בא מלהב"ה
הוא השתתף בפעולות גזעניות, נעצר עשרות פעמים, נשר מבית הספר, עד שהחליט להחליף דיסקט | סיפורו הלא ייאמן של איתמר כהן, פעם חבר בלהב"ה והיום צ'יף בארגון סח"י, שמחלק מזון לנזקקים בירושלים ויושב לסיגריה עם מתנדבים ערבים ממזרח העיר | ומה היו חושבים החברים לשעבר על הפאזה החדשה? "הייתי משכנע גם אותם שזה הדבר הנכון לעשות"
שעת ערב מאוחרת. רוח ירושלמית קרירה מנשבת בשכונת תלפיות. בכניסה לאולם הספורט מתאספים כמה עשרות נערים ונערות, כולם לובשים את אותה החולצה. לילה ארוך לפניהם. הם יעשו צחוקים ויישבו על קפה וסיגריה, אבל רוב הערב יעבדו קשה באריזת מצרכי מזון. כולם מתנדבים בארגון סח"י, סיירת חסד ייחודית.
סח"י הוקמה לפני למעלה מעשור עבור בני נוער וצעירים בסיכון בפריפריה החברתית והגיאוגרפית בישראל. במקום להציע להם עזרה, רותם אותם הארגון לסייע לאחרים. המפגש הראשון מתקיים לרוב סביב מדורה. אנשי סח"י מדליקים בלילות מדורות בפארקים שבהם משוטטים בני נוער חסרי מעש. הצעירים מגיעים במקרה למדורה, ושם מבקשים מהם עזרה באיתור אנשים בשכונה שזקוקים לסיוע. לא פעם עצם הבחירה בעשיית טוב מוציאה את בני הנוער ממעגל של ייאוש וכישלון, אל תהליך של צמיחה והצלחה.
זה בדיוק הסיפור של איתמר כהן, 23, בחור צנום עם עיניים כחולות בורקות וחיוך שלא יורד מהפנים. כיום הוא עובד כצ'יף של הסיירת בשכונת פסגת זאב בבירה, ואחראי על כ־130 סח"יניקים. הוא עובר בין הצעירים שעמלים על אריזת המצרכים, מתעניין בשלומם, טופח על השכם. הם מצידם מביטים בו בהערצה גלויה.
אל סח"י הגיע כהן בגיל 14. באותה העת נשר מבית הספר והפך לאחד הפעילים הבולטים בארגון שונה מאוד, שעלה לכותרות לא פעם בהקשרים לא ממש חיוביים: ארגון להב"ה.
"גדלתי במושב אורה למשפחה חילונית ששמרה מעט מסורת", הוא מספר. "בגיל 13 סביב בר־המצווה התחלתי לאט־לאט לחזור בתשובה ולגבש זהות פוליטית ימנית. בבית ההורים לא דיברו איתנו בכלל פוליטיקה. אבא שלי קבלן בנייה ותמיד הסתדר מצוין עם הפועלים הערבים. גם אני הסתדרתי איתם. למדתי בחטיבת הביניים בעין כרם, מקום שחינך לעמדות שמאל. הייתי עוף מוזר שם. בכוונה הסתובבתי עם כיפה וציצית. לא ידעו איך לאכול אותי, במיוחד בגלל שלא סתמתי את הפה ובכל הזדמנות הבעתי את דעותיי והצלחתי לסחוף אחריי גם תלמידים אחרים. התעניינתי מאוד בהיסטוריה היהודית וחרה לי שגם אחרי כל מה שעברנו, עדין ממשיכים לרדוף אותנו. כעסתי על זה שאנחנו לא מגיבים אחרי פיגועים, שאנחנו רואים את המציאות הזאת כגזרת גורל".
מתבייש בזה
"באחד הערבים, סביב גיל 14", משחזר איתמר, "הסתובבתי בכיכר ציון וניגשתי לפעילים של להב"ה. התחברתי מהר מאוד לארגון, לאנשים ולאידיאולוגיה. עסקנו באיתור נערות שהסתובבו עם ערבים. בראייה שלי אז עצוב היה לראות נערות בגילנו שמסתובבות עם בני 20 פלוס ומתחילות לעשן כל מיני חומרים.
"עם הזמן פיתחנו את הפעילות. הייתי בין מקימי רשת של פעילים שהוזעקה כל פעם לעיר העתיקה, כדי להפגין נוכחות אחרי כל התגרות ביהודים. הרבה פעמים זה נגמר במכות ובמעצרים. הסתובבתי הרבה עם בנצי גופשטיין, ראש הארגון, וגם נעצרתי איתו. נעצרתי למעלה מ־50 פעמים. לפעמים בעקבות עימותים עם ערבים בעיר העתיקה שהידרדרו לאלימות. היום אני מצטער על זה, כמובן, ומתבייש בזה. בטח לא נעים לי להיזכר בזה.
"אבל גם סבלתי מהרבה אלימות וזלזול מצד שוטרים. חקרו אותי בניגוד לחוק בלי נוכחות הורים ובלי להתייעץ עם עורך דין. למזלי לא הוגש נגדי מעולם כתב אישום. ברוב הפעמים שיחררו אותי אחרי לילה. ההורים שלי מאוד לא אהבו את זה וניסו לעשות הכל כדי להרחיק אותי מהפעילות בלהב"ה, אבל לא הצליחו". הדבר היחיד שהצליח להוות משקל נגד בחייו ללהב"ה באותה תקופה, הייתה הפעילות בסח"י.
מורן דבלה, פעילה בארגון שגרה גם היא במושב אורה, שמעה עליו והחליטה לפנות אליו. איתמר מצידו לא יכול היה לומר "לא" לחלוקת מזון לנזקקים. "את אחת החלוקות לא אשכח לעולם. היא שינתה לי את החיים", הוא משחזר את תחילת דרכו בארגון. "הגענו לדירה של קשישה בשם רות בבניין מגורים ישן בקטמון. כמו בכל חלוקה, הנחנו את המצרכים סמוך לדלת, דפקנו וירדנו לקומה למטה, מפני שבסח"י מקפידים על מתן בסתר. כשלא שמענו את הדלת נפתחת, עלינו לדפוק שוב. דפקנו ככה במשך רבע שעה. לא ויתרנו עד ששמענו 'רגע', בקול חלש. אחרי עשר דקות אישה מבוגרת עם בגדים קרועים פתחה את הדלת. ריח לא טוב יצא מהדירה. במושב שלי רוב האנשים די אמידים. ידעתי שיש עוני בישראל, אבל לפגוש את העוני פנים אל פנים היה די טראומטי. כבן של קבלן הסתכלתי מיד על התקרה. לקחתי את המקל של הקשישה ונתתי מכה קלה על התקרה, שבתגובה התחילה להתפורר עלינו. הבנתי שזה בית שלא ראוי למגורי אדם. לרות היה אפוטרופוס, ובכל זאת היא חיה באופן כל כך עלוב. היה לה חלון בסלון שלא נסגר וככה היא העבירה את כל החורף בקור הירושלמי. מורן הצ'יפית ואני החלטנו לקחת את רות כפרויקט. שיפצנו את הבית שלה ושמרנו על קשר צמוד איתה. די מהר הבנתי שכמה שעוני ורעב הם בלתי נסבלים, הבדידות קשה יותר.
"ראיתי מה נער צעיר כמוני מסוגל לעשות. זה נתן לי המון משמעות לחיים. במשך כשלוש שנים רקדתי על שתי החתונות. מצד אחד פעילות בלהב"ה, מצד שני התנדבות בסח"י".
מה אמרו החברים שלך בסח"י על הפעילות שלך בלהב"ה? זה לא הפריע להם?
"בסח"י לא התייחסו ללהב"ה. זה כל הרעיון של סח"י: פחות לתת במה להתנהגות הרעה ולהאדיר דברים טובים שקורים, הכל עם מבט חיובי אל העתיד". אבל בחטיבת הביניים שבה למד לא ראו בעין יפה את הפעילות של כהן בלהב"ה. "בכיתה ט' העיפו אותי מבית הספר. הם לא היו מספיק פלורליסטים להכיל מישהו כמוני. בישיבה הפדגוגית מנהלת בית הספר אמרה שאין סיכוי בעולם שאצליח להוציא בגרות ולכן כדאי שאעבור לבית ספר אחר שמתאים לי. היא אמרה את זה מול ההורים שלי ומולי. עד אז לא היה אכפת לי מהבגרות, אבל ברגע שהיא אמרה את זה החלטתי להוכיח לה שאני יכול. עברתי ללמוד בתיכון ליידי דייויס והוצאתי בגרות מצוינת, עם חמש יחידות באנגלית ובמתמטיקה. שנים חלמתי להגיע לאותה מנהלת ולנפנף בתעודת הבגרות. אבל אחר כך הבנתי שהוצאתי אותה בשביל עצמי, ולא כדי להוכיח משהו למישהו".
בין הבגרויות והפעילות הפוליטית וההתנדבותית, בגיל 17 טס כהן יחד עם חברתו אז לפסק זמן ארוך בתאילנד. "ניסיתי להתנתק ממה שקורה בארץ. זה היה קשה, כי בדיוק התחילה אינתיפאדת הסכינים בירושלים. אחרי ארבעה חודשים חזרנו לארץ. איך שנכנסתי לטרמינל בנתב"ג עצרו אותי אנשי שב"כ. הייתי נבוך מול החברה שלי. ניסיתי להרגיע אותה, אבל החוקרים מאוד הלחיצו אותי. אמרו לי שקרה משהו גדול והולכים להפיל את זה עליי. ההורים של שנינו חיכו לנו בחוץ. אבא שלי הגיע עד למנהל של נתב"ג וממנו הוא הבין שנעצרתי על ידי שב"כ. הוא נרגע מיד. אם הבן שלו נמצא בחדר סגור שבו הוא לא יכול להזיק לסביבה או לעצמו, אז אין מה לחשוש.
"חקרו אותי שם בחדר חקירות בשדה, והזהירו אותי שאני תחת מעקב. אחרי כמה שעות שיחררו אותי. בעקבות אותו מעצר הורדתי קצת פרופיל בלהב"ה, אבל באותה תקופה בדיוק חברים שלי מאותו התא בלהב"ה שרפו את בית הספר הדו־לשוני, כי שמעו שתוכנן שם טקס לכבודו של ערפאת". טענה שאינה נכונה אגב, והוכחשה על ידי בית הספר.
"אני לא ידעתי על הפעילות הזו, החברים שלי לא שיתפו אותי, כי הם ידעו שאתנגד. גם אם הטקס היה מתקיים שם, ואני באמת חושב שזה מעשה בזוי לערוך מחווה כזו לרב מרצחים בבית ספר שמקבל מימון מהמדינה, צריך היה לארגן הפגנה מולם. אבל לשרוף? לזה אני מתנגד ממש, וודאי היום, אבל גם אז. לאט־לאט התחלתי להבין שהפעילות של להב"ה גורמת נזק יותר מתועלת. היה לי קשה לוותר על האידיאולוגיה שמילאה את חיי, אבל הבנתי שזה מה שנכון לעשות. בחלל הזמן שנוצר לי בעקבות הפחתת הנוכחות שלי בלהב"ה, הגברתי את ההתנדבות בסח"י".
בסופו של דבר איתמר התנתק באופן מוחלט מלהב"ה. זה קרה ביום אחד. "כמו כל יום חמישי הגעתי לחלוקת מזון בסח"י ואז פתאום קיבלתי הודעות מלהב"ה שקראו לכולם להגיע בדחיפות. אמרתי לארי צדוק, הצ'יף שלנו, שאני חייב ללכת. ארי אמר שאם אלך המשפחות ייאלצו לעבור שבת בלי סל מזון. התחלנו שיחה יותר עמוקה שבה הוא אמר לי משפט שהולך איתי עד היום: 'למה להילחם ברע, כשאפשר באותו הזמן להפיץ טוב ואור'. באותו רגע הבנתי שאני בוחר בסח"י כדרך חיים".
חשבת להתגייס לצה"ל?
"באותה תקופה הייתי רחוק מאוד מהרעיון של גיוס. צה"ל ומשטרת ישראל נתפסו אז, בעיני ילד כמו שהייתי, כגורמים בזויים שלא יודעים להילחם בטרור. לא קיבלתי גם צו ראשון. הפעם הראשונה שמשהו זז אצלי בעניין היה כשבאחד המעצרים חוקר ימ"מ אחד פתאום התחיל לדבר איתי. לראשונה מישהו ממשטרת ישראל שוחח איתי בנחת וניסה להבין אותי. בשלב מסוים הוא אמר לי: 'אם אני רוצה לחסל מחבלים, אז למה לעשות את זה כמו פלאח, במקום לעלות על מדים ולהוריד אותם דרך הכוונת'. המשפט הזה נשאר איתי. אחרי שהתנתקתי מלהב"ה לקח זמן עד שהשב"כ איפשר לצה"ל לגייס אותי. זה קרה רק אחרי הרבה מכתבים ששלחתי ואחרי שהצ'יפים בסח"י תמכו ועודדו אותי לאורך הדרך. בסוף התגייסתי לנח"ל החרדי".
ואיך היה שם? מילאת את הייעוד שהותיר לך החוקר?
"יצא לי להיות בשלל פעילויות. וכן, לפלוגה שלי יצא להוריד מחבלים. לי בפועל לא יצא. אבל מבחינתי סימנתי וי. והכי חשוב, התבגרתי. השאיפה שלי כבר לא הייתה 'להוריד מחבלים', אלא לשמור על עם ישראל והרגשתי שאני עושה את זה".
בהתחלה קצת נבוכים
אחרי השחרור שב כהן לסח"י, הפעם כצ'יף של פסגת זאב. בחודשים האחרונים עובדים שם קשה במיוחד בעקבות מגפת הקורונה. סח"י מסייעת לעיריית ירושלים ולקרן ירושלים באריזת וחלוקת אלפי סלי מזון לקשישים ולנזקקים במערב ובמזרח העיר. "בסח"י חשבו שתהיה לי אי־נוחות מחלוקת מזון במזרח העיר. אבל ממש לא הייתה לי בעיה. כשיש מישהו רעב, זה ממש לא משנה מאיפה הוא".
סיירת סח"י הראשונה הוקמה בקריית־גת. את המדורה הראשונה שם שמשכה אליה בני נוער הדליקו עודד וייס ואברהם חיון, מייסדי הארגון, שמובילים אותו עד היום. סח"י פרוסה כיום על 36 סניפים עם כאלף בני נוער פעילים ו־500 בוגרים. לצד חלוקות המזון, בני הנוער יוזמים פרויקטים קהילתיים: שיפוץ בתים לקשישים, סיוע לניצולי שואה ושילוב של ילדים בעלי צרכים מיוחדים.
"איתמר מייצג בדיוק את התפיסה שלנו, של מימוש הפוטנציאל הגלום באדם", אומר אברהם חיון. "זה לא משנה מאיזה רקע האדם מגיע, כי בכל מקום יש גם אנשים שזקוקים לסיוע וגם אנשים שרוצים לתת. ראינו את זה במיוחד בתקופת הקורונה, ככוח חירום של העירייה, כשפעלנו עם כל האוכלוסיות בעיר: יהודים, נוצרים ומוסלמים. נתינה היא הכוח שיכול לגשר על כל הפערים".
וגישור על פערים בהחלט מתאר את מה שחווה כהן במהלך משבר הקורונה. "באחד המבצעים ארזנו 300 סלים במתנ"ס בפסגת זאב. חברנו לפעילים משועפאט שבאו אלינו, עזרו עם האריזה ולקחו את הארגזים כדי לחלק אותם בשכונות שלהם", הוא משחזר. "עבדנו קשה מאוד כי כל ארגז היה פרויקט בפני עצמו. בהתחלה הייתה קצת מבוכה, אבל מהר מאוד אתה נזכר מה המטרה ולמה התכנסנו כאן. אחרי שסיימנו לארוז ישבנו יחד הפעילים היהודים והערבים ופיטפטנו על קפה וסיגריה".
ומה אותם פעילים היו חושבים עליך אם היו יודעים על עברך בלהב"ה?
"הם לא ידעו. לא דיברתי איתם על זה. אבל באופן כללי אני יכול לומר שבהרבה מפגשים שהיו לי עם ערבים, הם מאוד העריכו את הכנות שלי ואת זה שאני לא מהסס לדבר באופן פתוח. לא פעם הגעתי בשיחות כאלה גם להסכמות פוליטיות איתם".
ואם החברים שלך מלהב"ה היו רואים אותך בסיטואציה הזו, מה הם היו אומרים?
"אני מניח שחלקם לא היו אוהבים את זה, אבל אני בטוח שהייתי מצליח לשכנע אותם שזה הדבר הנכון לעשות. הרעב לא מפריד בין לאומים. גם ביום־יום, לא סביב הקורונה, בסח"י תומכים במשפחות ערביות נזקקות שגרות בפסגת זאב. אני לא מרגיש שזו סגירת מעגל או דרמה גדולה, זה שהיום אני מסייע גם לערבים. זה באמת מגיע מהמקום הכי טבעי".
לפנייה לכתב/ת 
