yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: גדי קבלו
    המוסף לשבת • 25.06.2020
    לוחמים בקומנדו
    מסיפון הצרעה הזריזה, שמתקדמת בחשאי דרומה, עזה נראית כמו עוד עיר חוף יפה | אבל בפלגה 916, דואגים הקצינים הבכירים גוטמן ושטייגמן שהפסטורליה לא תטעה אף אחד | פטרול לילי עם המפקדת בלזדה, שחתרה להגיע הכי קרוב לשייטת 13, עם חפצדי מצוות "הזאבים", ועם חבריהם לסירת הקרב ־ הראשונים לזהות את ההבדל בין דייגים תמימים לקומנדו של החמאס וליירט הברחות אמל"ח בחסות הגלים
    ליאור בן עמי | צילום: גדי קבלו

    מי האזמרגד של שעת שקיעה מאוחרת פינו זה מכבר את מקומם למים חשוכים. לבד מהשובל המוקצף שמשאירה אחריה סירת הצרעה הדוהרת, לאן שלא נפנה עיניים, ארבעה כיווני רוחות וזרמים, פרוס מרבד ים תיכון אפל. וכולו חורש מזימות ומבצעים.

     

    לעזאזל, איך אפשר לראות משהו? "על מה אתה מדבר", אל"מ אמיר גוטמן, מפקד הזירה הימית הדרומית של צה"ל, יציב כמו תורן בסיפון המטלטל, מצביע אל עבר הירח המלא, שדופק חצי חיוך ערמומי מלמעלה. "יש לילות שאתה לא יכול לראות את המנוע של הספינה מטר קדימה. אבל לילה כזה, ים שטוח, אור כמו עכשיו, אני רואה אותם הם רואים אותי. בלילה כזה תרד בלי פק"ל מודיעיני, תחטוף אר־פי־ג'י".

     

    אל הצרעה הזריזה, שמפלסת דרכה בחשאיות דרומה, ויכולה להגיע עד קו האפס מהחוף, ירדנו מספינת הדבורה המסיבית והמצוידת, אחרי מבצע קטן של החלפת כלי שיט בלב ים. על דופנותיה נוקשות אדוות, ועל סיפונה לוחם דרוך ירי, פניו לגלים, רק עיניו גלויות.

     

    אני מצטרף אל פלגה 916 של חיל הים, האחראית על הביטחון השוטף בחופי הדרום. מאחוריה סבבים שלא נגמרים. מניעת הסתננויות מחבלים, הברחות אמל"ח, הגנה על מתקנים. ורק פה הים דומם ולא מדמם. אבל הנה, לפנינו, אורות העיר עזה. והם הולכים ומתקרבים.

     

     

     

    לאורך קו החוף הבהובי סירות דיג פלסטיניות. רק בודדים יצאו לים. בעיקר בגלל הירח המלא שמפריע לעזתים למשוך דגים בעזרת "לוקסים" ו"סומבוקים", ששולחים אלומות אור לבן לגלים. תמונת מטרות דלילה, מנתח סא"ל רן שטייגמן, מפקד פלגה 916. אחרת הייתה מתגלה מולנו עיירת ים שוקקת מאות כלי שיט במגוון צורות וגדלים. ועדיין, גם בלילה כזה, יש את הנואשים. נואשים עד פלישה לשטח K, האסור לתנועה על ידי הצבא, ולכן עשיר יותר בדגים.

     

    תכף ידגים אל"מ גוטמן תנועת זיג־זג עם היד כדי להסביר את תנודות הדייגים אל מול הגבול - בים הרי אין גדר, אבל יש שומרים - ויסביר שתהיה פה "שכונה גדולה" אם לא יקפידו עם הסוררים. "מה זה שכונה? איום ממדרגה ראשונה. סירת דיג שמנפחת מהירות יכולה תוך דקות לרוץ לתוך חוף זיקים".

     

    אבל עכשיו הצרעה חולפת 200 או 300 מטר מסירת דייגים עזתית, הנוגעת־לא נוגעת בגבול הימי. ועוד לפני שאאמץ מבט אל מול פני השכנים שיצאו לחפש את מזונם במים, נורת תאורה מוזנקת לאוויר, רימון נגד צוללנים מושלך לים, סירנה מחרישה את אחרוני הצלופחים. ולרגע אחד משבצת מים עלומה, אי שם בתיכון, הופכת לזירת אדרנלין.

     

    "עוד דקה יהיו דיווחים בחוף בעזה על פעילות ספינות חיל הים של צה"ל במערב", מסביר סא"ל שטייגמן. "יש קבוצות בטלגרם שמקבלות דיווחים מפלסטינים. כמו שאנחנו אוספים עליהם, הם אוספים מודיעין עלינו כל הזמן. ובסוף חמאס הולכים ומשתפרים, כמו שאנחנו משתפרים, זה קרב מוחות".

     

    אל"מ גוטמן מסביר שתהיה פה שכונה אם לא יקפידו עם הסוררים. "מה זה שכונה? איום ממדרגה ראשונה. סירת דיג שמנפחת מהירות יכולה תוך דקות לרוץ לתוך חוף זיקים"
    אל"מ גוטמן מסביר שתהיה פה שכונה אם לא יקפידו עם הסוררים. "מה זה שכונה? איום ממדרגה ראשונה. סירת דיג שמנפחת מהירות יכולה תוך דקות לרוץ לתוך חוף זיקים"

     

     

     בת הדייג

     

    עכשיו זו רק סירת דיג נועזת, או נואשת, אבל לפעמים הים הוא נתיב לאתגרים יותר מורכבים. בשבוע שעבר, למשל, הותר לפרסום שסוכל ניסיון להבריח אמצעי לחימה מהשטח הימי שבצפון רצועת סיני לתוך עזה. סירת המבריחים נתפסה על ידי לוחמי 916 לאחר מרדף קצר. וזו לא הייתה הפעם הראשונה. תשאלו את מפקדת הצרעה, סמ"ר מיקה בלזדה, בת הדייג שכבר העלתה בחכתה שלל מהים. זה קרה 37 ק"מ דרומה ממיקומנו הנוכחי, במסגרת פרשה נוספת, המשמעותית ביותר שאירעה פה בשנה האחרונה. עיקרה שני פעילי טרור שניסו להבריח אמצעי לחימה עבור כוחות הקומנדו הימיים של חמאס.

     

    כשהקפיצו אותה ואת הצוות שלה, משחזרת המפקדת בת ה־20 בפינת שולחן העץ ב"מס", אזור ההתכנסות בתחתית הדבורה, הייתה להם דקה לצאת לים. זו הדרישה כשהם בחוף בכוננות, דקה לים. פעם הייתה שבועיים רצוף בכוננות כזו. "ישנים עם מדים, נעליים ליד המיטה", היא מפרטת, "מתאמים שלא ייכנסו כמה להתקלח באותו זמן".

     

    "למיקה זה נראה טבעי לגמרי", סא"ל שטייגמן מעיר מהצד, "אבל רק כשאתה מתרחק לרגע, נגיד מסיים תפקיד, אתה מבין את השיגעון".

     

    סמ"ר בלזדה: "כורזים ברמקול, הם לא עוצרים. ירי אזהרה באוויר, לא עוצרים. נותנים נפ"קים, ברך ומטה, מבצעים ירי למנוע, ואז אחד–אחד הם קפצו למים, שחו אלינו"
    סמ"ר בלזדה: "כורזים ברמקול, הם לא עוצרים. ירי אזהרה באוויר, לא עוצרים. נותנים נפ"קים, ברך ומטה, מבצעים ירי למנוע, ואז אחד–אחד הם קפצו למים, שחו אלינו"

     

     

    כך או כך, תוך דקה עפו לים, שעת ערב, כמו עכשיו. "ואז מגיעים לנקודה", מיקה ממשיכה, "אזור שטח M, קו הגבול הדרומי, בין רצועת עזה למצרים. ומבחינים במנועית. מצמצמים לחמישה מטרים ממנה, כורזים ברמקול, הם לא עוצרים. מבצעים ירי אזהרה באוויר, ירי לקרבה, לא עוצרים. בשלב הזה הגענו למגע. התחלנו לתת נפ"קים, נשק פחות קטלני, ברך ומטה. ואז האיש על המנוע זז. הלך לחרטום. זו הייתה המטרה, שהכלי יעצור. ביצענו ירי למנוע, שלא תהיה אפשרות להניע, ואז אחד־אחד הם קפצו למים, שחו אלינו. אחרי המעצרים התרחקנו, והצרעה השנייה שאיתנו ביצעה גרירה".

     

    היא ממושב אודים, ואל הים הגיעה בעקבות אבא חנוך, דייג חובב. "הייתי באה איתו לים. שומרת על הספינה בזמן שהוא צולל", היא מציגה בנייד תמונה של איש מבסוט עם גופייה שחורה ושרירים, שלקח את כל הלוקוסים והפלמידות מהים של פולג. "יוצא שייטת 13. מאז שהייתי קטנה רציתי כמוהו גם. לא התאפשר, אז הלכתי למקום הכי קרוב".

     

    הכי קרוב הביא אותה להיות לוחמת בסיירת "סנפיר", העוסקת במשימות מיוחדות בגבולות הים ואבטחת נמלים, ועכשיו לפיקוד על הצרעה. ותכף, כשנעלה לסיפון הדבורה, היא תרגיש קצת מבוכה. זה יקרה כשאשאל על אמונות תפלות של יורדי ים. אמונות בדימוס, יש לחדד, שהיו חייבים להוציא מהפק"ל של נפטון, כדי לא לייצר בג"צים של מקרי אפליה מוזרים. למשל שאסור להעלות לספינה ג'ינג'ים או אנשים עם פלטפוס או להכניס אישה לחדר מנועים. "הסיבה לאמונה הזאת היא שמכונה היא אישה", מסביר אחד הלוחמים, "ואז כשנכנסת מישהי אחרת, היא מקנאה ועושה בעיות. פעם אפילו אמא שלי לא הייתה נכנסת לספינה. אבל היום זה כבר בגדר צחוקים, 'פלאוורה' כמו שאומרים אצלנו".

     

    "וואלה, בצרעה אין חדר מכונות", מיקה לא נכנסת לפינה.

     

    סרן חפצדי מספר על עוד מנהג: בכל מוצ"ש, שתיים בלילה, כשבגלגל"צ משמיעים את "הללויה" של לאונרד כהן, מתכנסים בגשר. "כולם בשקט, מקשיבים, לא מדברים. רגע שבו מתנתקים מהמציאות"
    סרן חפצדי מספר על עוד מנהג: בכל מוצ"ש, שתיים בלילה, כשבגלגל"צ משמיעים את "הללויה" של לאונרד כהן, מתכנסים בגשר. "כולם בשקט, מקשיבים, לא מדברים. רגע שבו מתנתקים מהמציאות"

     

     

    לא רחוק ממיקה עומדת סגן עדי צלח ורועדת מקור. בניגוד לכרישים על הסיפון, אזור המחיה שלה ביבשה. היא בת 21, יש לה עיניים ירוקות עמוקות, וקודם, כשישבנו יחד, סיפרה על חלקה באותו מבצע סיכול הברחה. אבל לפני זה ערכה חישוב כמה שעות מכ"מים ושאר מסכים, המציגים מפסיפס הים, צברה מאז שהתגייסה: "כל משמרת שש שעות. בשבוע מינימום חמש משמרות. אז יש לנו 30 שעות. כפול ארבעה שבועות בחודש. כפול 12 חודשים בשנה. בערך 1,500 שעות. עכשיו תכפיל בשנתיים וחצי, שזה הזמן שאני בצבא".

     

    היא התחילה כבקרית שליטה, ועכשיו היא מפקדת. מקבלת דיווחים מהבקריות ומתכללת למסקנות, ואם צריך פעולה. סירת האמל"ח ההיא, צלח משחזרת, יצאה מאזור רפיח. "לפי נתוני התנועה הבנו שהכוונה שלה לא לדוג. זה הדבר הכי קשה, לזהות מי דייג ולמי כוונות אחרות. ופה זיהינו שהמהירות גבוהה מדי וההתנהלות לא מאפיינת שיטות דיג מוכרות. התחלנו במעקב, ודיווחנו לדבורה במים, שתיעדה בכלי שני מנועים, סך הכל 50 כוח סוס. כדי לדוג לא צריך דבר כזה. הבנו שזה למטרות הברחה".

     

    השאלה לא כמה תופסים, אלא כמה חומקים.

     

    "עשרות חומקים. אלה דברים שיודעים עליהם בדיעבד. קשה לאכוף הכל".

     

     

     

    ואז היא אומרת שהשגרה שוחקת, "אין יום, אין לילה, יציאות של 11 יום בבסיס, שלושה בבית. לופ מול המחשב. העיניים כואבות. וגם המוח, להסתכל וגם להיות בהאזנה. ואז כשאתה חוזר הביתה והולך לחוף, אתה לא מסתכל על הים כבילוי, אלא חושב על דרכי חדירה. אבל רגעים כאלה שווים הכל".

     

     האויב החדש: קורונה

     

    במקום שאנחנו רואים מים מלוחים, הם רואים מרק מבעבע של סיכונים. הנה, אל"מ גוטמן וסא"ל שטייגמן, סוקרים כל אחד בתורו את הים. ימינה תחנת כוח, שמאלה אסדת גז, שם מכליות שעוגנות, פה נמלים, וקצא"א, והעניין ההוא של עזה, ויותר דרומה הגבול עם המצרים. והכל אסטרטגי, נכסי מדינה, מתקנים נפיצים. אה, וגם הקורונה. אויב חדש, קורא לה שטייגמן, כאילו לא מספיקים אלו שנראים. "מספיק לוחם אחד כדי להדביק ספינה שלמה. בים הרי אי־אפשר לשמור שני מטרים, ואסור להרשות שספינות ייעצרו, אז בודדנו כל ספינה, קפסולה מקצועית, בפני עצמה. הגדרנו שלוחמים יישארו בספינות, מידרנו את ההסתובבויות שלהם בבסיס. אני לא אגיד הרמטי. 80, 85 אחוז מידרנו. ארוחות, מקלחות, שירותים בספינות. 916 זה אחד המקומות הכי לא שפויים בעולם. ובאופן פרדוקסלי הפכנו למקום השפוי היחיד. כי בכל העולם קורונה, ואצלנו המשיכה הפעילות כרגיל בקבוצות של בין 10 ל־15 לוחמים. היו כאלה שסגרו 45 יום מחוץ לבית. ובאמת עד עכשיו אף ספינה בפלגה, ובחיל הים בכלל, לא נדבקה".

     

    ואם על מה שבאוויר כבר אי־אפשר לסמוך, אל"מ גוטמן, בן 44, האיש שעל הראש שלו מה שיבוא מדרום, יודע שהמים תחתינו מטעים. הוא היה מפקד דבורה טרי באסון השייטת בספטמבר 1997, כשפעילות שהסתבכה בלבנון הובילה למות 12 חיילים. "אירוע אירוע", הוא נזכר כשאנחנו על הצרעה, "פיצוצים, נותבים, ירו עלינו, צרחות בקשר. אירוע צרוב. מעצב. צמרמורת עד היום. אתה מפליג בספינה, כמוני כמוך, בסדר, ופתאום רואה קרב. צעקות, ותבוא לחלץ אותי, ויש כלים שצריך לחלץ. ותוך שנייה אתה בסיטואציה קרבית, חושך, לא רואה כלום, רק נותבים לכיוון, ואתה חוזר שונה".

     

    במה שונה?

     

    "בהבנה שהשקט מדומה. שאירועים מתפרצים בדקות, שצריך להכין את האנשים. אני כל הזמן בתחושה שהכל יכול להתהפך. עכשיו שקט, תכף יכול להיות אחרת".

     

    בתפקידו הקודם היה גוטמן נספח ימי בוושינגטון מטעם הצבא. שנתיים לא הפליג, ככה שלדלג מאמריקה לדייגים של עזה זה טוויסט בעלילה. "טוויסט טוויסט", הוא מסכים, "אבל אנחנו אנשי צבא, רגילים לשינויים. אתה שם מדים ומתאפס. תוך שבוע שוכח שהיית עם חליפות לבנות".

     

    "טוויסט זה סיפור חיינו", מסכים סא"ל שטייגמן, "ממצב שהכל פסטורלי, פתאום המוצב חוף עולה מולך ואומר, 'יש מטרה שמתחילה תנועה צפונה'. וזה לא משנה, ארוחת ערב, לא ארוחת ערב. תמיד צוחקים על הדבורים שאנחנו לא אוכלים אוכל חם. משאיר את האוכל, הולך לטפל במטרה החשודה".

     

    18 שנה לא אכלת אוכל חם?

     

    "זה נחמד לסיפורים".

     

    את הגזרה הפרוסה עכשיו לפניו, הים של עזה, אל"מ גוטמן מחלק לשלושה. "החלק הצפוני של הרצועה זה בעיקר איום חדירה לישראל. האיום הוא תלת־ממדי: מל"טים, כלי השיט בשטח וצוללנים בתת־מימי. במרכז הרצועה הסיכון הוא בעיקר פיגוע נגד האסדות. בדרום הרצועה זה לרוב עולם ההברחות. מסיגריות דרך טובין מה שנקרא, ואיפה שיש סיגריות יש בסוף גם אמל"ח. לכן עוצרים הכל".

     

    לעומת הזירה היבשתית והאווירית, נראה שהזירה הימית הכי פחות עסוקה. גם פחות מוכרת.

     

    "פחות מוכרת, אבל החיכוכים מאוד אינטנסיביים. ברצועת עזה יש 1,300 סירות דיג, שמפרנסות 60 אלף איש. זה מעסיק אותנו 24/7. את כמות האירועים המבצעיים שיש לנו ביום אי־אפשר לספור. הגזרה מורכבת. למה? כי תקופה ארוכה אנחנו בין הסדרה להסלמה. כשיש הסלמה, ברור לאיזה כיוון זה הולך. וכשיש הסדרה, עושים הכל כדי לאפשר את מרקם החיים. מבינים שבצד השני יש דייגים ואנשים רעבים, ובאמת מנסים לתת להם כמה שיותר, עד נקודות מסוימות כשהם עוברים את הגבול, תרתי משמע".

     

    לא נראה שניסיון החימוש האחרון של הקומנדו הימי העזתי מפתיע את אל"מ גוטמן. "אנחנו מזהים הרבה התעסקות בקומנדו הימי שלהם שלא מפסיק להתחזק", הוא מגלה. "הם מתאמנים הרבה. במערכה הבאה הקומנדו הימי יהיה משמעותי. ינסה להיות משמעותי".

     

    כלומר, מהבחינה הזאת המערכה הבאה תיראה אחרת?

     

    "כן. הם לא נחים לרגע. יש להם יכולות תת־מימיות שמתפתחות כל הזמן. ואני מקווה, לא מקווה - יודע, שיש לנו מענים טובים".

     

    מה הסיכונים החדשים מהים?

     

    "הגיאוגרפיה לא משתנה, אבל אני חושב שהם ינסו לבוא בכמה מופעים ביחד. לבוא עם כמה כלים, על־מימי, תת־מימי. עד היום לא ניסו את זה, אבל אנחנו מזהים את ההתארגנויות. אם הם בונים כזה כוח קומנדו, זה לא רק בשביל בניית כוח".

     

    אני שואל את סא"ל שטייגמן אם הם נערכים לאפשרות החלת הריבונות ביהודה ושומרון. "אנחנו לא במגרש הפוליטי", הוא משיב, "ברור שיכולות להיות לזה השלכות ביטחוניות. המטרה העליונה היא להיות מוכנים לכל תרחיש. וזה נכון לא רק לנושא של החלת ריבונות. אנחנו מדברים כל הזמן על הכל. גם על זה".

     

     

    הגה של רולס רויס

     

    הדבורה דוהרת 35 קשר לתוך הלילה. "יש היום ים ליגה, אתה לא מעריך", סא"ל שטייגמן מתמוגג, "לפני שבוע היינו בהפלגה סוערת, אכלנו טריקה".

     

    מה זה טריקה?

     

    "מכה חזקה שנגרמת לספינה כשבא גל מול חרטום. בשבוע שעבר הגיע גל של מטר וחצי. תחשוב שאתה נוסע ברכב, מישהו נתקע בך".

     

    אז כשאין גלים אפשר להרביץ. והספינה, כמו שמאבחן שטייגמן, אוכלת בסדר את המהירות. "אבל אין סיבה להרוג כשלא צריך. את המהירות הכי גבוהה שומרים לאירועים מבצעיים. זה חלק מהאחריות לכלי. אם תשחוק את המנועים, כשתצטרך הם לא יהיו שם".

     

    יש איזה עניין רומנטי, לא לגמרי פתור, בין איש ים לספינה שלו. אולי זו התלות בטריק הזה של תיבה כבדה צפה, כשמשמעות קריסתה, כלומר טביעת הקונספט, היא ארוחה חגיגית לדגים. בתחילת ההפלגה - רגע לפני שחצינו את מצופי סימון הנמל המהבהבים, ולוחמי הספינה עמדו חבוקים על החרטום וקראו "הוווווווו", ו־"825 זאבים" ואז זינקו אל עמדות הקרב — שטייגמן הצביע על ה"סופר דבורה" 833 שעגנה במזח. "תראה", ניצוצות עפו לו מהעיניים, "הספינה הזאת, הייתי המפקד הראשון שלה. בתור מפקד צעיר נשלחתי למפעל בבאר־שבע, ארבעה חודשים ליוויתי את תהליך הבנייה".

     

    למה צריך ללוות את תהליך הבנייה?

     

    "בסוף, ספינה, יש בה הרבה נשמה. זה לא רק כלי, האלומיניום, התחמושת. כל ספינה יש לה את ההווי, השיח, המנהגים, הפלאוורה, כלומר ההומור שלה. ולצד הבנייה צריך לבנות צוות טוב. מה שיפה, ספינות לאורך שנים סוחבות את המסורות שלהן".

     

    ו־825, הספינה שאנחנו עליה עכשיו, היא של "הזאבים". על דופן הספינה וגם ב"מס", אזור ההתכנסות – כשמדלגים בין המקלעים והטייפונים - יש תמונות זאבים עם הסיסמה באנגלית: "כוחה של הלהקה". ועל ההגה יש את סרן דור חפצדי. "תראה", מפקד הספינה חפצדי מתגאה, "הגה של רולס רויס".

     

    מה זה, דפקתם מאוטו?

     

    "מה פתאום, זה בא ככה מהמפעל".

     

    אחר כך, ברגוע, חפצדי, 23 ממבשרת ציון, מספר קצת על צוות הספינה. איך 12 לוחמים, ימאים ומכונאים, יוצאים לשלושה־ארבעה ימים בים. ואז, כשאין איזה עניין מבצעי, האפשרויות בגדול זה להיות במשמרת, לבשל או לצלול לתנומה. "ומהר מאוד כולם נכנסים למטבח. היה לי לוחם שהגיע לספינה ולא ידע להכין חביתה. אחרי שבועיים כבר עשה פאי רועים. "חוץ מזה", ממשיך חפצדי, "כל יום מכינים ארוחת ערב מושקעת. מנה ראשונה, עיקרית, קינוחים. שעה וחצי ארוחה. ואז 'ג'ונגל ספיד', משחק קלפים, המפסיד שוטף כלים. ואז, סביבות 23:00, סוף משמרת, כולם בגשר של הספינה, יושבים, עושים פלאוורה. צוחקים, שרים. יש פעמים שצריך לעצור אותם, לילה. וזה מה שמחזיק. הצוות מחכה לזה כל היום. הים מעייף, שוחק, צריך לשמור על ערנות ואווירה".

     

    ויש עוד מנהג: בכל מוצ"ש, שתיים בלילה, כשבגלגל"צ משמיעים את "הללויה" של לאונרד כהן, סוג של מסורת, מתכנסים בגשר. "כולם בשקט, ארבע־חמש דקות, מקשיבים, לא מדברים. רגע עם עצמך, אתה בוחר לחשוב על מה שאתה רוצה. מתנתק מהמציאות", חפצדי מסביר.

     

    על מה רבים בים?

     

    "על כל מה שבני אדם יכולים לריב. החל ממי ראה קודם את הבחורה ההיא בחוף, ועד איזה מוזיקה לשים בספינה. קורה כמעט כל משמרת. אבל אין מצב שמישהו לא מדבר עם מישהו. מסדרים את זה. ארבעה ימים בים, כמה זמן יצליחו לא לדבר אחד עם השני?"

     

    כשחפצדי לוקח את הדבורה דוך עצבני ימינה, שטייגמן נזכר בספינות הדבור הישנות, שבשביל אותו תמרון היו דופקות סיבוב של סוסיתא. "הדבורים היו מפליגים ב־20, 22 קשר, חצי מעכשיו. התנאים למטה, המיטות, המטבח, עולם אחר. אני צוחק שהיו צריכים להשאיר דבור אחד, שהלוחמים פה יבינו מה זה".

     

    מוזר אבל למורעל קצוץ השיער, שצריך להספיק להפלגה נוספת הלילה, לא היה קשר לים לפני שהתגייס, אולי חוץ משיזוף בחוף נתניה. "קורס חובלים נשמע לי מעניין", שטייגמן, 36, חוזר אחורה. "בגיבוש התעלפתי. מהעומס, הלחץ, נהיה לי שחור בעיניים. המפקד שם שאל: 'אתה רוצה להמשיך?' יכולתי להגיד: 'עזוב אותי באמא שלך'. אבל אמרתי כן, ואתה רואה, החלטות של רגע, לאן אתה מתגלגל".

     

    והתגלגלות הגורל הובילה הלילה את גוטמן, שטייגמן, חפצדי, מיקה ושאר הזאבים אל מרחבי הים השחורים. והם והירח למעלה שומרים. כשמעברו השני של האופק, החוף ההוא עם האורות, מנשבות רוחות שלך תדע מה מבשרות.

     

    סרן חפצדי מעריך שיש לו 300 שעות הפלגה בט"ש (ביטחון שוטף) בחודש באזור עזה. "ומהמים", הוא עכשיו מתאר, "היא נראית כמו כל עיר גדולה אחרת. לא שונה בכלום. יש לה רצועת חוף יפה, שלא הכי שומרים עליה. ואז יש פעמים שרואים נותבים באוויר, יירוטים של כיפת ברזל, ומבינים שזו לא עוד עיר חוף. מנקודת המבט שלנו רואים הכל".

     

    LIOR-BA@yedioth.co.il

     

     

     


    פרסום ראשון: 25.06.20 , 16:38
    yed660100