סיר כאב

"לא", אני אומרת לרן, "בבקשה אל תרחץ את הסיר הזה". "אבל למה לא?" הוא אומר, השרוולים שלו מופשלים והוא כבר מקרצף אותו במרץ מתחת למים החמים, "אני רוצה לעזור לך". "כי זאת לא הדרך שבה אני עובדת", אני אומרת, מופתעת לגלות שזה יוצא החוצה כסוג של צעקה. הוא מסיים עם הסיר, ברור שהוא לא יוותר עד שהסיר הארור שלו לא יבהיק כמו קרקעית של אגם שווייצרי. אבל אני שומעת אותו ממלמל, "הדרך שבה את עובדת, יש בכלל כזה דבר?"

"כן" , אני אומרת, "גם לי יש סיסטמה במטבח. מותר לי לבשל לבד גם בלי שתרחף מעליי כמו נשר וכל הזמן תרחץ אחריי את המרית".

הוא סוקר את המטבח שלנו במבט ארוך. יש כל כך הרבה פאסיב־אגרסיב בזוגיות של עשר שנים, אבל מכל הטריקים הקטנים שמטרתם לשדר מורת רוח, הכי מעצבן אותי זה המבט. כי הרי מה אני אגיד לו, "תחזיר את האישונים התוקפניים שלך בחזרה למקומם?" רן יודע שלעיניים שלו יש חסינות גבוהה יותר מחבר כנסת של ש"ס.

לזכותו ייאמר שיש על מה להסתכל. שולחן המטבח שלנו נראה כאילו פלש לתוכו עדר חיפאי של חזירי בר. במרכזו יושב הר של מחבתות וצלחות משומשות. מסביב לתל הכלים, מפוזרים כל מכלי התבלינים שיש לנו. לא רק מלח שולחני ופלפל שחור, זה טבעי שהם יהיו בחוץ, גם ראס אל חנות, פפריקה מעושנת מאיזה שוק תיירים בבודפשט, תערובת תיבול עוף קייג'ונית שקניתי כי זה גרם לי להרגיש כמו אישה דרומית סקסית כזאת עם מניפה, ובהרט. והכי גרוע זה עשרות המזלגות שמושלכים בכל פינות השולחן כמו טפרים שמנוניים של תרנגולים.

"רק תני לי לקחת את המזלגות", רן אומר, האצבעות שלו כבר שלופות. האמת היא שהייתי די שמחה אם מישהו היה רוחץ לי את להקת המזלגות המטונפים שמרגע לרגע נראים כמו משחק סימני דרך שמטרתו להצביע לכיוון אחד, הפח. אבל הגאווה שלי לא מתירה להודות שכן, שוב הסתבכתי מעל הראש בווייטנאם הבישולים של עצמי. "אני עדיין משתמשת בהם", אני אומרת ולוקחת מזלג אחד, שחתיכת בצל שרוף עדיין משתרבבת ממנו בעולב, כאילו כדי לערבב איתו את הבשר.

אני מנסה להכין מוסקה יוונית אסלית. אני זוממת להכין אותה מאז הרגע שבו קראתי בבלוג הבישול של חגית שהמוסקה הזו היא חתיכת מנת היי־מיינטננס שדורשת מה שחגית כינתה, "שעות ארוכות של הרכבה איטית עד שמעמידים את מנת החצילים האלוהית הזאת כמו עוגת קומות לחתונה". וכאן אנחנו מגיעים לסימן הראשון שמאפיין טבחים מהסוג שלי. ככל שהמנה יותר מסובכת, ככה יותר נרצה להכין אותה. להצליח לרכוב על קובה כמו על גבו של נמר סולת אפל.

מדוע מבין שלושה אנשים שהולכים למסעדת יוקרה אסיאתית, זה כמעט תמיד יהיה הטבח הכושל שיציין לעצמו, "את ה'גונג הי פאו' הזה עם שבבי הצ'ילי המקורמלים אני כל כך הולך לנסות להכין בבית"? תקווה, זה המרכיב שמאפיין את הטבח הגרוע, לעומת בשלנים טובים שהם ריאליים ומודעים למגבלותיהם. תקווה משוגעת ממש אבל גם נוגעת ללב. והתקווה הולכת ככה: המנה הזו רק נראית קשה יותר מאשר לבנות את מגדל אייפל מגפרורים, הרי תודה לאל, אנחנו חיים בעידן שבו לכל דבר יש מתכון ביוטיוב, אז אם אני רק אעקוב אחריו צעד־צעד, זה ייצא בול.

רק שהטבח הגרוע אף פעם לא עוקב אחרי המתכון כמו חייל שפוסע אחרי מפקדו הנערץ לתוך הסמטאות החשוכות של עיסאוויה. משהו תמיד גורם לו ללכת לאיבוד. כמו היום ההוא השבוע שבו ניסיתי להכין את עוגת השוקולד של ג'יימי אוליבר וגיליתי לזוועתי, ממש באמצע הדרך, שאין לי מושג מה זה לעזאזל "לטמפרר".

טבחים מנוסים יודעים שמיליון דברים יכולים להשתבש, אבל לטבחים איומים אין את הידע הזה שנקנה בניסיון, פשוט כי אף אחד אף פעם לא מבקש מהם שיכינו איזו מנה לקראת ארוחת החברים שמתוכננת בשבת. אני יודעת, אני זאת שתמיד המארחת אומרת לה בעדינות, "תביאי קינוח. לא, לא את עוגת הגבינה הבאסקית שלמדת להכין מרותי רוסו, רק תעצרי בקניון ותביאי קילו גלידה. קנויה, כן?"

והנה עוד דבר שמאפיין טבח נורא, אנחנו יצירתיים. יצירתיים מכדי שזה לא יסתיים בתאונה רבת־נפגעים בין סביצ'ה לאנונה. בכל פעם שאני צופה ב־'MKR המטבח המנצח' אני מהרהרת מה הייתי עושה במקום שלומי ועדיאל כדי להרשים את רותי ברודו, שמובן שגם אני מאוהבת בה כליל כמו כולם. אני כמו עומר מילר מבחינת יצירתיות, רק עם זוג ידיים קולינריות כמו של זאטוט בגן חווה שקולע חלות לשבת. אנחנו, מקדיחי כל הקדירות ומכחידי בלוטות הטעם, לא באמת מבינים במה שמכונה המדע של האוכל. כלומר, בכל התהליכים הכימיים המשעממים האלו שקורים כשחלבון פוגש פחמימה או מה. זה גורם לי לקנא כל כך ברן, כי הוא יודע בחוש שבגלל העמילן צריך לסחוט את תפוחי האדמה בידיים, כמה מחריד, לפני שמכניסים לקציצה.

טבחים טובים גם לא שואלים אף פעם אם זה יצא טוב, הם יודעים שזה יצא טוב. עובדה שהצלחות התרוקנו. אבל כשהצלחות שלי מתרוקנות זה רק מכניס אותי עוד יותר לחרדה, כי אני פשוט יודעת שהילדות אכלו את זה מתוך נימוס. לא, מתוך חמלה, יותר גרוע. הן ראו אותי נאבקת בבצקים שסירבו לתפוח ולהפוך ללחם. הן מכירות את הימים היומרניים האלו שבהם אני פתאום אומרת לעצמי, "היום אני אפנק את הילדות בקארי תאילנדי עם פטריות וברוקולי". ואז הן צופות בי, בהתחלה קוצצת את הירקות בדיוק כמו שכתוב במתכון, ושעה אחרי, מתחילה לאלתר כמו נגן ג'ז שלא למד תווים ומנסה להיות ג'ון קולטריין. היי, אולי עוד חצי ליטר סויה יציל את המתכון הזה. אולי בגלל זה, האוכל שלי לרוב יוצא חום מאוד. אז הן נחמדות אליי, אי־אפשר לראות אישה נלחמת ככה בשדים שלה, ולא לסיים את הצלחת שהיא מגישה לך אחרי זה.

אני מתה לתת למאיה זיכרונות בטעם של בית, אבל כמה שאני לא מנסה לעשות את זה, בסוף היא הולכת למגירה של הקורנפלקס. אם זה יימשך ככה, בסוף היא תשתתף במטבח המנצח שנת 2043 וכשישאלו אותה מה זה ריח של בית בשבילה היא תגיד, "הריח של המלוואח הקפוא שהפשרתי אחרי שאמא שוב שרפה את העגל שהיא ניסתה לעשות".

"אבל למה לך לבשל?" אמא שלי לא מפסיקה לשאול אותי, "רן מבשל כל כך נהדר, תגידי תודה שזכית בגבר כזה ותעשי דברים אחרים עם הזמן שלך". רק שמשהו השתנה בשנות האלפיים. אנשים מחמיצים בבית אבטיחים, עושים מקרמה ותולים את העציצים שלהם עליו. גם את העציצים הם עושים לבד, אגב, שזה טרנד חדש אצל כל החברים שלי. כולם הפכו למשקים אוטרקיים, לא צריכים את אייל שני כדי שילמד אותם במה למלא פיתה, ובתוך כל זה, אנחנו, האנשים עם הידיים השמאליות שאפילו לרכוב על אופניים לא הצליחו ללמוד, נשארנו מיותרים כמו דיסק חדש של נטלי אימברוליה. בעולם אפוקליפטי של מגפה, מה אכפת לאנשים שאני יודעת לצטט שני שירים של רוברט פרוסט? אני חייבת לדעת להכין לחם בעצמי, ובאמת למדתי, לאורך כל הסגר, וזה גרם לי טוֹנה של סיפוק.

אבל למה אני עדיין מנסה לבשל גורמה? "את יודעת שאין מדליות בסוף", רן אומר. אני יודעת, אבל מה לעשות שאני לא ארגיש כמו אמא אמיתית עד שאני לא אדע לתת לבת שלי ולילדות של רן, זיכרונות. אמא שלי שנאה לבשל, היא התגאתה להיות אישה מודרנית של הסבנטיז. לכי תסבירי לה שהנשיות שוב ביצעה יו־טרן פראי, והיום את אמורה להיות גם תובעת ציבורית וגם מאמא עם תבשיל כרובית סודי משל עצמה.

מה לא הייתי עושה בשביל שתהיה לי מה שרותי ברודו מכנה "יד טובה". מין ידע פנימי כזה כמו שיש לנבט חיטה, לדעת מתי לצאת מהאדמה ולנבוט, או מתי להוריד את הסיר המחוריין מהאש. אלף שנות לימוד בקורדון בלו לא יגרמו לי להבין שמה שהבצק הזה זקוק לו זה עוד שמרים. כמה תבשילי צלי שלי הוכנסו למקרר על ידי המשפחה באמירה "מחר נאכל את זה" ונשכחו שם עד שהפכו לערים כחולות של עובש?

ומה שהכי מרגיז, זה לחיות לצד גבר שמספיק שהוא שולח חיוך אל שוק של תרנגולת, וכבר היא מתנדבת להוסיף לעצמה יין מרסלה ולהפוך את עצמה לקוק או ון. הוא מנסה ללמד אותי. זו הסיבה שהוא מתעקש לנקות אחריי את כל הכלים של המוסקה. "משטח העבודה חייב להיראות כמו קנבס לבן, שמחכה שתציירי עליו ציור", הוא אומר, בוזק מלח על מצע תפוחי האדמה של המוסקה שלי, שלי, וקצת לימון. "אל תיגע בזה", אני אומרת לו, ואז טועמת. כמובן שזה הרבה יותר טעים. אני מקנאה בו ביכולת הזו שלו, היא באה לו בלי שום מאמץ. טבחים טובים הם קלילים כמו פרפר, טבעיים כמו גשם, והקלילות הזאת היא שמאפשרת להם להוסיף לחריימה שהם מנסים להכין פלפלים כתומים במקום אדומים אם בא להם, כי מה, זה כמו ציור.

גם אני רוצה להיות יצירתית. גם אני רוצה לבזוק קצת פלפל שטה, או להחדיר מקל של קינמון שובב לבטטה. רק שלי אסור. "אני אמורה רק לקצוץ לך ירקות כמו סו־שף טמבל?" אני אומרת, וכשרן לא רואה אני מתנקמת בו ומחדירה עוד חמאה לחצילים על המחבת. וכל פעם מחדש התקווה הזו, אולי זה מה שיהפוך את המוסקה שלי למפורסמת? כמובן שלא, החמאה רק הופכת את החצילים לפנקייק ירק מתקתק. רן משליך אותם לפח ומתחיל מחדש, לבדו. בערב אני שוב אצפה ב'מטבח המנצח' ושוב אפנטז איך אני מכינה בראוניס מגזר גמדי. בינתיים, בשולחן שלנו, המוסקה של רן קוצרת שבחים.