלב, עומד ובוהה בעננים, נזכר בהופעות שלנו בימים הנפלאים של הקייצים ההם, ומקווה שיחזרו מהר.
"היי, ראיתי כבר את הגל השלישי", כתב לי חנוך (דאום).
"איפה?" שאלתי בבהלה.
"בכנרת", אמר, וצחקתי קצת, אבל בעצב.
הופעת קופיקו / תמר בורנשטיין־לזר, מי שכתבה את קופיקו וצ'יפופו, נפטרה לצערנו לפני כשבוע, ובפעם המי־יודע־כמה שוב התבאסתי ממתווה המוות.
מה שמנחם אותי קצת זה שזכיתי מתמר למתנה. כלומר, להיות גיבור של ספר בסדרת 'קופיקו' שבו נוגה נכדתה הולכת לפגוש את הזמר מומו ארטיק. וככה, בספר 'קופיקו והזמר המצחיק', הפכתי משלמה למומו, מארצי לארטיק (עדיף מגנום) ומעצוב למצחיק (שזו בכלל מחמאה היסטרית עבורי). אגב, בספר סינגולדה הפך לבינגולדה.
אם לפי דרווין האדם בא מהקוף, אז לפי תמר הקוף בא מהאדם. ולכן כשהמציאה את 'קופיקו' משכונת עין גנים שבפתח־תקווה בשנת 1957 בספר 'קופיקו האורח', השובב החוצפני הזה נהיה כזאת היסטריה בין הילדים שהיינו. תחשבו על זה, 1957, השנה שאחרי מבצע סיני, בטח בן־גוריון היה עוד ראש ממשלה ולא נתניהו. אני ביליתי אז אצל סבא שלי בקריות בחופש הגדול.
קופיקו לא היה מעולם פוליטי ולא פוליטיקלי־קורקט. הוא היה קוף מאמי־נשמה, שסימן איפה עוברים החיים המצחיקים והמגוחכים. וככה, עם מותה של תמר ז"ל, כבר לא נזכה לקרוא כנראה את 'קופיקו בבית הלבן', 'קופיקו וראשי הממשלה החליפיים', 'קופיקו והקורטונה המקוללת' ו'קופיקו והחיים־בטטה האלה'. כולי תקווה שתמר שהייתה ג'יי־קיי רולינג (הארי פוטר) שלנו, תקבל רחוב על שמה ומהר. נו, בטח, בפתח־תקווה, אלא איפה?
שני מ"מיס / כשראש הממשלה הפך את מאמי ל'מ”מי' (ראשי תיבות של מסכה, מרחק וידיים), תהיתי איך 'ממי' הזאת התגלגלה מכינוי חיבה של ילד לאמו באנגלית (Mommy) למילה הכי ישראלית שמשקפת קרבה.
שמעו סיפור.
הם היו ילד וילדה בני 11 שהתאהבו בבית הספר והחליטו לצאת ("לצאת", בגילם, זה יותר לצאת אחד על השני בווטסאפים מאשר לצאת יחד לאיזה מקום).
בכל מקרה, ערב אחד, מאוחר בלילה (שמונה בערך), כשיונית שידרה חדשות מפחידות, המאמי בת ה־11 חטפה געגועים וסימסה לבן ה־11, "מה שלומך ממי?" וכשהוא ראה את הסימוס, הוא נבהל, התהפך עליה וחסם אותה בווטסאפ. זה היה קרוב ומהיר מדי בימים אלה, הסביר המאמי החמוד למחרת להוריו הצוחקים, שהרגיעו אותו. טוב, אל דאגה, בינתיים הוא התנצל, והם חזרו לצאת, רק שבמקום מאמי היא קיבלה אישור לקרוא לו עכשיו "נשמאמי", שזה יותר רך ומרגיע.
היש פילים בעולם? / מטוס שחלף בשמי תל־אביב בשישי שעבר גרם לי לשאול את חבריי, לאור משבר התעופה, האם יש עוד מטוסים בשמיים? וזה היה כמו לשאול לאור משבר הטבע הגדול: היש עוד פילים בג'ונגלים. שאגב, אני מקנא בהם בגלל החדק שני־מטרים ששומר עליהם מרחק חברתי.
אחר כך התיישבנו וכשחיפשנו למי לבוא בטענות וישר מצאנו, שמעתי קול חרישי. "שמעת ש'עדנה' מרמת־השרון נסגרה?" מילמל מישהו כשראשו באייפונו, ומיד חשתי דקירה בלב כאילו הודיעו לי שהגר וניר מ'חתונמי' נפרדו. 'עדנה' הייתה מסעדת המאמי שלי ושל הילדים. ולמרות שהיית חייב להצטייד במזומן בבואך לאכול בה (כי משום מה לא קיבלו שם אשראי), שקעתי בעצבות נוראית על זמן הסגירות הזה שפשט בעסקים ובמסעדות בארץ.
בית ספר לסלבס / לפני 1968 חיפשו צעירי העולם להגדיר את עצמם מחדש. הם עישנו גראס חופשי, חרשו את האשראמים בהודו בחיפוש אחרי מורים־מאמי רוחניים שיורו להם את הדרך לאושר (הביטלס). אחר כך העולם זז הלאה, נלחם את מלחמותיו, הגדיר את מגדריו ונאבק במפלצות הטרור, הלאומנות והגזענות, לא פעם לשווא.
עד שלפני ארבעה חודשים נכנסנו לשחר עידן הקורונה. היה קשה בהתחלה. ממש נבהלנו. מחאנו כף לכוחות ההצלה אבל כשהבנו שעשרת אלפי המתים שהבטיחו לנו לא מתו, הגיעה גישת "על הפאטה הקורונה", וכשהסלבריטיז המקומיים חגגו את החיים החדשים שנקלענו אליהם במסיבות מדוברות, נכנסנו למאבק הכוח החדש: מי שווה יותר, התודעה או אובדנה?
"תגיד, יש בית ספר לסלבס?" שאל אלעדיק בסגנון קופיקו.
"עושים בי־איי לסלביות באיים ב'הישרדות', ותואר שני במגדלים, וככה, ממועמד עד למעמד סלב עם תעודות לוקח חודש בערך", עניתי בסגנון צ'יפופו. "כי כשאין אופק, צילה של ציפור הופך לציפור עצמה", הוספתי בסגנון סוקרטס.
טוב, ידענו שכבר לא נשנה דבר. אבל כששמענו את פול סיימון (גבר בגיל המסוכן) שר את 'Homeward bound' הצטמררנו, ונזכרתי שפעם, במסעדה שכבר נסגרה במגדלי יו (צחוק הגורל), שמעתי אותו אומר: "Time is real when you are real" - כלומר, "הזמן אמיתי רק כשאתה אמיתי". כה מיושן, אנטי־טראמפי ובאמת אמיתי.
הלבניות / כשאחת משתי הלבניות, שהיו סמל המאמי המפוקפק של מפרץ חיפה, התמוטטה לפני שבועיים והפכה לפתע למושפלת וכנועה, שוב הבנתי שהזמן מתהפך על כולם. ונזכרתי שכשהייתי בן תשע הן נשקפו אליי מתנשאות מחלון אוטובוס אגד (על כל 76 המטר שלהן לגובה וכ־80 מטר קוטר מותני הבטן שלהן), בדרך לחופש הגדול לסבא שלי בקריות.
ואני זוכר שכשחלפנו מול שתי הלבניות במפרץ ולפתע נפלט שפריץ רוק מהפה החם שלהן, עצרתי יחד עם כל נוסעי האוטובוס לפקודת הנהג את נשימתי בלי מסכה עד שהנהג המאמי אמר: "עברנו את אזור הסכנה, אפשר לנשום". וכך עם האוויר המתחדש, כשהגעתי סוף־סוף לבית של סבא שלי, חיכו לי שם שני הספרים 'קופיקו בקיבוץ' ו'קופיקו יוצא לטיול'. ומה היה יכול להיות יותר מתוק מהמשפט "האוכל מתקרר, אז תאכל", שאמרה לי סבתא הטובה. ואני זוכר שהייתי קורא 'קופיקו' בזמן האוכל וצוחק באושר עד שכתמי שמן כיסו את עמודי הספר כמעט לחלוטין.
לפנייה לכתב/ת 
